"אך את שבתתי תשמרו"
בחלק הראשון של הפרשה הקב"ה מצווה את משה על בניית המשכן וכליו, ומיד לאחר מכן אומר הקב"ה: "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתתי תשמרו כי אות הוא ביני וביניכם לדרתיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם". "שבתתי", בלשון רבים, שבתות הרבה. חוץ משבת שהיא היום השביעי גם יו"ט נקרא שבת, גם המועדים נקראו שבת, ולכן בפסוקי דזמרה של המועדים אומרים "מזמור שיר ליום השבת". אולם לאחר מכן כתוב, "ושמרתם את השבת", ומדוע כאן לא נאמר "שבתות", בלשון רבים?
התורה אומרת, "ושמרתם את השבת… כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". אומר רש"י, "וינפש, כתרגומו- 'ונח'. וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשימתו בהרגיעו מטורח המלאכה. ומי שכתוב בו 'לא ייעף ולא ייגע', ו'כל פעלו במאמר', הכתיב מנוחה לעצמו? לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". ודאי שהקב"ה לא נח, התורה אומרת זאת רק כדי "לסבר את האוזן", ואנחנו צריכים לנוח בשבת על פי המונחים שלנו. שישה ימים לעבוד, וכשם שהקב"ה נח ביום השביעי- כך גם אנו ננוח. הרשב"א בפרושו על עין יעקב (במסכת תענית בדף כ"ז:) מבאר בדרך שונה מרש"י. "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", כוונת הפסוק היא שביום השביעי נכנסה נפש, לא שהקב"ה נפש. היום השביעי שבת, שהרי לא הייתה מלאכה מצידו של הקב"ה, "וינפש" הכוונה שנכנסה נפש בשבת. ניתן ביום השביעי כוח רוחני, קדושה גדולה, "וינפש".
"זאת מנוחתי עדי עד"
דהיינו, אומר הרשב"א, ואולי זהו הפשט האמתי ברש"י, שהמהות של השבת היא הקדושה. הרוחניות. וזה מה שרש"י אומר, אצל הקב"ה לא שייך לומר שיש מנוחה. "מנוחה" בתורה הכוונה גם למנוחת הנפש, לאו דווקא למנוחת הגוף. גם המילה "שידוך" מבטאת מנוחה, כאשר התיבה נחה על הרי אררט, "ותנח התיבה", אומר האונקלוס- ותנח, "ושדיכא". כך אומר הר"ן בכתובות. "שדיכא" היא לשון מנוחה, עד אז אין מרגוע, אין מנוחת הנפש. "זאת מנוחתי עדי עד", כך כתוב בתהילים על מקום המקדש. "זאת מנוחתי", זהו המקום בו הרוחניות מתקיימת. זוהי המנוחה האמתית, מנוחת הנפש- המנוחה הרוחנית, השפע הרוחני. וכך כותב הרב באורות, "מקום מנוחתנו הוא באלוקים", זוהי המנוחה האמתית. כאשר נעמי אמרה לכלותיה שישובו לביתן היא השתמשה בביטוי הזה, "ומצאנה מנוחה אישה בית אישה", כל אחת עם בעלה. מה הכוונה "ומצאנה מנוחה"? העיקר הוא מנוחת הנפש. כאשר יש לאדם מעלה רוחנית יש לו מנוחת הנפש. כשהוא מרגיש ריק מתוכן אין לו מנוחה, הוא הולך לחפש את עצמו בכל מיני דברים אחרים. כאשר יצלצלו אליו שצריך להחתים אנשים לכל מיני מטרות- זוהי הרוחניות שלו. המינון הכי נמוך שיכול להיות ברוחניות. "זאת מנוחתי עדי עד". "וינפש", לשון נח, לשון מנוחה רוחנית.
זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים
לכן יש הבדל בין מצוות השבת בעשרת הדברות שבפרשת יתרו לבין מצוות השבת בעשרת הדברות שבפרשת ואתחנן. בפרשת יתרו התורה אומרת שהשבת היא זכר למעשה בראשית, "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם, וינח ביום השביעי", וכך גם אומרת התורה בפרשתנו. ואילו לעומת זאת בפרשת ואתחנן כתוב שהשבת היא זכר ליציאת מצרים, "שמור את יום השבת לקדשו… וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". טרם חטאו ישראל בעגל, מצוות השבת הייתה זכר למעשה בראשית, זמן המנוחה, המנוחה הרוחנית וההתעלות. לאחר חטא העגל, בלוחות השניות שהן הלוחות הכתובות בפרשת ואתחנן, בהן השבת היא זכר ליציאת ממצרים. המנוחה שהייתה בעולם בזמן בריאת העולם ביום השביעי הייתה מנוחת הנפש. הרמב"ן בספר בראשית אומר בשם האבן עזרא, "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו", בשבת יש לאדם השפעות רוחניות שהוא לא יכול לקבל ביום חול. התוכן של היום הזה מלא ברוחניות, הקב"ה האציל על האדם לתת לו נשמה יתירה.
נשמה יתירה
מדוע הקב"ה צריך לתת לאדם נשמה יתירה בשבת? יש ר"ל אנשים שאצלם הנשמה גם ביום חול היא מיותרת, אולם מה המשמעות של הנשמה היתרה בשבת? רש"י במסכת ביצה (בדף ט"ז.) אומר שנשמה יתירה ניתנה לאדם בשבת, ויש לו "רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו". הנשמה היתירה מועילה לכך שהאוכל שהאדם אוכל בשבת לא יהפוך אותו לאדם שכל כולו גשמיות, גם הגשמיות מתקדשת. אולם השיטה מקובצת שם מבאר אחרת, "נשמה יתירה" משמעותה שהאדם מבין בענייני רוחניות ותורה בשבת הרבה יותר מאשר ביום חול, כמו שאמרנו בשם הרמב"ן, שאומר זאת בשם האבן עזרא.
במוצאי שבת מברכים על הבשמים, "וינפש", 'ווי, אבדה נפש'. במוצאי שבת האדם מרגיש שהנשמה היתרה מסתלקת, הוא צריך משהו רוחני שישיב את רוחו. הגמרא בברכות (מ"ג:) אומרת, "כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, זה הבשמים", ולכן מריחים בשמים במוצאי שבת. להשיב את הנפש, שלא יהיה ניתוק בבת אחת מדרגה גבוהה לדרגה אחרת.
נשמה יתירה ביום טוב
התוספות מבארים שביום טוב אין נשמה יתירה, ולכן לא מברכים במוצאי יום טוב על הבשמים. יש שיטות אחרות בראשונים, שיש נשמה יתירה גם ביו"ט וגם אז צריך לברך על הבשמים. ישנה שיטה שלישית, הרמב"ן בספר אמונה ובטחון אומר שיש נשמה יתירה גם ביום טוב, ולא מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב. אומר הרמב"ן, הנשמה היתרה של יום טוב לא מסתלקת. מבאר האבני נזר, שבת היא קביעא וקיימא, האדם לא שותף פעיל, לכן הנשמה היתירה מסתלקת. אולם ביו"ט "ישראל קדשינהו לזמנים", בדברים שהאדם שותף בהם כמו קדושת יום טוב- ההשפעה לא עוברת. יש לה יציבות יותר גדולה, היא לא מסתלקת גם במוצאי יום טוב. תהיה נפקא מינה והפוסקים דנים בזה, מה הדין ביום טוב שחל במוצאי שבת- האם צריך לברך על הבשמים או לא.
