מראשית השנה ועד אחרית שנה
ברשות התלמידים והאברכים, הרואים ואינם נראים. אנחנו ב"ה לקראת סוף הזמן, א"א לומר סיום הזמן. אבל גם הזמן שאנחנו מדברים עליו עכשיו, הוא לא סתם זמן, אלא זמן שהוא מעל כל הזמנים הרגילים. יש זמנים כאלה, כך כותב האבני נזר בהלכות פסח, שכל דקה ושעה מהם היא הרבה יותר ערכית מזמן רגיל. יש לה ערך גדול הרבה יותר. זה לא רק רצף של ימים ושבועות ואפילו חודשים, לפעמים יש מושג של ערך הזמן שהוא הרבה יותר גבוה מכך. ולכן כמו בכל סיום זמן שאנחנו מודים לקב"ה ששם חלקנו מיושבי בית המדרש, סוף הזמן הזה גדול שבעתיים. ואין ספק שסיום הזמן הזה עם הערך המוסף שלו ישפיע הרבה יותר גם על בין הזמנים, הוא לא יהיה בר השוואה לבין הזמנים רגיל. כתוב בתורה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב). בהתחלה כתוב רשית השנה ואח"כ כתוב שנה, בלי ה'. שמעתי פעם מהרב זווין זצ"ל, שבתחילת שנה יש לנו המון תוכניות, שהשנה הזאת תהיה 'השנה' לעילא ולעילא. אך לפעמים כשמגיעים לסוף השנה, רואים שזו לא בדיוק 'השנה'. זו שנה. וגם על זה כתוב שיש השגחה פרטית של הקב"ה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה עד אחרית שנה". גם אם השנה בסוף זה לא מה שציפינו, לא מה שחלמנו. הרי אם היינו חולמים על זה, אין ספק שהיינו קורעים שמים וארץ בר"ה.
תמידים כסדרן
כתוב בגמרא (מגילה ג.) שכאשר צבא ה' בא ליהושע הוא אמר לו "אמש בטלתם תמיד של בין הערביים" ושאל אותו יהושע על מה באת? והוא אמר לו "עתה באתי" על ביטול תורה. והמפרשים שואלים, למה המלאך אמר לו אמש בטלתם תמיד, הרי לא על זה הוא בא? הוא היה צריך לומר לו מיד "עתה באתי", בגלל שבטלתם תורה! מה היה הצורך באזכור ביטול התמיד אמש? מוכרחים לומר, שרק אם האדם יודע מה זה המושג של תמידיות, אז אפשר גם לומר לו אח"כ שזה צריך להתבטא גם בלימוד. לכן המלאך קודם כל אמר ליהושע: דע לך, יש מושג כזה שאמש בטלתם תמיד של בין הערביים. על הפסוק "עולת תמיד העשויה בהר סיני" (במדבר כח, ו) כותב הרב בעולת ראיה, שמסיני לומדים מה זה גדר התמידיות. לכן המלאך קודם כל פתח בתמיד, ואח"כ דיבר על ביטול תורה. אנחנו מתפללים לקב"ה שנזכה יחד עם כל עמ"י כולו לתמידים כסדרן, שח"ו לא יסגרו בתי הכנסת ובתי המדרש.
בית חיינו – תורה ותפילה
בכל שבת לאחר ההפטרה העולה מברך ואומר "רחם על ציון כי היא בית חיינו". הרצי"ה זצ"ל כך גם קרא לישיבה, "בית חיינו". גם אחרי קריאת התורה בשני וחמישי אומרים "יהי רצון שתחונן בית חיינו (המקור לומר את זה הוא בסידור רב עמרם גאון), ומקום שלישי שמזכירים את הביטוי הזה, זה במוסף של שבת ור"ח – "ונוטל כבוד מבית חיינו". המקור לכך זו גמרא בב"ק (ק.) וב"מ (ל:) "והודעת להם את בית חייהם". מה זה בית חייהם? אומר שם רש"י, שהכוונה היא על תלמוד תורה. תלמיד של הרמב"ן, רבי יהודה ברבי יקר, בפרושו על התפילה, אומר עוד פירוש – בית חייהם הכוונה היא על תפילה. תורה ותפילה נקראים "בית חיינו". על זה אומרים "רחם על ציון כי היא בית חיינו", על זה אנחנו אומרים "לחונן את בית חיינו". המקור זה המקדש – תורה ותפילה. כתוב ברא"ש על מסכת תמיד שגם הכהנים שהיו צריכים להתפלל, היו יורדים להתפלל במקום מושב הסנהדרין, כי כשאדם מתפלל במקום תורה זה מקבל מעמד יותר גדול.
