הגמרא במגילה אומרת: "אורה זו תורה". שואל השפ"א: מדוע לא כתוב במפורש "ליהודים הייתה תורה"? מדוע צריך לרמוז את זה בפסוק?
אומר השפ"א: זו גופא היתה הבשורה הטובה – שהרגישו שהאור האמיתי זו התורה. לכן כתוב "ליהודים הייתה אורה". אם היה כתוב "ליהודים הייתה תורה", היינו יודעים שקיבלו את התורה, אבל לא היינו יודעים מה היה היחס שלהם אליה. לכן בא הכתוב ואומר לנו שזה מה שהם הרגישו – שהאור האמיתי של העולם זו התורה. כמו שרש"י כותב בבראשית (א", ט"ו) שהתפקיד של השמש הוא גם להאיר על הארץ, אבל התפקיד העיקרי שלה הוא "והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". כך גם היחס אל התורה איננו רק היחס הפשוט, אלא גם ההבנה שהיא אורו של עולם.
תפקידיהם של אהרון ומשה
בתחילת הפרשה נאמר: "ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות יערוך אותו אהרן ובניו… לפני ה"", ואח"כ התורה מצווה: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו…".
ראשית כל, שאלה בסדר הפסוקים. התורה קודם כל מצווה על משה שאהרון ובניו ידליקו את המנורה, ורק לאחר מכן כותבת שיש מצווה לקרב את אהרן – "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך". לכאורה, הסדר היה צריך להיות הפוך – רק לאחר שבוחרים באהרן הכהן שיעשה את עבודות המקדש, רק אז אפשר לצוות אותו על הדלקת המנורה. אבל בלי ציווי מפורש אנחנו לא יודעים מי יעבוד בכלי המשכן. הרי בכל כלי המשכן שמופיעים בפרשת תרומה, לא כתוב שמי שישרת בהם יהיה אהרן. ברור שהכלים נועדו לשימוש של אותם אלה שנבחרו לעבוד במקדש, אבל לא כתוב שזה אהרון.
שאלה נוספת. בציווי השני בפרשתנו, הציווי על עשיית בגדי הכהונה, התורה קודם כל מצווה את משה: "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", ומיד אח"כ מצווה אותו: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי". מה הפשט פה? מצד אחד – "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך" – כלומר, הציווי הוא על משה רבינו. ואילו לאחמ"כ – "ואתה תדבר אל כל חכמי לב… ועשו". מה פשר הציווי למשה? אם משה בעצם רק צריך לצוות את חכמי הלב שיעשו את הבגדים, מדוע התורה משתמשת בלשון "ועשית"?
שאלה שלישית. חז"ל דורשים על מילת "תצוה" (פסיקתא זוטרתא, ויקרא, קדושים): "ואתה תצוה – לשון נופל במקום חסרון כיס". אם לשון ציווי מופיעה דווקא במקום חסרון כיס, מדוע כתוב לשון ציווי דווקא לגבי לקיחת השמן? לכאורה היה צריך להופיע ציווי גם בשאר עבודות המקדש, שהרי גם בהן יש חסרון כיס?
הגמרא בשבת שואלת (דף כב): ""להעלות נר תמיד" – וכי לאורה הוא צריך?" (לכאורה בפשט, מדובר על הקב"ה, אבל תוס" במקום אומרים שהכוונה היא לאהרון). מדוע חז"ל מקשים את קושייתם דווקא על פס" שמופיע בפרשת אמור – "להעלות נר תמיד", ולא על פס" שבפרשתנו? כנראה שזה עפ"י מה שאומר רש"י בפרשת אמור: "זו פרשת מצות הנרות. ופרשת ואתה תצוה לא נאמרה אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה". דהיינו, מה שמופיע פה בפרשת תצווה הוא לא עיקר הציווי. זה כדרך אגב, לצורך עשיית המנורה. נראה שלכן חז"ל מקשים את קושייתם על הפס" בפרשת אמור.
אני חושב שהפירוש הוא כך. המנורה נמשלה בחז"ל לתורה שבע"פ. כמו שכתוב – "שלחן בצפון ומנורה בדרום, הרוצה שיעשיר יצפין, הרוצה שיחכים ידרים", יטה את הפנים שלו לכיוון המנורה. המנורה היא סמל לחכמת התורה, והנצי"ב בפרשתנו מבאר שהכוונה היא לתורה שבע"פ.