לכן התורה אומרת "את שבתתי תשמרו" בלשון רבים, כל מה שנקרא שבת, מפני ששבת היא זכר ליציאת מצרים אולם היא גם זכר למעשה בראשית. חז"ל אומרים שהמחלל שבת פסול לעדות, הוא נחשב מומר לדבר אחד. הפוסקים דנים מה הדין עם מומר לחלל יום טוב או יו"כ, שגם הם נקראים 'שבת', האם גם לו יש דין של מומר לדבר אחד? האם החומרה של שבת היא בגלל הזכר למעשה בראשית, או שמא החומרה של שבת היא בגלל הזכר ליציאת מצרים? מצוות השבת מצד ה'זכר ליציאת מצרים' היא שביתה כפשוטה, היינו עבדים ונהיינו בני חורין. אולם ה'זכר למעשה בראשית' אומר שבשבת יש מנוחה רוחנית, יש התעלות וקדושה. [סיפרתי כבר מספר פעמים שאבי זצ"ל נסע פעם לחופש. שאלתי אותו, אתה נח? הוא אמר לי, אני נח ואני נח ואני עוד פעם נח, אבל מנוחה אין לי…]
"ומנוחה לא מצאתי"
ברוך בן נריה התבטא על עצמו בספר ירמיהו (מה, ג) "ומנוחה לא מצאתי". אומרים חז"ל, הוא השתוקק לנבואה, הוא השתוקק להשראה רוחנית, זו המנוחה של האדם, החיבור לרוח. על זה התלונן ברוך בן נריה, "ומנוחה לא מצאתי". הקב"ה עונה לו באמצעות ירמיהו, "ואתה תבקש לך גדלות, אל תבקש כי הנני מביא רעה על כל בשר", כשיוצאים לגלות זהו לא הזמן המתאים לבקש גדלות. אומר הרב באגרות, כל זה נכון ביציאה לגלות, אולם כשעמ"י חוזר לארצו אז הוא צריך לצפות לגדלות. הוא צריך לשאוף למנוחה נפשית רוחנית אמתית שצריכה לבוא, והיא בעז"ה עוד תבוא. כשהדור משתנה, הצפיות משתנות. מחפשים גם דברים גדולים. כמו שהזכרתי מקודם ברמז, לחפש דברים גדולים זה לחפש נבואה, קירבה לה', כמו שחיפש ברוך בן נריה. לא חתימות, ולא להיות נאיבי וטיפש או דברים כאלה, וסליחה שאני גולש לדבר שהוא לא קשור לפרשת שבוע. יש כאלה שאצלם הוא כן קשור, לא אצלי.
"כל מלאכתך עשויה"
"ואתה תדבר אל בני ישראל, אך את שבתתי תשמורו", מבאר רש"י, "אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה". אין בניין בית המקדש דוחה שבת. הגמרא ביבמות (ו.) מסבירה שאין בניין הבית דוחה את השבת כיוון שאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אומר השפ"א במסכת ר"ה (בתחילת פרק רביעי), שבת היא מופקעת מהצורך לבנות את המקדש. לא בונים את בית המקדש בשבת לא בגלל איסור בונה, אלא בגלל שיש בשבת כזו קדושה כאילו כל מלאכתך עשויה. זהו זמן שהקב"ה הפקיע אותו מהצורך לעשות את בית המקדש. אומר השפ"א, לכן רש"י שם בר"ה כותב שכל ההפקעה היא רק בבניין שאנו בונים, אולם בית המקדש השלישי שירד משמיים הוא גם יכול להיות בשבת. מפני שזו הפקעה בזמן למעשה של האדם, לא למעשה שמיימי. ראיתי בשל"ה הקדוש על מסכת תענית, שמבאר שלא מתאבלים בשבת על המקדש מפני ש"כל המתאבל זוכה ורואה", ונחשב כאילו שהוא בונה את המקדש בשבת, וההלכה אומרת שבשבת אין צורך בכך.
הקדושה של השבת היא כ"כ גדולה, היא השורש של כל הקדושות בעולם בכלל. המקום הראשון בתורה שכתוב "קדושה" הוא בשבת. אומר רבינו יונה, לכן בתפילות המוסף בחגים, אם החג חל בשבת אומרים "מקדש השבת וישראל והזמנים". השורש של הקדושה היא השבת, ומכוחה יש לנו קדושות גם להאציל על דברים אחרים.