ונשמרתם מאוד לנפשותיכם
בעז"ה נזכה לקרוא השבת פרשת ואתחנן את הפסוק "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה" (דברים ד, טו). התורה לפני כן מקדימה ואומרת "רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך וכו'" (שם שם, ט) ומקשרים את זה להר סיני, לא לשכוח את מעמד הר סיני. ושם אומרים "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה". אם האזהרה מכוונת רק לדברים רוחניים, לא לשכוח את מעמד הר סיני, אז הקשר של הפסוק מובן. לא ראיתם כל תמונה, תזהרו על הרוחניות שקבלת בהר סיני. אבל אנחנו יודעים ש"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מדבר גם על החובה של כל אחד לשמור על צורכי הגוף, אז איך זה מתקשר להמשך של הפסוק "כי לא ראיתם כל תמונה", מה זה קשור לכך שאדם צריך לשמור את גופו מכל מיני פגיעות? הפירוש הוא, שכמה שהאדם הוא ערכי יותר, כמה שהאדם יודע יותר את המשמעות האמיתית של תוכן החיים, הוא מודע יותר לכך שהוא צריך להיזהר גם בענייני הגוף. לכן אומרת התורה: עמ"י, ובפרט לומדי התורה – "כי לא ראיתם כל תמונה", יש לכם חיים רוחניים. חיים רוחניים גם בחיי הגוף, וכל כמה שהערך הוא גדול יותר אז גם השמירה על הגוף היא חובה יותר גדולה. כך כותב הרב באורות הקודש (ג, קעח): "כדי לאהוב יפה את העולם הזה, צריכים להשתקע מאד באהבת עולם הבא, ולעשות את כל השכלולים של עולם הזה בתכלית הרחבתם, הכנות רחבות, בשביל הפרטים, ובשביל הכלל כולו, לחיי עולם הבא. רק אז תצעד התרבות את דרכה בטח. חכמה גדולה זו יודעת היא האמונה, ומתוך גדלה סופה לכבוש את כל העולם כולו. ובעת אשר הייאוש ימלא את כל נשמה, וחיי העולם הזה יעשו כל כך מזולזלים, תבא אהבת עולם הבא ותתן טל של חיים להחיות בו את חיי עולם הזה, וזקנים וצעירים יחדיו יביטו אליו וינהרו, ומלכים ושרים, ולוחמים וגבורים, ימצאו בו מקור לשד טל חייהם." ככל שאדם ערכי יותר, ומחובר לרוחניות יותר, הוא יודע מה תפקידו בעולם. הוא יודע שכמו שמסופר על הגר"א שלפני פטירתו הוא לקח את הציצית ובכה, שבשתי פרוטות אפשר לזכות פה למצוות ציצית, ואת זה א"א לעשות בעוה"ב. התורה נתנה לבני אדם חיים עם גוף, והארת העוה"ב היא שמדברת אלינו כדי לקיים את ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. וזו הסיבה שאנחנו, הישיבה, בניצוחו של הרב שמיר, דרשנו ודורשים להקפיד מאוד על ההנחיות. שלא יינזק אף אחד, שלא יוזק אף אחד על ידינו, מפני שזה תפקידנו.
