הקשר בין רב לתלמיד

הקשר בין רב לתלמיד
אמונה, ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל, רבנים, שיעורים

(מתוך הספר ‘אהבתי תורתך’ – מאמרי הדרכה לאהבת תורה למרן ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצוק”ל, בעריכת ר’ אלעד כרמון)

התורה עוברת במסורת; מרב לתלמיד, ומהתלמיד לתלמידו וכך הלאה בהמשך שלשלת הדורות. היחס בין רב לתלמיד אינו רק העברת מידע גרידא, הקניית ידיעות תורניות, אלא הוא קשר וחיבור ההולך ופורה.

הביטוי החזק ביותר לקשר בין רב לתלמיד הוא הקשר בין משה רבנו ליהושע בן נון – “וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל” (שמות ל”ג, י”א). המציאות הראשונה של רב ותלמיד נוצרה אצלם, ולכן מהם עלינו ללמוד מהו היחס והקשר שצריך להיות בין הרב לתלמידו.

בפרשת פנחס, הקב”ה מצווה את משה שיעביר את ההנהגה ליהושע: “וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו וכו’ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו” (במדבר כ”ז, י”ח- כ’). דרשו על כך בבמדבר רבה (פרשה כ”א):

“‘וסמכת את ידך עליו’ – כמדליק נר מנר, ‘ונתת מהודך’ – כמערה מכלי לכלי”.

רואים אנו במדרש את שני הפנים שהזכרנו ביחס בין רב לתלמיד:

‘כמערה מכלי לכלי’ – הרב הוא כלי בפני עצמו והתלמיד כלי בפני עצמו. הרב משפיע שפע על התלמיד ומלמד אותו תורה, ולפי גודל ה’כלי קיבול’ של התלמיד כך הוא יקבל ויקלוט תורה מרבו.

‘כמדליק מנר לנר’ – כאן המשל אינו מדבר על התוכן שהרב משפיע לתלמידו, אלא על החיבור עצמו. כשם שבהדלקת נר ע”י נר אחר, שני הנרות מתחברים יחדיו, כך ישנו חיבור בעצם ההגדרה של רב ותלמיד. כך מקבלים תורה[1].

“בחר לנו אנשים”

הפעם הראשונה בתורה בה אנו נפגשים בקשר בין משה ליהושע בן נון הוא במלחמת עמלק (שמות י”ז, ח’- י”א):

“וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי. וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק”.

פסוקים אלו מלמדים אותנו על הקשר הראוי בין רב לתלמידו. המכילתא (בשלח, מסכתא דעמלק, פרשה א’, הביאהּ רש”י במקום) מדייקת מלשון הפסוק שמשה רבנו אומר ליהושע ‘בחר לנו’ לשון רבים, ולא ‘בחר לי’:

“‘ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים’ – מיכן שיהא כבוד תלמידו של אדם חביב עליו ככבוד חברו וילמוד כל העולם ממשה, שלא אמר לו ליהושע: ‘בחר לי אנשים’ אלא ‘בחר לנו’ אנשים שהיה עושה אותו כמותו.

ומנין שיהא כבוד חברו של אדם חביב עליו ככבוד רבו? שכן מצאנו באהרן שאמר למשה: ‘בי אדוני’, והלוא אחיו קטן הוא? אלא עשאו רבו.

ומנין שיהא כבוד רבו של אדם חביב עליו ככבוד שמים? שכן מצאנו ביהושע שאמר למשה: ‘אדני משה כלאם’, אמר לו כשם שהמקום כלאם כך אתה כלאם”.

היחס בין רב לתלמיד אינו מצטמצם רק ללימוד התורה (שיוצר בתלמיד יחס של הכרת טובה כלפי רבו שלמדו תורה), אלא יש כאן דבר עמוק יותר; צריכה להיווצר הזדהות נשמתית בין הרב לתלמיד, באופן ששניהם מזדהים זה עם זה, ויש שייכות ואיחוד לבבות ביניהם. כאשר יהושע בוחר לעצמו אנשים לצאת עמם למלחמה, הוא בוחרם באותה מידה גם בשביל משה רבנו.