בפרשתנו אהרון מתמנה לכהונה. השמן מסמל את החכמה, את התורה, ואילו ההדלקה את הכהונה. אומרת התורה: הדאגה שיהיה שמן זית זך זו משימה שניתנה למשה רבינו, מכיוון ש"משה קיבל תורה מסיני". תפקידו של משה הוא להיות האחראי על התורה שנמשלה לשמן זית שלא יתערב בה שום דבר חיצוני אלא כל כולה תהיה שמן זית זך, פך שחתום בחותמו של כה"ג. נכון שמי שידליק את המנורה ויערוך וייטיב את הנרות יהיה אהרן, אבל הפסוקים הללו לא באים לומר מה תפקידו של אהרן, אלא באים לומר מה תפקידו של משה כהכנה לקראת העבודה של אהרן. לכן התורה אומרת את זה עוד לפני שמציינים שאהרן הכהן הוא זה שיעבוד את העבודה. בגלל שיש פה ציווי נפרד למשה רבינו. אהרן הכהן עומד לקבל רק את נושא הכהונה. וגם על הדלקת המנורה, שזו כבר העבודה ממש שעליה כן נצטווה אהרון, כתוב שכשרה בזר. כלומר, זו איננה עבודה ששייכת ממש דווקא לכהונה. גם זר שמדליק את המנורה הדלקתו נחשבת, מפני שהדלקת המנורה מסמלת את התורה ולאו דווקא את הנושא של הכהונה.
גם בבגדים ישנם שני עניינים. ולכן התורה מצווה על עניין אחד את משה (וכותבת "ועשית"), ועל העניין השני את חכמי הלב. התורה מפרידה בין שני הציוויים. משה רבינו נצטווה לעשות את הבגדים "לכבוד ולתפארת", ואילו חכמי הלב צריכים לדאוג שהבגדים יעשו "לשמה", בגדים שתכליתם "לקדשו לכהנו לי". שהבגדים באמת יהיו ראויים להלכה ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם" – כלומר, שכהן לא יכול לעבוד ללא בגדי כהונה. נצרכת עוד קדושה כדי להכשיר אותו לעבודה. זהו תפקידם של חכמי הלב. אבל לעומת זאת, משה רבינו לא נצטווה להכין את הבגדים כחלק מהעבודה של אהרן הכהן, אלא כדי שיענו לתפקיד של "לכבוד ולתפארת".
מדוע יש דגש כ"כ גדול על הכבוד ותפארת? אומר ספר החינוך: זה נועד לכבוד בית המקדש. בבית המקדש, הכל צריך להיות בשיא היופי, מכיוון ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות". כשהמקום נקי ומפואר, אנשים מתייחסים יותר ביראת כבוד אליו. זהו טבע האדם. החינוך כותב שזו גם הסיבה של הדין של שמירת המקדש. השמירה הזו לא נועדה למנוע שחיות או אנשים יכנסו לשם. אלא כל דין שמירה במקדש נובע מכבוד המקדש. להבדיל, מי שהיה פעם באנגליה וראה את חילופי המשמרות שבבית המלוכה, רואה שזה עושה רושם עצום. "לעולם ירוץ אדם לקראת מלכי אומות העולם" – יש דברים חיצוניים שאפשר ללמוד מהגויים.
וראיתי שהגאון ר" משה פיינשטיין (בספרו על התורה) מעיר על כך שהדלקת הנר ניתנה לאהרן עוד קודם שנבחר לכהונה. דהיינו, מצוות הדלקת המנורה כשלעצמה ניתנה לאהרן, ולכן גם כאשר העבודה הייתה נתונה לבכורות – לא הייתה להם המצווה של הדלקת הנרות.
ויש להוסיף שהדלקת הנרות היא השלמת צורת המשכן והמקדש, וכשם שהכהנים חייבים בשמירת המקדש שהיא איננה חלק מחובת הקרבנות, הוא הדין בהדלקת הנרות לגבי אהרן ובניו, ולא דין בכהן הכשר לעבודה. ועיין בספר כלי חמדה על פרשת אמור בגדר מה שכתוב בתורה "אמור אל הכהנים בני אהרן ודו"ק.