"והכינו את אשר יביאו"
במרה נאמר "והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו", 'והיה' הוא לשון של שמחה. חלק מההכנה לשבת הוא גם לשמוח לקראת שבת. החסידים מדברים הרבה על המעלה הגדולה שיש בהכנה למצווה, והעניין הזה כתוב בפעם הראשונה בתורה לגבי שבת. יוסף אמר "וטבוח טבח והכן", מכאן לומדים חז"ל שיוסף שמר שבת, הכנה כתובה לגבי שבת, "והיה ביום השישי והכינו". מדוע דווקא שבת צריכה הכנה, הרי כל מצווה צריכה הכנה? הגמרא בקידושין בתחילת פרק שני אומרת שבכל המצוות שאפשר לעשותן על ידי שליח- עדיין "מצווה בו יותר מבשלוחו". היא מתחילה מהנושא של קידושין, מצווה לקדש בו יותר מבשלוחו, ומביאה דוגמאות מגדולי האמוראים שהתכוננו בעצמם לכבוד שבת, "רבא מלח שיבוטא וכו'". המ"ב אומר בשער הציון שואל למה הם בעצמם מלחו שיבוטא, הרי זו מצווה שאפשר לעשותה בידי אחרים? אומר המ"ב בשער הציון בהלכות שבת, ההכנה לשבת היא מצווה שבגופו, ובמצוות כאלו אי אפשר לעשותן על ידי שליח. עצם ההכנה היא המצווה.
אדם שרץ בערב שבת והזיק בשוגג, אומרת הגמרא בבבא קמא הוא פטור מלשלם את הנזק, מפני שהוא רץ ברשות. ביום שישי תמיד אין זמן, תמיד צריך למהר. אומר הרמב"ם, הוא רץ ברשות, כדי שהוא יוכל להיכנס בנחת לשבת. יש עניין של "היכון". [שאלתי פעם את הרב ישראלי, אם ביום שישי אדם שרץ מוגדר כ"רץ ברשות", הרי יש גם מצווה לרוץ לבית כנסת, לאו דווקא ביום שישי. אדם שרץ לבית כנסת כדי להספיק את זמן ק"ש של הגר"א והזיק בדרך, יהיה פטור בגלל שהוא רץ ברשות? אמר לי הרב ישראלי מיד, כהרף עין, מה פתאום! שיקום יותר מוקדם! ביום שישי אין זמן, אתה מצומצם מראש בזמן, אין ברירה ולכן הוא רץ].
כתוב באגרת הגר"א שהשבת היא קודש קודשים. שבת היא לא רק אוסף של ציווים, מצוות ל"ת ועשה. המהות של השבת כמו שהבאתי מהרמב"ן בשם האבן עזרא היא הגדולה של הנפש, הנשמה היתרה. היכולת להידמות לקב"ה שנח ביום השביעי, שהכוונה היא כפי שהבאתי מהרשב"א במסכת תענית, "וינפש", שהיום קיבל נפש. היום הזה הפך ליחידת זמן שהיא בעלת דרגה רוחנית הרבה יותר גבוהה, היא המקור לקדושה בעולם. זו המהות של השבת. דבר כזה גדול האדם לא יכול לקלוט בלי שהוא יעשה הכנה מצידו. הכנה למצוות שייכת בכל מצווה, אולם בעיקר לגבי שבת. ככל שהעניין הוא רוחני יותר- הוא עילאי יותר, הוא מרומם יותר. כך גם האדם הופך את עצמו לכלי קיבול לנשמה היתרה.
"מקור הברכה"
אומר השפ"א בפרשת חיי שרה (שנת תרמ"ו), השבת היא מקור הברכה. "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה". כאשר אנשים רצו ברכות והיו נוסעים לחפץ חיים, הוא היה אומר להם להוסיף משהו בהידור בשמירת שבת. לקבל שבת קצת יותר מוקדם, או להיזהר בדברים שעד היום לא היו כ"כ מודעים אליהם. מדוע, כיוון שהשבת היא מקור הברכה. כבר לא צריך ברכה מהחפץ חיים, השבת היא המקור של הברכה. אומר השפ"א, זו הסיבה שהשבת צריכה הכנה. כיוון שהיא מקור הברכה, שפע רוחני, בפרט שבת שזה קביעא וקיימא, היא צריכה את ההכנה. וההכנה כמו שאמרנו היא "והיה ביום השישי והכינו", הכנה היא גם על השמחה לקראת השבת.