צריכה להיות הזדהות כ”כ גדולה בין הרב לתלמיד; שהרב ירגיש שהתלמיד הוא חלק ממנו והתלמיד ירגיש שהוא ההמשך של רבו. הטעם לכך הוא, שהתלמיד לא מקבל מהרב רק הלכה, אלא את כל אישיותו.

יסוד זה אף נפסק להלכה. דברי המכילתא הללו אינם רק המקור למשנה (אבות ד’ י”ב) “יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך”, אלא גם הבסיס לפסק ההלכה של הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה (פ”ה הי”ב):

#”הרב צריך לכבד את תלמידיו ולקרבן. כך אמרו חכמים: ‘יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך’. וצריך אדם להיזהר בתלמידיו ולאוהבם”.

היחס בין רב לתלמיד אינו רק הקניית ידיעות, אלא גם קשר נפשי.

כבוד חברו ככבוד רבו

לפי זה נבין לעומק את המשך דברי המכילתא:

“שיהא כבוד חברו של אדם חביב עליו ככבוד רבו”.

לכאורה אין זה מובן; כיצד ניתן לדמות בין התנהגות כלפי חבר לבין התנהגות כלפי הרב?! הלא וודאי שיש לכבד את הרב יותר מאשר מכבדים חבר!

נראה לומר, שהמכילתא ממשיכה להשמיע לנו את אותו יסוד; במציאות אמיתית של רב ותלמיד, התלמיד קונה לעצמו את תורתו ואת דרכי הנהגתו של הרב. הקשר של התלמיד עם תורתו ואישיותו של הרב, יוצר איחוד לבבות גמור של התלמיד עם תורתו של רבו ועם רבו עצמו, עד אשר תלמיד שגדל ומתחנך אצל הרב – הוא חלק מהרב!

זו כוונת המכילתא: מכיוון שהחבר גם הוא חלק מן הרב, יש לנהוג כלפיו כשם שמתנהגים כלפי הרב. לכן כפי שיש חיוב של יחס מיוחד כלפי הרב, כך גם יש חיוב להתייחס לתלמידו באופן מיוחד.

היחס בין הרב לתלמידו נקרא אצל הרמב”ם: ‘חכמה מפוארה’.

הרמב”ם כותב בהלכות תלמוד תורה (פ”ה הי”ג):

#”התלמידים מוסיפין חכמת הרב ומרחיבין לבו. אמרו חכמים: ‘הרבה חכמה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם’, וכשם שעץ קטן מדליק את הגדול, כך תלמיד קטן מחדד הרב, עד שיוציא ממנו בשאלותיו חכמה מפוארה”.

פאר החכמה הוא על ידי צירוף הרב והתלמיד.

קשר רב ותלמיד – מתקן את הרפיון בתורה

כאמור, יסוד גדול זה, נלמד מתוך הפסוקים של פרשת מחיית עמלק. וצריך להבין מה השייכות בין דין זה לפרשת מחיית עמלק, ומדוע דווקא לגבי מחיית עמלק השמיעה לנו התורה את ההזדהות בין הרב לתלמידו?

נראה לבאר, שעניין זה הוא חלק מהתיקון אותו רצה משה רבנו לעשות, בכדי לתקן את החטא שהביא לידי מלחמת עמלק.

מלחמת עמלק התרחשה ברפידים. הגמרא בסנהדרין (ק”ו ע”א) דורשת על כך:

“מאי לשון רפידים? וכו’ רבי יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, שנאמר: ‘לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים'”.

החטא שגרם למלחמת עמלק הוא רפיון בלימוד התורה. הפסוק בירמיה (מ”ז, ג’) המובא כמקור לכך: “לא הפנו אבות אל בנים”, מדבר על חוסר החיבור בין האבות לבנים. הרפיון בתורה גרם לרפיון בחיבור בין האבות לבנים, בחיבור בין הדורות.