יש דבר דומה לכך ברמב"ן על התורה (פרשת ויחי). הרמב"ן שואל: מדוע לא נשאר מהחשמונאים שריד ופליט? אומר הרמב"ן: מפני שהחשמונאים היו כהנים, ובכל זאת הם נטלו את המלוכה, ועברו על הציווי "לא יסור שבט מיהודה". ציווי התורה הוא שהכהונה תהיה לחוד והמלוכה לחוד. לכן לא נשתייר מהם, אע"פ שבתור הוראת שעה הם היו צריכים לנהוג כך, אבל לאחר מכן היה עליהם להחזיר את המלוכה לידי שבט יהודה, והם לא נהגו כך. זה מה שאומרת כאן התורה – ישנו תפקיד של משה וישנו תפקיד של אהרן, ואין לבלבל ביניהם. כל מה שמסמל את התורה מוטל על משה רבינו. עבודת המקדש בפועל מוטלת על אהרן הכהן.
"ואתה תצוה"
בפרשתנו התורה לא מזכירה את שמו של משה, אלא נוקטת: "ואתה תצווה". בד"כ, ישנו ציווי למשה שידבר אל בני ישראל, ואילו כאן התורה אומרת "ואתה תצווה את בני ישראל" – היא לא מפרידה בין הציווי למשה, לציווי אל העם, אלא מתייחסת לשניהם כאל אישיות אחת.
אומר השפ"א (כי תשא): הכוונה בכך היא שמשה הגיע לדרגה כזאת שהוא הכח המאחד את כל כלל ישראל.
מדוע? אומר השפ"א: כשמשה אמר "ואם אין מחני נא מספרך" הוא בעצם ביטל את האישיות שנקראת "משה רבינו", ומסר את נפשו על כלל ישראל. ומכיוון שכך הוא כבר לא שליח חיצוני של עם ישראל, אלא הוא ובני ישראל זו מהות אחת. מפני שמי שמוסר את נפשו על כלל ישראל, הוא כבר לא יחידה נפרדת, אלא במהותו הוא כלל ישראל.
זה מה שאומרת לנו פה התורה. אתה משה רבינו שאמרת "מחני נא מספרך", וביטלת את הצד האישי הפרטי שלך לטובת כלל ישראל – שכרך הוא שהציווי אליך הוא לא ציווי של גוף אחד שנקרא "משה" לגוף שני שנקרא "בני ישראל", אלא אתה ובני ישראל זה דבר אחד, מפני שמשה רבינו כרגע כבר איננו סתם שליח, אלא הוא במהותו שייך לכלל ישראל.
אומר השפ"א שזו הייתה הכפרה בחטא העגל. כל חטא העגל נבע מכך שעמ"י לא היה מחובר למשה רבינו. ולכן, ברגע שמהותו של משה רבינו נהפכה להיות מהות של כלל ישראל, כלל ישראל כזה, שבתוכו יש משה רבינו, זה לא אותו כלל ישראל שחטא בעגל. החטא במעשה העגל היה כשישראל נפרדו ממשה רבינו – "כי זה האיש משה לא ידענו מה היה לו", וברגע שמשה ירד מההר וחיבר את עצמו בחיבור עצום כזה לכלל ישראל, זה כבר לא אותו כלל ישראל. זהו תהליך התשובה שהתרחש אז – שלא רק היחיד, אלא כל הכלל נהפך לאישיות אחרת. ונקודה זו של החיבור עם משה רבינו, עם ת"ח, עם הרב באה לידי ביטוי גם בעבודת יום הפורים כדלהלן.
"הדור קבלוה בימי אחשורוש"
עמלק נלחם עם ישראל רגע לפני מתן תורה – הוא רצה לעכב את מתן תורה. לכן התורה ניתנה בכפיה, כיוון שעמלק היה קיים – עמלק בגימטרייא ספק. אבל "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" – ללא כפייה, כיוון שזה היה לאחר מחיית עמלק, וכשאין עמלק, כשאין ספיקות, אז מקבלים את התורה מתוך אהבה ולא מתוך כפיה.
שואל אדמו"ר הזקן ב"ליקוטי תורה": מדוע אומרים ש"הדור קיבלוה בימי אחשורוש"? הרי גם קבלת התורה שהיתה בזמן מרדכי ואסתר, היתה בכפיה, שהרי – "אני מעמיד להם מלך קשה כהמן, והם עושים תשובה"? אז איך אפשר להגיד שקבלת התורה בזמנם לא הייתה מתוך כפיה?
הפירוש הוא פשוט. כפיה נצרכת רק במקום שישנו מניע מצד האדם שלא לקבל את התורה. אבל כשאין עמלק, ממילא בטל המניע. אז נכון שהעמיד עליהם את המן, אבל סוף סוף, קבלת התורה, ה"קיימו וקיבלו", התרחשה לאחר השמדת עמלק, וכשאין עמלק, החיבור של ישראל לתורה הופך למשהו טבעי.