כגודל ההשגה – גודל הצער על החורבן
וכמו שהדברים נכונים לגבי חובת ונשמרתם, שהכל גדול יותר לפי ערך חיי האדם, כך זה נכון גם לגבי תשעה באב, "קרא עלי מועד" (איכה א, טו). המשנה אומרת בפסחים (ד, ה) שת"ח בטלים ממלאכה בכל מקום בתשעה באב. אבל יש הלכה מיוחדת לת"ח בתשעה באב, שלא אומרים שלום איש לרעהו. והרמב"ם בהל' תענית (פ"ה הי"א) והרמב"ן בתורת האדם מפרשים שהמנהג שלא לומר שלום היא הנהגה מיוחדת לת"ח. למה רק לת"ח? נכון שעצם העובדה שלא אומרים שלום זה דבר איום ונורא. הקשר הנורמלי שצריך להיות בין בני אדם, אומרים לך שתוק, אל תדבר. ואם אומרים לך שלום תענה בשפה רפה. מבאר בספר תלמיד הרשב"א במסכת פסחים, שלת"ח יש יותר דעת להכיר מה אבד, וכגודל ההשגה של האדם מה זה תשעה באב, כך הטילו עליו יותר מחויבות שמתאימות לת"ח. לכן זה המקור לראשונים שסוברים שאי אמירת שלום בתשעה באב מיוחדת ביותר לת"ח שחיים יותר את החיים הרוחניים, והם יודעים שהחיסרון הגדול של בית המקדש זה תוכן של חורבן רוחני; כמו שחז"ל אומרים "בית חרוב החרבת" (סנהדרין צו:), ואומר נפש החיים (שער א פ"ד) שהכוונה היא שברגע שיצא התוכן הרוחני מבית המקדש בגלל דברים כאלה ואחרים, אז מה שנשאר זה רק הקיר, האבן, לכן בית חרוב החרבת, כי החורבן נבע מחורבן פנימי של השראת שכינה שלא קיימת, של קדושה שלא הייתה כפי שהייתה אמורה להיות. אז למרות שכלפי חוץ נראה שעולם כמנהגו נוהג, הגמרא במסכת חגיגה אומרת שאע"פ שכלפי חוץ "עוז וחדוה במקומו" (דה"א טז, כז) של הקב"ה, בבתי גוואי -"במסתרים תבכה נפשי" (ירמיה יג, יז). ראיתי שרבינו יונה בשערי תשובה בשער א' כותב ביטוי כזה: "צער פנימי של נשמה, הרבה יותר גדול מצער של הגוף". הוא אמנם מתייחס שם לגבי חרטה בענייני התשובה, אבל הדבר בכללותו נכון בכל מקום. כשהביטוי של הצער הוא רוחני יותר, נשמתי יותר, לא רק דבר שמתבטא כלפי חוץ, זו דרגה של ת"ח. כמו שאומר תלמיד הרשב"א, לת"ח יש דעת, הוא יודע יותר להכיר מה חסר בעולם. הגמרא אומרת בברכות (לג.) "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו". כל מי שיש בו דעה הכוונה לת"ח, שעליהם מעלה עליו הכתוב כאילו נבנה בית המקדש בימיהם – כי הם יודעים מה חסר כשאין את בית המקדש.
הציפייה לישועה
לעתיד לבוא, ישאלו כל אדם נשאת ונתת באמונה, עסקת בתורה, ציפית לישועה. ופה בבית המדרש כולם יודעים מה שרש"י אומר שהכוונה היא על קיום דברי הנביאים, ומה שהר"ן מוסיף "בימיך". על זה אומר הרב חרל"פ בתחילת מעייני הישועה, שאם אדם צריך לצפות לישועה בימיך, זאת אומרת שהוא צריך להאמין שבדור שבו הוא חי הוא כולו זכאי להיגאל, אחרת איך אפשר לאדם לצפות לישועה שתבוא בימיו. מוסיף על זה הרב בספר מאמרי ראי"ה, כשמדברים על ציפית לישועה, אין הכוונה על ציפייה פסיבית, אלא כמו שכתוב בנביא "צופה נתתיך" (יחזקאל לג, ז) שתפקידו לפעול. להיות פעיל ולהיות שותף על הקב"ה, לעשות פעולות שתקרב את הגאולה בכל המישורים התלויים בנו. היה תלמיד ששאל אותי, איך אני יכול לרמות את עצמי, לחשוב שכולם טובים, הלא אני רואה גם דברים לא טובים? אמרתי לו, מסופר בגמרא (מגילה כח.) שרבי שאל את רבי יהושע בן קרחה במה הארכת ימים? והשיב לו, מימיי לא נסתכלתי בדמות אדם רשע. אין הכוונה שרק אם היה אדם רשע שהלך ברחוב הוא עבר למדרכה השנייה כדי לא לראות אותו, אלא הוא תמיד ראה את הצד הטוב שיש בכל אדם. "והוי דן את כל האדם לכף זכות" (אבות א, ו), אומר השפת אמת על פרקי אבות, אם תסתכל על מה שהאדם עושה בכל מקרה בפני עצמו, לפעמים זה קשה לדון לכף זכות; אבל אם תדון את כל המכלול של האדם, אין ספק שאתה תמצא בו את הצד של הזכויות. וזו הכוונה "ציפית לישועה", גם לראות בעין זכה, בעין טובה שהדור שלנו הוא דור שצריך לצפות בו לישועה. אומר רבי אליעזר פאפו בספר פלא יועץ (ערך ציפוי), שאין לחשוב שהישועה זה רק לצפות למשיח ולצפות לקיום דברי הנביאים, אלא גם הדברים הפרטיים האישיים שעוברים על כל אדם, גם אז שהאדם לא יכנס לייאוש ושלא יפול ברוחו, מפני שגם על כך ישאלו את האדם האם הוא ציפה לישועה.