יש גירסא של רבינו חננאל במסכת בבא קמא (דף ל"ב:) על רב חנינא שהיה יוצא לשדה לקבל את השבת, רבינו חננאל גורס שהוא היה מרקד ואומר בואו נצא לקראת שבת. אולי זהו המקור למנהג לומר את שיר השירים לפני שבת. כל השירים קודש, שיר השירים קודש קודשים. כתוב שכשרבי עקיבא היה קורא את שיר השירים הוא היה מוריד דמעות, הביטוי בחז"ל הוא שר' עקיבא ידע "עד היכן הדברים מגיעים". הוא ידע מה הנמשל של שיר השירים. כותב הרב זצ"ל, 'כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים', הכוונה היא שלכל השירים יש מובן בפשט ויש להם גם נמשל, אולם שיר השירים כל כולו רק נמשל. ולכן הוא קודש קודשים. [הרב צבי יהודה בהוצאה הראשונית של עולת ראי"ה הביא את המאמר של הרב על שיר השירים, הוא מודפס לפני שיר השירים. המאמר הזה מסתיים בביטוי של חז"ל, כי כל השירים קודש, ושיר השירים קודש קודשים. הרב צבי יהודה הדפיס שם "כי כל השירים קודש ושיר השירים קו"ק". מוסד הרב קוק לא ידעו את זה, אז בהוצאה החדשה של עולת ראי"ה הם פתחו את הר"ת, הם חשבו שפשוט שבשורה לא היה מקום, אז לכן כתבו את זה ככה].
בכל אופן, לא בונים את בית המקדש בשבת. לא רק שאין כאן דחייה, אלא שהמהות של שבת היא ש"כל מלאכתך עשויה", ולכן לא בונים את המקדש בשבת. המהות של השבת היא דרגה רוחנית, לא מתאבלים בשבת. אפילו בתשעת הימים כתוב שאדם יכול להעלות על שולחנו בסעודת שבת של בין המצרים אפילו "כסעודת שלמה בשעתו". מהי סעודת שלמה בשעתו? הסעודה הגדולה ששלמה המלך עשה בזמן שהוא חנך את בית המקדש, כתוב שאז שמחו ישראל לפני ה' בסעודות שבעה ימים ושבעה לילות. הגמרא במועד קטן אומרת שבאותה שנה הם לא צמו ביו"כ. בשבת, גם אם היא בבין המצרים- מותר להעלות על השולחן כסעודת שלמה בשעתו. אפילו בשבת כזו מותר להרגיש שאתה יושב לאכול בסעודה שחונכת את בית המקדש, שזו הרגשה שהיא הפוכה מימי בין המצרים שעניינם אבילות על המקדש. זו הדרגה של שבת.
אומר השפ"א בר"ה, והשל"ה בתענית, לא בונים את בית המקדש בשבת מפני שהיא מופקעת מהצורך בבניית הבית. לא רק מצד איסורי שבת, ל"ט מלאכות, אלא שהיא מופקעת מהצורך במקדש. כאשר יש לו נשמה יתירה האדם עצמו הוא "אוהל שיכן באדם", הוא עצמו בית המקדש יותר מאשר ביום חול, הוא מלא ברוחניות. [ספרתי לכם שהרב זצ"ל נסע פעם ליערות הכרמל לנוח שם. באו אליו הרב צבי יהודה ואשתו של הרב צבי יהודה, ובבוקר בשבת הביאו להם חמין. אשתו של הרב צבי יהודה אמרה לרב שהרופא לא מתיר לו לאכול חמין, יש אנשים רגישים. אמר הרב זצ"ל, הרופא מכיר אותי, אבל את הנשמה היתרה שלי הוא לא מכיר. ההנחיות שלו יפות לגבי ימי החול, אולם אני לא בטוח שהם נכונות גם לגבי שבת. אבל את זה יכול לומר רק אדם שהוא באמת נשמה של שבת, שגם ביום חול הוא שבתי. רק אדם שמרגיש שהשבת מקרינה שלושה ימים לאחריה, והיא מתחילה משלושה ימים לפניה]. זה המהות של קדושת השבת.