כתוב בשו"ת חת"ס או"ח באחת התשובות שהוא מסיים את התשובה ביום הפורים, ומוסיף שנרארה לומר שמה שכתב הרמב"ם בהלכות גירושין לגבי הרצון הפנימי של ישראל, שהוא נולד ובא לאחר הפורים ש"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש". ללא אפשרות הטענה של "מודעה רבה לאורייתא". שם נתחדש עומק הרצון הטוב היהודי שבכל אחד ואחד.
"רפו ידיהם מן התורה"
החינוך במצווה תר"ד כותב: "נצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן, ועל זה נאמר [דברים כ"ה, י"ט]: "תמחה את זכר עמלק", שבכלל זכר הוא הכל. וכבר טעה בנקוד תיבה זו גדול הדור, והוא יואב בן צרויה, והשאיר מהם הנקבות, לפי שרבו לא השגיח יפה עליו כשלמדו מקרא זה ונשתבש יואב וקרא זכר, כמו שבא בבבא בתרא פרק לא יחפור [כ"א ע"ב]"..
מדוע החינוך מביא את הגמ" הזאת בתוך המצווה של זכירת מחיית עמלק? מה הקשר? לכאורה, זה קשור להלכות ת"ת, שמי שמלמד את בן חברו תורה ילמד אותו כמו שצריך?
אומר החינוך: כל הסיבה שעמלק הגיע היא בגלל ש"רפו ידיהם מן התורה". אז כשאתה קורא את פרשת עמלק, וכשאתה מוחה את זכר עמלק, אתה צריך גם להשתחרר מ"רפו ידיהם מן התורה". וחלק מן הביטוי של "רפו ידיהם מן התורה" זו החולשה בלימוד של פרשת זכור. כשאחד לא מטה את אזנו, כשהמלמד לא מלמד אם זה זכר או זכר, אז "שבשתא כיוון דעל על".
זה תואם למה שכותב בעל ספר "חרדים" – שמצוות זכרון מחיית עמלק היא לא רק לזכור את מה שעשה עמלק, אלא זו גם מצווה לזכור את הסיבות שהביאו לידי כך שעמלק בא להלחם עם ישראל. דהיינו, ש"רפו ידיהם מן התורה".זכירת מחיית עמלק זה גם להשתחרר מהדברים שהביאו את עמלק, מ"הרפו ידיהם", לא להתבלבל בין זכר לבין זכר, או שאר בלבולים אחרים שיש בתורה.
"ה" נסי"
הסיבה השניה שעמלק הגיע, היא מכיוון שישראל נסתפקו "היש ה" בקרבינו אם אין". וקשה, כיצד עם אחרי מתן תורה יכול לשאול "היש ה" בקרבינו אם אין"? איך עם שיצא בכאלו ניסים ממצרים, שנבקע לו הים, יכול לשאול שאלה כזאת?
אומר הנצי"ב מוולאז"ין: בנ"י היו רגילים עד עכשיו שהקב"ה מנהל אותם בדרך גלויה, בניסים גלויים. ולכן, עכשיו ישראל חששו – עכשיו כשאנו עומדים להגיע לא"י, ושם הנהגתו של הקב"ה עם בני ישראל היא בצורה נסתרת, בדרך הטבע, מי אמר שגם אז תהיה אתנו אותה השגחה פרטית כמו שהיה בדור המדבר? זה פשר שאלתם "היש ה" בקרבינו אם אין".
וחשבתי להוסיף, שלכן אחרי מלחמת עמלק כתוב שבנו מזבח וקראו לו "ה" ניסי". אחרי מחיית עמלק צריכים להדגיש שהכל נס. גם דבר שמולבש בדרך הטבע, הוא נס. הנהגתו הניסית של הקב"ה, בין שהיא גלויה ובין שהיא נסתרת – היא קיימת תמיד.
הרמב"ן בסוף פרשת בא אומר שמהניסים הגלויים שהקב"ה מחולל לפעמים בעולם, אנחנו למדים להאמין שהכל נס אפי" הדברים הנסתרים.