ממילא התיקון לכך הוא לחבר את דור האבות עם דור הבנים ע”י התורה. חיבור של רב ותלמיד יתקן את החטא ויאפשר לנצח את עמלק.

לכן מביא רש”י בשם המכילתא: “‘בחר לנו’ – לי ולך, הִשוהו לו”. אז נוצרה אחדות בין הרב לתלמידו, והרפיון בין הדורות תוקן. חוסר הקשר הזה גרם לרפיון בתורה, והתיקון היה על ידי הגברת הקשר, והרגשת האחדות[2].

ביטוי נוסף לקשר החזק בין משה רבינו ליהושע בן נון אנו מוצאים בהמשך התורה:

בערוב ימיו, אמר משה רבנו לבני ישראל (דברים ל”א כ”ט):

“כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ד’ לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם”.

ופירש רש”י:

“והרי כל ימי יהושע לא השחיתו, שנאמר: ‘ויעבדו בני ישראל את ד’ כל ימי יהושע’, מכאן שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו, שכל זמן שיהושע חי נראה למשה כאלו הוא חי”.

השייכות שבין משה רבנו ליהושע בן נון הייתה כה גדולה, עד שנראה היה למשה רבנו, שכל עוד יהושע חי – כאילו הוא עצמו חי.

וכך אנו מוצאים גם בדברי המהר”ל (דרך חיים על מסכת אבות א’ א’ ד”ה ועוד), המאריך לבאר שהיחס בין רב לתלמיד אינו העברת מידע גרידא, אלא צירוף גמור ביניהם.

בתחילה הוא מקשה מדוע המשנה באבות נקטה בלשון: “משה קיבל תורה מסיני”, ולא נקטה שמשה קיבל תורה מפי הקב”ה, הרי לא הר סיני נתן את התורה למשה, אלא מפי הגבורה הוא שמע אותה. ומבאר:

“כי הרב שלומד תורה לתלמיד, יש לרב צירוף אל התלמיד, והתלמיד אל הרב, כי נקרא רב אליו, וזה נקרא תלמידו, עד כי יש להם צירוף ביחד, ודבר זה בכל רב ותלמיד בעולם, אף אם לא יהיה מיוחד אליו, על כל פנים הרב והתלמיד יש להם צירוף במה שזה מלמד וזה מקבל, ולכך לא אמר משה קבל תורה מפי הקב”ה, כי זה היה משמע שיש כאן צירוף הרב והתלמיד ביחד, ואין זה כבוד כלפי מעלה”.

משה לא יכול להגיע לצירוף גמור עם הקב”ה כמו שיהושע יכול להגיע עם משה. לכן, לא נאמר שמשה קיבל תורה מהקב”ה. בין משה רבנו ויהושע בן נון יש צירוף, ולכן יכולה הייתה המשנה לומר: ‘ומסרה ליהושע’. משמעות מסירת התורה, היא הצירוף בין הרב לתלמידו וההזדהות ביניהם.

על פי יסוד זה, ממשיך המהר”ל (שם, ד”ה משה) ומבאר את ההבדל שבין ה’קבלה’ שנאמרה לגבי משה רבנו, לבין ה’מסירה’ שנאמרה לגבי יהושע בן נון:

“כי המקבל הוא מקבל לפי כוחו, ולא קבל משה כל התורה וכו’ אלא קבל התורה מה שאפשר לקבל, אבל אמר: ‘ומסרה ליהושע’, כי משה היה אפשר לו למסור כל אשר קבל ליהושע”.

משה רבנו לא היה יכול לקבל את כל התורה, ולכן נקטה לגביו המשנה בלשון ‘קבלה’ – כפי יכולת המקבל; מה שאין כן יהושע בן נון, שהיה יכול לקבל את כל מה שנתן לו משה רבנו, ומשום כך נקטה לגביו המשנה בלשון ‘מסירה’.

הצירוף שבין הרב לתלמידו, הוא המאפשר את מסירת התורה כולה מן הרב לתלמיד, ולכן נקטה המשנה לשון ‘מסירה’.

חשיבות הקשר הישיר עם הרב

כיצד נוצר חיבור בין רב לתלמיד?