"וירא העם כי בושש משה לבוא"
"עלובה כלה שמזנה בתוך חופתה", זהו הביטוי של חז"ל. איך קורה כדבר הזה? עמ"י בונה משכן. אומרים לעמ"י אל תבנו אותו בשבת, יש קדושה בעולם, יש רוחניות. כל יהודי הולך בעקבותיו של הקב"ה, 'וינפש'. יש לו השגות רוחניות בשבת יותר מאשר ביום חול. כיצד אנשים שהרוחניות שלהם כ"כ מושפעת מהקב"ה, מתורה, יכולים לעשות מעשה כזה? "וירא העם כי בושש משה לבוא", בושש זה לשון של המתנה. הגר"א בסידור אומר על "ולא נבוש כי בך בטחנו" לא מלשון בושה אלא מלשון המתנה, כמו "בושש משה לבוא". שלא נצטרך לחכות הרבה כשאנחנו בוטחים בך, שהישועה תבוא כמה שיותר מהר.
"ויתפרקו את הזהב", שישים ריבוא אנשים נותנים זהב. מהיכן היה להם כ"כ הרבה זהב? מאותו הזהב שהקב"ה אמר להם ביציאת מצרים "דבר נא באזני העם וישאלו כלי כסף וכלי זהב". כתוב שמשה בא לקב"ה ואמר לו, בגלל שהרבת להם כסף וזהב הם עשו מזה עגל. יכול להיות שהיו להם גם טבעות על האצבע, הייתה עוד חתיכת זהב כדי לעשות ממנה עגל. הנשים לא נתנו את הטבעות. איך קרה הדבר הזה? הרמב"ן אומר שהם לא רצו להפוך את העגל לע"ז, הם לא חשבו שהוא האלוה, ח"ו. כל מה שהם רצו הוא תחליף למשה רבינו, שהרי כתוב שהם ראו שמשה בושש לבוא, הם רצו מישהו במקומו של משה. כך כותב הרמב"ן, כך כותב הכוזרי. הם רצו רק מישהו במקומו של משה, אל משה הם לא התייחסו כמו לאלוה. מדוע פתאום הם אמרו על העגל "אלה אלוהיך ישראל"? הם עשו משהו שע"פ התורה הוא כמו ע"ז, כיוון שזה לא היה ע"פ ציוויו של מקום. הם באו לומר לאהרן הכהן מה לעשות, במקום שהרבנים יגידו להם מה לעשות, הם באים להגיד לרבנים מי צריך להנהיג אותם. אל תתערבו לנו בחיים.
אפשר לכאורה לומר דבר פשוט. כל עוד שיש להם משה רבינו, לא היו צריכים לעשות מחולות. הוא אישיות שמקרינה, "קרן עור פניו". אבל כאשר לוקחים מנהיג שיותר דומה לעגל, חייבים לעשות סביבו הרבה טררם, הרבה תקשורת. הרבה חוגי בית. אחרת לא ידעו ממנו שום דבר. הם באמת רצו מישהו במקום משה, אבל מי שבא במקום משה הוא עגל, אם לא יעשו סביבו משהו לא יתייחסו אליו בכלל. הם הרגישו שהעגל הוא לא באמת במקום משה רבינו.
"מי לה' אלי"
משה רבינו ירד מההר ואמר "מי לה' אלי, ויאספו אליו כל בני לוי". מדוע לפני שמשה רבינו ירד, שתקו בני לוי? הרי הם ראו שעושים עגל, הם הבינו שזה יכול להגיע לע"ז, למה הם ישבו בשקט? בני לוי יודעים מהי חרב! רואים כאן את אותה נקודה. אם אין לידינו אדם שהוא כמו משה רבינו, גם אם יש לנו רצונות מאוד טובים הם לא יכולים לבוא לידי ביטוי. כתוב בחז"ל שלכל אחד יש מלאך שאומר לו גדל. אם אין מי שיאמר לו גדל, אדם עם כל הטובות שיש בו לא מוציא אותן לפועל.