זה מה שהגמ" אומרת שיש עניין לסמוך גאולה לגאולה. ולכן עושים פורים באדר שני, כדי לסמוך את גאולת פורים לגאולת מצרים. מה הכוונה? גאולת מצרים הייתה ב"יד רמה", בנס נגלה, לעומת נס פורים שהיה בצורה נסתרת. צריך לסמוך את הנס הנסתר לנס הנגלה, וכך, כמו שאומר הרמב"ן, נלמד לדעת שמבחינת השגחתו של הקב"ה אין הבדל בין נס נסתר לנס נגלה. ואמר פעם אחד האדמו"רים שלכן פורים של ט"ו יותר גדול מפורים של י"ד. מפני שהוא סמוך יותר לגאולת מצרים.
הגמ" אומרת שאע"פ שפורים הוא חג, "איסור מלאכה לא קבילו עלייהו". האם זה בא להוריד מערך יום הפורים?
אומר הרב זצ"ל ועוד, שלא. להיפך – זה בא להגדיל את ערכו. הרב ב"עולת ראי"ה" קורא לפורים "היום הקדוש הזה" – אותו הביטוי שכתוב על יום כיפור. ביום כיפור אנו מתנזרים מענייני העוה"ז, ובפורים אנחנו מקדשים את כל ענייני הרשות והופכים אותם למצווה. "קדושים תהיו" זה ציווי על האדם לפרוש מדבר הרשות שמא יבוא לידי חטא. אבל ביום הקדוש הזה, בפורים, כותב הרב ב"עולת ראי"ה", ישנה השגחה מיוחדת על כל בני ישראל שדברי הרשות שמשתמשים בהם לצורך מצוות הפורים לא יביאו אותו לידי חטא.
ולכן הרב מחדש ב"עולת ראי"ה", ב"משפט ראי"ה", ובהשמטות לאורח משפט על אורח חיים, שלפי דעתו ביום הפורים אפי" שתוי שמקיים את המצווה של פורים כהלכתה מותר לו לעבור לפני התיבה, מפני שזו מצוות היום והקב"ה שומר על האדם. כמו שכתוב לגבי תורה ש"תורה מגנא ומצלא". איך אפשר לדמות את פורים לתורה? – זו הדרגה של פורים, מכיוון ש"הדור קיבלוה בימי אחשוורוש" אז גם המצוות שעושים לשם שמחת פורים מתעלות לדרגה גבוהה יותר עד שהן מגיעות לדרגת תורה. לכן ביום הפורים לא קיבלו איסור מלאכה עלייהו. מכיוון שגם אם המלאכה מותרת בפורים לכתחילה (רק שלא רואה סימן ברכה) זה עדיין לא סותר את הגדולה של יום הפורים.
ועיין בספר פסקי הרי"ד למסכת מגילה, שכותב שההוספה לקרוא את המגילה קבועה היא כמו קריאת התורה. ובאמת מודגש ברמב"ם שקיומה של מגילת אסתר הוא כחמשת חומשי תורה.
לפי דבריו הרי זה בכלל "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש", שעל פי הרמז במקרא הוסיפו עוד בתורה. כמו שכתב המהר"ל שזה עצמו ביטוי ל"הדור קיבלוה", על ידי התוספת בתורה.
ב"תורה תמימה" מופיע: "הדר קיבלוה בימי אחשוורוש – מאהבת הנס". מה שונה הנס הזה מכל שאר הניסים שנעשו במהלך בהסטוריה? אומר ה"תורה תמימה": מפני שנס הפורים היה נס בדרך הטבע. הראייה וההבנה שהנהגתו של הקב"ה גם בדרך הטבע היא ניסית – בזה שונה נס הפורים מכל שאר הניסים שמעל גילויי הטבע, ולכן אהבת הנס הזו הביאה את עם ישראל לקבל את התורה מחדש.