ראשית כל, באופן פשוט, החיבור יכול להיווצר רק דרך מפגש חי. רק מתוך שמיעה וקבלה ישירה של התלמיד את תורתו של רבו. לא דרך הקלטות או קריאה בספר. הגמרא בפסחים (ק”ד ע”ב) מספרת:

“עולא איקלע לפומבדיתא, אמר ליה רב יהודה לרב יצחק בריה: זיל אמטי ליה כלכלה דפירי, וחזי היכי אבדיל. לא אזל, שדר ליה לאביי. כי אתא אביי, אמר ליה: היכי אמר? אמר ליה: ברוך המבדיל בין קודש לחול אמר, ותו לא. אתא לקמיה דאבוה. אמר ליה: היכי אמר? אמר ליה: אנא לא אזלי, אנא שדריתיה לאביי, ואמר לי המבדיל בין קודש לחול. אמר ליה: רברבנותיה דמר, וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתיה מפומיה”.

במקום לראות ישירות כיצד נוהג עולא לעניין הבדלה, רב יצחק שלח את אביי ושמע מפיו. והקפיד אביו, רב יהודה, מדוע לא הלך בעצמו.

לכאורה אין זה מובן; מדוע יש הבדל בין שמיעת ההלכה ישירות מפיו של עולא לבין שמיעתה מאביי, ששמע מעולא? הרי מדובר במלים ספורות, שוודאי ניתן לזכרן היטב גם אם אין שומעים אותן ישירות מפיו של עולא. אם כן מדוע ההקפדה כה גדולה?

הסבר הדבר הוא, שיש הבדל בין אם שומעים את ההלכה מפיו של הרב, לבין אם אין שומעים אותה מפיו – לא מחמת הזיכרון, אלא מחמת קליטת הדברים. יש בזה הבדל גדול בכוח התורה.

ביחס של תלמיד לרבו, יש יסודות גדולים עד מאוד, מעבר לקבלת הידיעות, ולכן ישנה חשיבות שהתלמיד ישמע את דברי התורה ישירות מרבו, ולא באמצעות אנשים אחרים.

הגמרא בעירובין (נ”ד ע”ב) מתארת כיצד היה מתנהל הלימוד בזמן שהיו ישראל במדבר:

“תנו רבנן: כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן”.

הקשתה הגמרא שם מדוע חזר משה ללמד את כולם, והלא יכול היה אהרן ללמד את בניו, והם היו יכולים ללמד את שאר העם. ומתרצת:

“כיון דמשה מפי הגבורה גמר, מסתייעא מילתא”.

יש סייעתא דשמיא מיוחדת ללמוד את התורה ישירות מפי משה רבנו, ולא לשמוע את דבריו מפי אחר. גם אם כולם שווים בידיעה, אור התורה שונה כאשר הדברים נשמעים ממשה רבנו. קבלה של תורה מכוח חיבור אל הרב יוצרת מציאות אחרת שאינה קיימת בלימוד תורה מפי ספרים.

“אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה”

אולם כדי ליצור חיבור אמיתי בין רב לתלמיד, יש צורך בחיבור עמוק יותר, מעבר לשמיעת הדברים ישירות מפיו. ישנו צורך בהזדהות נשמתית, הקשבה פנימית והבנה עמוקה מעבר למילות הרב, מכוחן נוצר החיבור של תורה.

הגמרא במסכת עבודה זרה (ה’ ע”ב) אומרת:

“לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין”.

אדם אינו עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה. הגמרא לומדת זאת מן הפסוק (דברים כ”ט, ג’): “וְלֹא נָתַן ד’ לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה”, כלומר, עד סוף הארבעים שנה אין לב, אין עיניים, ואין אוזניים לשמוע. זהו פלא! אדם שומע, וחושב שהוא שומע, ובאמת הוא שומע, אבל הוא עדיין לא שומע הכול. הוא סובר שהדברים ששמע מוגדרים אצלו, אבל באמת הם אינם מוגדרים. התורה עדיין לא נקלטה אצלו בשלמותה. עם כל הסייעתא דשמיא שיש באוֹר פני הרב, הוא עדיין אינו קולט מיד.