"עשו להם עגל מסכה", ככה אמר הקב"ה. "אלה אלוהיך ישראל", הם הפכו את הזהב לע"ז. זה היה החטא. הם רצו מישהו שיהיה במקום משה רבינו, אבל הכסף סנוור אותם. יש הרבה כאלו אנשים בעולם, שהאלוהים שלהם הוא הזהב. "אלה אלוהיך ישראל", הזהב הוא פתאום האלוהים שלנו. הכל תלוי בבורסה האם היא עולה או נופלת. ודאי שאני לא מזלזל, אבל הופכים את זה ל"אלה אלוהיך ישראל". כשכהן פודה בכור, הוא שואל את האבא, "מה בעית טפי, בבנך בכורך או בחמש סלעים שאתה מחויב לפדות בהם את בנך"? מה השאלה כאן, וכי יש הו"א שמישהו יאמר לכהן קח אליך את התינוק ואני אשאר עם חמישה סלעים? [היה פעם סיפור בפתח תקווה, שהיה שם רב גדול מאוד בתורה, קראו לו הרב ראובן כץ, הוא היה הרב הראשי של פתח תקווה. ובוקר אחד הוא מצא שמישהו השאיר בחצר של הבית שלו פטר חמור או בכור בהמה, שלפני שהוא נולד כנראה לא עשו בו מום באוזן, אז יש בו קדושה. א"א להשתמש בו, ירעה עד שיסתאב. לבעלים לא היה מה לעשות איתו, הוא קיים את המצווה לתת לכהן, נתן לרב כץ לטפל בו]. שייך להגיד את זה על תינוק? על מה הכהן שואל במה בעי טפי? הוא שואל כמו שאמרתי, מה מנחה אותך בחיים, הבן הבכור הזה יש קדושת בכורות, או שאצלך הקדושה מתבטאת יותר בכסף? מה מנחה אותך יותר? איך אתה תחנך את הבן שלך, על פי מה? על פי קדושה וערכים או שהכל יהיה סביב המטבע? זה מה שהכהן שואל "במה בעית טפי".
"תבוא האם ותקנח צואת בנה"
"וביום פקדתי ופקדתי", אומר רש"י שאין דור שהקב"ה לא פורע משהו מחטא העגל. חז"ל אומרים שנצטווינו על פרה אדומה משום ש"תבוא האם ותקנח צואת בנה". פרה אדומה היא "חוקה חקקתי גזירה גזרתי". זו התשובה האמתית לאלה שחשבו שהם יכתיבו לאהרון הכהן מיהו האלוה החדש שלנו. במקום לשאול מה התורה אומרת, אומרים לתורה מה לעשות. הכפרה היא פרה אדומה, פרה אדומה היא טהרה, היא מטהרת אותנו ומכפרת עלינו כמו הביטוי בחז"ל שתבוא אם ותקנח צואת בנה. זו התרופה לחטא העגל.
מצאתי דבר נפלא ביותר בגר"א בספר "אבן שלמה" (ליקוטים שעשו לפי נושאים מהגר"א). כתוב בחז"ל שהערב רב הוא עשה את העגל. ה' אמר למשה "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים" זהו הערב רב. אומר הגר"א באבן שלמה (פרק יא הערה ה), ערב רב הם אנשי השם, אנשים שרוצים לעשות לעצמם שם. שבונים בתי כנסיות ומנדבים תכשיטים לס"ת לעשות להם שם. וכל מחלוקת שהיא לא לשם שמיים אומר הגר"א, הוא מהערב רב הקופצים להורות וליטול עטרה כמו שכתוב בספר בראשית "ונעשה לנו שם". מביאים נדבות, אבל המגמה היא לעשות שם. אלו הערב רב. ומוסיף שם דבר נורא, "והם אותם אנשים שינסו להנהיג את הציבור לפני התגלות משיח צדקנו". הם ירצו להשתרר על האנשים, להשתרר על הת"ח. להכתיב את סדר היום הציבורי, אני אומר את זה במילים שלי. אומר הגר"א, מה שהיה בעגל זה מה שהולך להיות לעתיד לבוא. לכן בכל דור צריך לכפר על מה שהיה בחטא העגל, זהו לא משהו חד פעמי. זה משהו שבגלל שהוא היה פעם אחת אז כבר יש לו השלכות לדורות היותר מאוחרים. זו הבעיה שהייתה בחטא העגל.