נחמות הנביאים – מציאות קיימת
גדול המצפים לישועה היה רבי עקיבא. הגמרא (מכות כד.) מביאה את המעשה הידוע "וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל. והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם, מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים – יושבין בטח והשקט, ואנו, בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש – ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק! ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו – על אחת כמה וכמה! שוב פעם אחת היו עולין לירושלים. כיון שהגיעו להר הצופים – קרעו בגדיהם; כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו "והזר הקרב יומת" (במדבר א, נא) ועכשיו שועלים הלכו בו – ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח, ב) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו". וכי מה ענין אוריה אצל זכריה?, אוריה במקדש ראשון, וזכריה במקדש שני? אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו' (מיכה ג, יב), בזכריה כתיב "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם" (זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא, שלא תתקיים נבואתו של זכריה; עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה – בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו". למה בפעם הראשונה שהוא עודד את חכמי ישראל כששמעו קול המונה של רומי לא אמרו לו עקיבא נחמתנו, ורק בפעם השנייה עם השועל שיצא מקודש הקודשים אמרו לו עקיבא נחמתנו? הפירוש הוא, שנחמה אמיתית זה רק מה שכתוב בנביא. דברי הנביא הם חיים וקיימים. זו מציאות נצחית, גם אם לא רואים את זה בעיניים. בפעם הראשונה ר' עקיבא אמר להם סברא טובה – אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה; אבל בפעם השנייה הוא אמר להם, מדברים פה על נבואות, ונבואה היא קביעא וקיימא. זה דבר שהוא רק שאלה של זמן מתי נראה את זה בעיניים, אבל זו מציאות חיה וקיימת. ולכן גם ל"ע כשצריך לנחם אבלים מנחמים אותם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, כי שם כתוב נחמה בנביא, שזה דבר קבוע ויציב, ויכול להמשיך להתפיס את הנחמה של ציון וירושלים גם באבלות פרטית של האדם. כך אנחנו בימים הנוראים מביאים פסוקים ואומרים לפני הקב"ה "ובדברי קודשך כתוב לאמר", "ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר", מפני שאם זה דבר שנמצא בכתובים, אז זה דבר קיים. זה מה שאנחנו אומרים לקב"ה – זו לא סתם משאלת לב, זה דבר הכי טבעי והכי נצחי שיש במציאות. הגדולה הזאת שייכת לרבי עקיבא. כותב הרב בכמה מקומות, בהקדמה לשיר השירים, שהדרגה של רבי עקיבא הייתה שמה שצריך להיות בעתיד ניצב לפניו מול העיניים, כאילו שזה כבר עכשיו נמצא בעולם; מפני שאצל רבי עקיבא המציאות הרוחנית הייתה גדולה יותר מהמציאות הגשמית. הרב כותב בפרק ט' מאורות התורה, שהנמצאים הרוחניים חזקים במציאות יותר מהמושגים של הדברים המוחשיים. זו דרגת רבי עקיבא. הנבואה זה לא רק שכרגע אני צריך להאמין ולחכות באיזה דור זה יגיע, אלא אני כבר רואה עכשיו את דברי הנביאים מול העיניים.