"ולא נבוש"
"ולא נבוש כי בך בטחנו". מה פירוש "ולא נבוש"? בפשטות, הכוונה היא ללשון בושה. הגר"א אומר בסידורו פירוש נוסף. "ולא נבוש" פירושו: "שלא תתאחר תקוותינו כאשר אנחנו בוטחים בך עד שנתבושש להשיב את שואלינו דבר מדוע לא מילא משאלותינו לטובה". דהיינו, שלא ייקח הרבה זמן עד שתפילתנו תתקבל, כדי שיהיה לנו פתחון פה כלפי אלה שמקנטרים את היהודים. והוא ממשיך: "ברוך אתה ה" משען ומבטח לצדיקים, גם כשהוא מבטיח לצדיקים הבוטחים בו ונותן את שאלתם לאחר זמן, גם קודם שיבוא שאלתם – הוא המשען שלהם שלא יאבדו ביטחונם בו יתברך, כמו שמצינו במצרים שקודם צאתם הראם נפלאות שישענו בו ויוכלו לצאת בריש גלי. לכתך אחרי במדבר. וכן באחשורוש, קודם שנתלה המן הרשע הראה להם ליהודים את גדולת מרדכי שקראו לפניו ברחובות ככה יעשה לאיש, וסעד אותם בבטחונם קודם שיצאו מאפילה לאורה שיקבלו את התורה פעם שניה בביטחון גדול ובלב שמח וכן יהיה לעתיד, וע"ז אומרים משען ומבטח לצדיקים". כלומר, הקב"ה הוא לא רק מקור הביטחון, אלא גם עד שהדבר מתממש, הוא נותן לנו לבינתיים כל מיני תמרורים ומשענות כדי שלא נאבד את הביטחון עד לרגע המקווה, כמו שהיה בימי מרדכי ואסתר.
"ונהפוך הוא"
בהקדמת הזוהר (ד.) כתוב, והרב מביא את כמה וכמה פעמים באגרות, שדרגתו של משיח – הדרגה של עולם הבא, הדרגה של לעתיד לבוא, היא היכולת להפוך חושך לאור.
הניסים שהקב"ה עשה לנו ביציאת מצרים, ובתקופות שונות במהללך ההסטוריה היו יציאה ממצב אחד למצב אחר. לעומת זאת, הגאולה שהייתה בפורים היתה בדרך של "ונהפוך הוא". כלומר, שאותה הצרה עצמה נהפכה לגאולה. לא שיצאנו ממצב למצב, אלא "גם כי אשב בחושך ה" אור לי", "ויהפוך ה" לך את הקללה לברכה" – את החושך עצמו הופכים לאור. זו הצלה גדולה הרבה יותר. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" – כותב בעל ה"רוקח": "ממנה" – אותיות "מהמן". הוא כרה את הבור לעצמו. הוא בנה את העץ שעליו נתלה. הוא בא שש ושמח לסעודה והסעודה הזאת היא הסעודה שע"י נידון המן למיתה, היא הסעודה שבגללה היה הולך שמעו של מרדכי בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול. זו הדרגה המיוחדת של הניסים שהיו בזמן פורים לעומת שאר הניסים בהסטוריה.
העניין של "ונהפוך הוא" רמוז בתורה במעשה המים המרים במרה. הקב"ה הפך להם את המרירות לדבר מתוק. וכך אנו אומרים בתפילה על הגשם – "שהפכת להם מרירות מים". לא שבמקום המים המרים נתנו להם מים אחרים, אלא לקחו את המים המרים והפכו אותם למתוקים. זה כל העניין של ונהפוך הוא.
במילים אחרות, הדרגה של מה שקרה בפורים, ה"ונהפוך הוא", בא ללמד אותנו על דבר אחד – שפורים הוא לא בדרגת החיים הנורמלית בעולם הזה. הוא שייך לדרגת ההבטחות שלעתיד לבוא.
למה נאמר "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – בלשון עתיד? אומר המהר"ל בפירושו למגילת אסתר: המעשה של מרדכי לא נבע רק מכיוון שהוא לא רצה להשתחוות לע"ז, אלא הוא רצה ללמד ולחנך את הדור ההוא. להראות לו שצריך לא רק להתמודד עם ההווה אלא גם לשאוף לדרגה העתידית. כל מאבק עם עמלק הוא על המחר – "וצא הלחם עם עמלק מחר", "מחר אעשה כדבר המלך".
ומהי הדרגה העתידית? הגמ" בברכות (דף ז") אומרת שאסור להתגרות ברשעים בעוה"ז, אלא רק לעתיד לבוא. ומסייגת הגמ", ואומרת, שלצדיק, במילי דשמיא מותר להתגרות גם בעוה"ז. ולמה אז כן מותר? מפני שהמאבק שלו הוא לא על ההווה, על ענייני העוה"ז, אלא כדי שנוכל להגיע לדרגה של לעתיד לבוא, שתהיה להם נגיעה כבר בחיי העוה"ז. הוא שואב את כוחו ממה שהקב"ה הבטיח לעתיד. זה מה שעשה מרדכי, ולכן היה מותר לו בדרגתו להתגרות בהמן על מילי דשמיא.
"ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת…". [מישהו שאל את הרב נבנצל האם יש עניין ללבוש תכלת. אמר הרב נבנצל, שהרב אלישיב פסק שלא צריך (הוא בר סמכא, אבל הוא יודע שיש היררכיה גם בשאלות בהלכה. לא כל מי שיש לו תעודה מהרבנות הראשית יכול להורות בכל דבר). שאלו פעם גם את אבי מורי זצ"ל. אם יש עניין או אם אפשר ללכת עם תכלת. אז הוא ענה לאותו אחד: אתה יכול ללכת גם עם אדום. למה דווקא עם תכלת? אם אין איזה עניין אז מה אתה שואל על תכלת? תלך, אבל באותה מידה אתה יכול ללכת עם כל צבע אחר.] "תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד". מרדכי הביא אותנו לעניין של הלעתיד לבוא, שזו הדרגה של פורים. אותה דרגה שבה מותר להתגרות ברשעים, הדרגה של "והיה ה" למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה" אחד ושמו אחד" – זה פורים. בזמן שנמחה שמו של עמלק אז הכסא שלם והשם שלם. זהו הזמן של "ה" אחד ושמו אחד". כל מחיית עמלק הופכת את הזמן לעת רצון.
הגמ" אומרת שכל מי שעונה אמן יהא שמיה רבה בכל כוחו קורעים לו גזר דינו. מדוע? אומר התוס" בברכות, בשם מחזור ויטרי: "אמן יהא שמיה רבה מבורך" זו תפילה שכסאו של הקב"ה יהיה שלם. וומכיוון שכך, קורעים לו אז את גזר דינו מפני שזו עת רצון.
כתוב בתשובות הגאונים (והטור מביא את זה בהלכות פורים), שהגאונים בדורם נהגו לומר סליחות בפורים. מפני שפורים זו עת רצון. עת רצון שנובעת ממחיית עמלק, מ"הדור קבלוה בימי אחשוורוש", מהניסים שנעשו בו. א"א שלא לנצל עת רצון כזו להתפלל על צרותיהם של ישראל.
[כשיום העצמאות היה חל בבה"ב, תמיד התווכחו בישיבה מה לעשות. ר" צבי יהודה היה אומר גם הלל וגם סליחות, ולציבור זה היה מאוד קשה. לכן היה לו מניין משלו. אבי זצ"ל הביא לו סייעתא ממה שהבאנו בשם הגאונים. זו עת רצון? זה זמן של שמחה? תתפלל, תנצל את הזמן הזה. (בתפילת מנחה של שבת אומרים "ואני תפילתי לך ה" עת רצון". אומר הב"ח בהלכות שבת, שזו עת רצון מפני שזו פעם שניה באותו יום שקוראים בתורה).]
אומרת הגמ" בברכות (דף ל"א): "אסור לאדם למלא פיו שחוק בעוה"ז". מתי "אז ימלא שחוק פינו"? כשיאמרו בגוים "הגדיל ה" לעשות עם אלה". שואל ה"אליה רבה": א"כ, מה המקור לשחוק בפורים? [מסופר על הגר"א, שכשהוא נהיה מחותן עם ה"חיי אדם", בקשו בחתונה מהגר"א להצטרף למעגל הרוקדים, והגר"א לא רקד. שאלו אותו למה? והוא ענה שכתוב בפסוק "אז ימלא שחוק פינו". מסופר שבשמחת תורה הוא רקד בכל כחו בזמן שהס"ת היה בחוץ. מסופר שבשמחת תורה בוולאז"ין היו כורעים ומשתחווים בעלינו לשבח כמו ביום כיפור בגלל גדולת וקדושת היום.] ועפ"י מה שאמרנו, יתורץ. שהרי בפורים מרדכי הוביל אותנו לחיבור עם הלעתיד לבוא, לאותן הבטחות שהקב"ה הבטיח לעתיד לבוא. לכן בזמן כזה, של קישור לעתיד לבוא שייך "אז ימלא שחוק פינו".
"הפכת מספדי למחול לי". כתוב בילקוט שמעוני שהפס" הזה נאמר על התקופה של מרדכי ואסתר. זו היתה התקופה של ונהפוך הוא, לא שעוברים ממצב של הספד למצב של מחול, אלא שהמספד גופא הופך למחול. החושך הופך לאור, והצרה עצמה נהפכת למשהו חיובי.