"עם ה' אלה ומארצו יצאו"
כשקוראים בתורה את פרשת פרה, פרה שמכפרת על חטא העגל, מפטירים באותה שבת בספר יחזקאל (פרק ל"ו), "בן אדם בית ישראל ישבים על אדמתם ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטמאת הנדה היתה דרכם לפני ואשפך חמתי עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ ובגלוליהם טמאוה ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואני אקדש את שמי ונתתי לכם לב חדש והושעתי אתכם… ביום טהרי אתכם מכל עונותיכם והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד, תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. אני ה' דברתי ועשיתי". מה הקשר של הפרק הזה לפרשת פרה?
פרשת פרה נאמרה על סף הכניסה לארץ ישראל, בפרשת חוקת. כבר גמרו את המלחמות עם מואב ועם כל מלכי עבר הירדן, סיחון ועוג. למיטב זכרוני, האברבנאל על התורה בפרשת חוקת, נדמה לי שהוא שואל את זה. מדוע הקב"ה חיכה עם מצוות פרה אדומה עד הכניסה לארץ ישראל? זה מה שאומר יחזקאל. הפרה מטהרת, הפרה היא מכפרת על חטא העגל. חטא העגל היה שהאנשים רצו אלוה שאפשר למשש אותו בידיים, הזהב. הם היו מנותקים מהרוחניות. התורה נתנה להם משכן, התורה אמרה להם שיש דרגה של שבת שזה זמן שהוא מופקע אפילו מבניית בית המקדש, כזה שפע רוחני. האם אנו מעדיפים אלוה בדמות של עגל הזהב, ניתוק מהרוחניות? פרשת פרה ניתנה לנו לפני הכניסה לארץ ישראל. בארץ ישראל אנחנו חוזרים לחיות חיים טבעיים שמחוברים לקב"ה, זהו חלק מהתיקון של הקלקול הנורא שהיה בחטא העגל, וזו ההפטרה מספר יחזקאל. "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו". באותה פרשה שקוראים את טהרתם, את כפרתם של ישראל, צריכים להיות מחוברים תמיד לשורש. עם שאין לו עבר גם אין לו עתיד, ח"ו. זו המהות של פרה, זו ההפטרה של פרשת פרה, זו הכפרה על חטא העגל. אל תהיה מנותק מהשורש. אל תהיה מנותק מקדושה. הקדושה היא חלק מהותי של החיים.
אין כפרה לחטא העגל אלא רק ע"י הפרה שהיא חוקה, שהיא התבטלות לקב"ה. הפרשה הזו ניתנה לנו דווקא על סף הכניסה לארץ ישראל, מפני שבארץ ישראל יותר מכל מקום אחר אנחנו מחוברים לקב"ה. לכן ההפטרה של פרשת פרה היא מה שכתוב בספר יחזקאל "בטמאכם אותה", עצם היציאה מארץ ישראל היא טומאה. [לא נדבר על מה שקורה בפסח, שמעתי שמארגנים פסח במצרים… וחנוכה ביון… לכל חג יש לו את המקומות הכי טבעיים שלו…] "באמרם עם ה' אלה ומארצו יצאו", זהו חילול ה'. "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה", היוצא מהארץ מתנתק מהחיבור לקב"ה. זה מה שקרה בחטא העגל, כך הפרה מטהרת את חטא העגל. ולכן מפטירים בהפטרה של פרשת פרה שבעז"ה נקרא אותה אחרי פורים, בנבואה של יחזקאל שהקב"ה ייתן לנו לב חדש.
יהי רצון שתהיה שבת שלום ומבורכת!