דרגתו של רבי עקיבא
אומר השפ"א על חנוכה (תרמ"ד), מה הפירוש נהפך לאבל מחולנו? כולם מפרשים שכל המחולות שראינו הפכו לאבל, עכשיו הכל הפוך. אומר השפ"א פירוש מקורי כדרכו, שבזמן המקדש הדרך להתקרב לקב"ה הייתה באמצעות המחול, אבל בזמן שאין מקדש הדרך להתקרב לקב"ה היא ע"י האבל על בית המקדש, המחשבות על מה שחסר בעולם. נהפך לאבל מחולנו, אנחנו צריכים להשתמש באבל היום כדי להתקרב לקב"ה, במקום המחול שאתו התקרבנו בעבר. ולכן אומרת בלשון הווה "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל:) בלשון הווה, לא בלשון עבר – הוא זוכה שהקב"ה מדבק אותו במידת רבי עקיבא, שהוא יכול להרגיש לפחות בעיניים רוחניות שדבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, שהנחמה זה דבר קיים. זו הייתה האישיות של רבי עקיבא. כתוב בפרקי אבות (ג, טו) "הכל צפוי והרשות נתונה", ולא כתוב מי אמר את זה. אומר שם הרמב"ם בפירוש המשניות, זה המאמר מתאים לרבי עקיבא. אצל רבי עקיבא הכל צפוי, מלשון צופה. מה שהתורה מבטיחה, מה שהנביאים אמרו לנו, הכל יציבא וקיימא ממש במציאות. לכן חז"ל אומרים שרבי עקיבא שחק. נכון שהוא לא בוכה, אבל מה המקום לשחוק? רבי עקיבא לא התכוון לשחוק רגיל, שחוק זה הביטוי שכתוב בשיר המעלות "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים, אז ימלא שחוק פינו". רבי לא סתם צחק אלא את אותו שחוק שכתב דוד המלך שאז ימלא שחוק פינו.
ציון שדה תחרש
אחד הדברים שהיו בתשעה באב שעליהם הייתה נבואת אוריה זה "ציון שדה תחרש". הרמב"ם בהל' תענית (פ"ה ה"ג) מביא את חמשת הדברים, ולגבי ציון שדה תחרש כותב הרמב"ם "ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים ציון שדה תחרש". הרמב"ם מדגיש שזה היה בו ביום, ושזה היה חלק מקיום הנבואה. הפירוש בזה הוא כמו שאומר רבי עקיבא שבאותה שעה שהיה החורבן, בשעה שנחרש ההיכל, באותה שעה יש לנו את ההבטחה שעוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. יש גמרא בתענית כ"ט שבזמן שהרשע חרש ציון שדה תחרש נגזירה הגזירה על רבן גמליאל יצא להריגה. מה הקשר? מפני שבאגדות החורבן בגיטין הגמרא אומרת שרבי יוחנן בן זכאי ביקש מאספסינוס להציל את שושלת התורה של רבן גמליאל. זה מה שאומרת הגמרא, ברגע שחרשו את ציון שדה תחרש, זה היה חורבן גמור כי באותו זמן כבר נגזרה הגזירה על שושלת התורה של רבן גמליאל. בגלל שזה היה מעשים שבתוכם היה השלכות כ"כ עמוקות לכן זה נחשב לחורבן גמור. ועל זה אמר רבי עקיבא, שכמו שהתקיימה באותה שעה גזירת ציון שדה תחרש, מאותו רגע אנחנו צריכים לצפות לישועה ולנבואה שעוד ישבו זקנים וזקנות בירושלים, בימינו.
קימה מתוך הפיכה
וזה לא נוגע רק לענייני חורבן המקדש. כותב הרב באורות הקודש (ג, עמ' רנא): "כשמרגיש האדם שנהרס הרבה ברוחניות, ידע שהגיע לו התור לבנית בנין חדש, יותר נעלה ונשגב, ויותר קיים ומפואר, ממה שהיה בראשונה, ויתחזק ויתאמץ בתיקון מעשיו ודרכיו, בסדר הגון, באומץ לבב, בחפץ טהור, בלב מלא עז ושמחה פנימית, כי טוב וישר ד' על כן יורה חטאים בדרך, ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו." והדברים מדברים בעד עצמם. אותו דבר כותב הרב באורות התורה (ז, ג): "יש שהזמנים שמתבטלים מהתורה הם פועלים להאיר את העיניים להכיר את תוכן קדושת התורה ועומק החיים שהיא משפיעה על לומדיה." לפעמים דווקא מתוך החיסרון, מתוך היציאה מהשגרה, אדם לומד להעריך כמה התורה נותנת לו. כמה הוא יכול להתגעגע הרבה יותר לתורה, גם על זה אמר רבי עקיבא, כשם שהתקיימה אותה נבואת פורענות, כך תתקיים נבואת הנחמה.
אנחנו בתקופה לא פשוטה. הנביא ישעיהו בפרק ב' כותב "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהוה בראש ההרים ונשא מגבעות ונהרו אליו כל הגוים… ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאצרתיו, ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבתיו, ותמלא ארצו אלילים, למעשה ידיו ישתחוו לאשר עשו אצבעתיו, וישח אדם וישפל איש ואל תשא להם…ונשגב ה' לבדו ביום ההוא כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל… ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" כל האנושות מגיעה לדרגה שהכל בידינו. יש לנו עולם שנמצא באמת בכזאת קידמה, לפעמים יש מקום לחשש שח"ו זה יביא לאיזה שפל מוסרי. יש דברים נפלאים, גם בגשמיות וגם ברוחניות. על זה דיבר הנביא ישעיהו. השאלה לאיפה זה מוביל. האם זה באמת מביא אותנו להבנה שיש בעל הבית לבירה, שהקב"ה יושב הכרובים ומושל בארץ, וכולנו כחומר ביד היוצר. על זה אמר הנביא, שיש תופעות שפתאום יבוא האדון אל היכלו. ודווקא בתקופות האלה יש יותר סייעתא דשמיא בלימוד התורה, בלימוד האמונה. אני חושב שכל אחד מיושבי בית המדרש הזה מרגיש במוחש הרבה יותר כוחות נפש להתעודד ולהתרומם ולהתחבר באמת לקב"ה. ואפילו לשיעורים, אע"פ שהם ניתנים במסגרת צפופה של קפסולות. הרב משה פיינשטיין (או"ח ח"ד סי' ל"ט) כותב שאפילו לעתיד לבוא כשיבוא משה ואהרן ומשיח צדקנו, ויתגלו כל סתרי התורה והתורה שבע"פ שהיום אנחנו לא יודעים, א"א יהיה לאדם ללמוד בלי רב שילמדנו איך לומדים. ומי שחולק על דברים אלו אז הוא כמו אותו רשע שכתוב בגמרא בקידושין (סו.) שאמר שאין צורך בת"ח שילמדו את הציבור תורה, כי התורה כרוכה בקרן זווית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד.
מתוך צרה המציאנו פדות ורווחה
"איש לרעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיה מא, ו) אם בית המקדש נבנה בגלל שנאת חינם, התרופה היא להרבות אהבת רעים. לפרגן, לא להתבייש, כמה שיותר לתקן את הנקודה הזאת. יש מדרגה מיוחדת, שאדם תמיד צמא להיות במרחב. אבל יש מדרגה של שמחה שבאה לפעמים מתוך איזשהו סגר. יש ביטוי של המהר"ל שהוויה נכרת מתוך ההעדר – לפעמים דווקא אחרי שהתורה נתנה גבולות לא"י, רק ע"י זה ועל גבי זה, באה הבטחה ליעקב אבינו "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (בראשית כח, יד). בעז"ה מתוך הצרה הקב"ה ימציאנו פדות ורווחה, שכמו הברכה על א"י ככה הברכה על התורה. בעז"ה כולנו נזכה לחזור בכוחות מחודשים בזמן אלול, שתהיה סייעתא דשמיא לכולם. בעז"ה בבין הזמנים נסדר את הישיבה, שהכל יהיה בצורה מסודרת ומאורגנת. שתהיה לנו ולכל הרמי"ם בעז"ה שכולנו נזכה לקבל כוחות מעל ומעבר לבין הזמנים הקרוב לעבוד את הקב"ה כמו שצריך. יהי רצון שנתבשר בבשורות טובות יחד עם כל עמ"י בעז"ה.