בהמשך הפרק כתוב: "למען יזמרך כבוד ולא ידום ה" אלקי לעולם אודך". והגמ" במגילה (דף ד") דורשת מכך את החיוב לקרוא את המגילה בלילה ולחזור ולשנותה ביום. אומר רש"י במקום: "למען יזמרך כבוד ולא ידום", זה רומז לקריאת המגילה של שחרית. "ה" אלקי לעולם אודך", מרבה גם את קריאת המגילה של הלילה. הוא כותב את זה דווקא בסדר הזה, קודם כל היום, ואח"כ הלילה, מפני שכל המהלך של פורים נעשה בדרך של מהסוף להתחלה, בדרך של ונהפוך הוא.
מוסיף הרב ב"עולת ראי"ה", שהכוונה בפס" "כי נפל פחד היהודים עליהם", היא שהצד הרוחני מנע מכל מיני מכשולות של דברי הרשות להתלבש על האדם. אומר הרב: בכל דור ודור מתחדשת המציאות הזו של "כי נפל פחד היהודים עליהם". והכוונה היא לא רק לאוה"ע, אלא גם לעמי הארצות, לאלה שלפעמים מפריעים שלא בזדון לשמירת המצוות. וזהו המקור שעליו מסתמך הרב במה שחידש להלכה, שבפורים ישנה שמירה מיוחדת על דברי הרשות שמשתמשים בהם לצורך מצוות היום, שלא יארע דבר תקלה על ידם. בתנאי אחד – שהוא באמת עושה את זה לש"ש. אבל מי ששותה מרוב פחד, כתוצאה מלחץ חברתי – "פחדו בציון חטאים".
בפורים צריך קצת לזרום, קצת להשתחרר, שאדם יאמין ביכולותיו, שלא נגיע למצב ח"ו של "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך", שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי גם בתוכו פנימה – אני כפי שאני עכשיו זה גם טוב. בפורים שהוא זמן קבלת התורה צריך לקבל תורה מתוך גבורה ולא מתוך חולשה. הגמ" אומרת שכשבני ישראל הגיעו להר סיני, משה רבנו לא לימד אותם ביום הראשון מכיוון שהם היו עייפים מהדרך. ומסביר הרב ב"עין אי"ה" שזה מפני שתורה לא מקבלים מתוך חולשה. אדם צריך לקבל תורה כשהוא בשיא כוחו. קבלת התורה מתוך חולשה, משפיעה גם על סדר קבלת התורה שלו. ובפורים, בזמן של "הדור קבלוה בימי אחשוורוש" מאהבת הנס, בשמחה בלי שום צורך בכפיה, גם קבלת התורה בימינו צריכה להיות מתוך גבורה ולא מתוך חולשה.
כותב המהר"ל: איפה בא לידי ביטוי ה"הדור קבלוה בימי אחשוורוש"? ומתרץ שעצם המציאות שהחכמים שבאותו הדור כתבו את המגילה ע"פ רמז שמצאו בתורה שמותר להוסיף את מגילת אסתר לכתבי הקודש, כשיש כח בידי החכמים להוסיף בדברי תורה, זה נקרא קבלת התורה מחדש. מפני שלא שייך מושג של היתר לכתוב להוסיף משהו בתורה אלולי שאתה מקבל את התורה. עצם כתיבת המגילה, עצם החידוש שבתורה, עצם העניין שמצאתנו מקור בתורה לכך שמותר לכתוב מגילה – זה עצמו העיד שבאמת "הדור קבלוה בימי אחשורוש".
ובעז"ה, כ"א לפום דרגא דיליה יגיע לפורים לפי כוחותיו. כתוב שכל מצווה שישראל קבלוה עליהם בשמחה לעולם לא בטלה מהם. ולכן כתוב בחז"ל שאפי" אם כל המועדים יבטלו, יום כיפור ופורים לעולם לא ייבטלו. וע"ז כותב הרשב"א בתשובות, שגם אם חלילה תהיה מציאות שישראל לא עושים רצונו של מקום – פורים לא ייבטל, מפני שהיום הגדול הזה של פורים הוא יום שעצמותו של היום משפיעה לכו"ע. אפי" לדעת חכמים שלגבי יוה"כ אומרים שיוה"כ מכפר רק עם תשובה, לפורים יש כח מיוחד, "חביבין דברי סופרים יותר מדברי תורה".
יה"ר שהיום הזה ישפיע באמת על כל אחד מאיתנו, שנגיע לקבלת התורה מחדש של "הדור קבלוה בימי אחשוורוש".