סיבת הדבר היא שלא כל מה שהרב חושב – הוא אומר. לא הכול יכול להיאמר בדיבור. רוב המחשבות אינן יכולות להיות מבוטאות בשפתיים וגם לא כל מה שמבטאים בשפתיים, ניתן לקלוט מיד. לפעמים שומעים דבר מסוים, אבל הוא רק חלק מן התורה, החלק השני עדיין לא התגלה. יכולות לעבור ארבעים שנה עד שיתגלה. בינתיים התורה של הרב נמצאת תמיד בלב תלמידו ופרה ורבה אצלו, צומחת וממשיכה לצמוח.

התורה חיה לא רק כשאומרים אותה וכששומעים אותה, אלא גם לאחר מכן. לדיבור הרוחני של הרב יש חיים משלו, וחיותו היא בתוך לבבות התלמידים. גם כאשר האדם מסיים לשמוע את דברי התורה, הם ממשיכים לגדול בקרבו.

דבר זה נעשה מכח החיבור בין רב לתלמיד.

מסופר על המהר”ם באנט, שהיה תלמידו של רבי משולם איגרא, שבאחד הימים כינס את תלמידיו לסעודה. שאלוהו, מה פשר הסעודה היום, הרי ‘לא חודש ולא שבת’. אמר להם: “היום זכיתי להבין ולרדת לסוף דעתו של רבי, לאחר כך וכך שנים, ועל כן אני עושה סעודה” (עי’ בהקדמה לשו”ת רבי משולם איגרא).

וכך מובא בתשובות רש”י (סימן נ”ט ד”ה אני שלמה) פסק הלכה:

“ואמנם אני נתלה באילן גדול וכו’ ואף כי לא שמעתי מפיו דבר זה, מ”מ לבי וסברתי והבנתי מפיו יצאו. ואף הם לא מפי השמועה, ואף לא מראיות התלמוד, כי אם מהבנת לבם”.

כך מעיד רש”י על היחס בינו לבין רבו, וכך אמור להיות הקשר בין הרב לתלמידו. קשר חי שאינו פוסק, הממשיך להתגדל ולהתפתח בתלמיד כל הזמן.


[1] את הנקודה הזאת, רואים גם בין אליהו הנביא לאלישע (זו ההפטרה של פרשת פנחס וזה אחד הקישורים בין הפרשה להפטרה).

כאשר הקב”ה מצווה את אליהו הנביא למשוח את אלישע לנביא תחתיו, הוא עושה כציוויו (מלכים א’ י”ט, י”ט- כ”א):

“וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו. וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ. וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ”.

אליהו הנביא אינו מחליף אפילו מילה עם אלישע אלא רק משליך את גלימתו, האדרת שלו, עליו. אך אלישע בתגובה ממהר ללכת עמו, זובח בקר ומחלק לעם. מפרש רש”י שהדבר נעשה מרוב שמחה.

צריך להבין על מה הייתה השמחה; שהרי עדיין לא קיבל מאליהו דבר. אלא נראה שהשמחה הייתה על כך שיש לו רב, על הפן הנוסף שבין רב לתלמיד, על כך שנוצר חיבור – ‘כמדליק מנר לנר’, אע”פ שטרם קיבל תורה.

[2] לאחר מכן מצינו שיש חיוב למסר את מצוות מחיית עמלק מאחד לשני, מדור לדור (שמות י”ז, י”ד):

“וַיֹּאמֶר ד’ אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”.

הציווי (דברים י”א י”ט): “וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם” נאמר לגבי כל התורה כולה באופן כללי, אך לגבי מצוות מחיית עמלק אנו מוצאים במפורש את חיוב המסירה מדור לדור.

הטעם לכך הוא, כאמור, שהתיקון לחטא היה ע”י חיבור הדורות, ע”י חיבור של רב ותלמיד, ומכוחו אנו מצווים למחות את עמלק.

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *