השתוקקות משה רבינו לארץ ישראל במשנת הרב חרל"פ

השתוקקות משה רבינו לארץ ישראל במשנת הרב חרל"פ
ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל

ערך: ר' אמציה ברקוביץ'

בס"ד

מדרגת משה רבינו וארץ ישראל

השתוקקות משה לארץ ישראל

לאחר תשעה באב מתחילים מיד בקריאת 'שבע דנחמתא', הפטרות העוסקות בנחמת ירושלים ובגאולה. צריך להבין, מה עניין הנחמה בעת שבית המקדש עדיין לא נבנה? כיצד פתאום לאחר האבלות הגדולה מגיעה הנחמה, אם למעשה לא הביאה אותה אבלות למטרה הרצויה- בנין בית המקדש?

מדברי הגרימ"ח בפרשת ואתחנן אנו לומדים את התשובה. משה רבינו מתפלל תקט"ו תפילות בכדי לזכות להיכנס לארץ ישראל. דהיינו- למשה רבינו רצון וכיסופים גדולים להיכנס לארץ ישראל. האם כל זה היה לשוא כאשר אומר לו ד': "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה"?

השאלה מתעצמת לפי דברי הרב חרל"פ:

"מדרגתו של משה היתה כזו שנעשה כולו קודש לד', לא רק במעכשיו אלא גם ברצונו במאווייו ובמחשבתו… מעתה, כשרצונו של משה הוא הרצון הפנימי של הקב"ה, בודאי שיש להתפלא על רצונו הכביר של משה להיכנס לארץ אחר שרצונו של הקב"ה לא היה כן! זהו שאמר רבי שמלאי "מפני מה נתאוה משה להיכנס לארץ ישראל, וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?" רוצה לומר: מאחר שאין הקב"ה רוצה בכניסתו של משה לארץ ואין בזה כל מצוה, מה מקום יש לבקשתו של משה רבינו להיכנס לארץ, האם רצונו אינו טהור? האם גם למשה יש רצון לדברים גשמיים כמו שלאחרים?" (שיחות לחומש דברים עמ' כז)

הרב חרל"פ מסביר שהמדרגה של ארץ ישראל כל כך נעלית, שאנו צריכים כל הזמן ל'קבל' אותה מיד הקב"ה ישירות. ארץ ישראל היא 'מתנה'. לכן נדרשת תמיד תשוקה ורצון לקבלה:

"הבדל בפועל יש בין מתנה למקח שתמורת מחיר, ומתגלה היא במידת הגעגועים למתנה, שככל שאין מדרש לתת תמורה בשבילה הרי נמשכים יותר בגעגועים מאשר לזה אשר צריכים לשלם המחיר תמורתו. ועוד זאת, לעולם מתכלים הגעגועים לפני שמשיגים את הנכסף, ופוחתים הם והולכים כאשר כבר ישיגוהו, ואם רק משלמים המחיר הרי השיגוהו כבר… משא"כ במתנה אשר תמיד צריכות העינים להיות נשואות שיתנו המתנה". (שם עמ' כה)

משה רבינו דואג לכך שהתשוקה לזכות בארץ ישראל לא תיפסק. דוקא בגלל זה הוא אינו נכנס לארץ ישראל, כדי לשמר את ההשתוקקות אליה תמיד:

"משה רבינו הוא אשר סלל המסילה לגעגועים לארץ ישראל, וגילה בעולם שאין להשיגה בלא תכונה של מתנה… לכן לא אפשר היה שיצא מבוקשו אל הפועל…" (שם)

רצונו, אם כן, אינו מנוגד לרצון ד'. שכן רצון ד' שתמיד נשתוקק ונרצה את ארץ ישראל, וגם במצב שאכן כבר נכנסים לארץ ישראל בכל זאת יש צורך להמשיך לשמר את הכיסופים אליה ולא להרגיש כאילו היא כבר מונחת תחת ידינו.

"ומאחר שבחינה זו יסודה בעוצם תשוקתו של משה, מוכרח הדבר שתתגלה התשוקה הזו בכל עוזה וגבורתה, ויהיה כולו פנוי לגלות את עומק התשוקה הזו, לכך נאמר לו "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". כלומר- הרף מלדבר, אבל הוסף להשתוקק ולחמוד, שמכאן יסוד הדבר ש"מעלה אני עליך כאילו עשיתם"". (עמ' כח).

מכאן נוכל להבין גם את הנחמה שמגיעה אחרי אבלות החורבן. כמו שתפילותיו של משה רבינו לא היו לשוא, שכן יש צורך תמידי בתשוקה לארת ישראל, כך האבלות שעוררה בקרבנו את הגעגוע למקדש ולגאולה אינה הולכת לשוא. היא מחדשת את הרצון והכיסופים ומשמרת אותם בקרבנו. גם בעת הגאולה כיסופים אלו לא יכולים להיפסק לעולם.

התעלות בלתי פוסקת בארץ ישראל

אמנם צריך להבין מהי המדרגה המיוחדת של ארץ ישראל שדורשת כיסופים והשתוקקות תמידית?

"כמו שישראל אינם יכולים להימצא תמיד במעמד אחד , והם צריכים להתעלות ולהתרומם משעה לשעה ומרגע לרגע, "ילכו מחיל אל חיל" (תהלים פד, ח), כן ארץ ישראל צריכה לגלות תמיד דברים חדשים ואורות נפלאים ורוממים, שכן מצד פנימיותה של הארץ היא מתחדשת תמיד, ובכל רגע ורגע היא ארץ חדשה שלא היתה עדיין, וההבדל שבין שעה לשעה הוא ממש כהבדל שבין ארץ ישראל לחו"ל, וכאילו בשעה הקודמת לא היו עדיין בארץ ישראל לעומת התחדשותה של הארץ בשעה זו, ועתידה ארץ ישראל שתתגלה בבחינת אין סוף, ותתעלה תמיד בעליות אחר עליות, במוגים יותר גדולים ויותר עליונים, וכן יהיה לעד ולעולמי עולמים… "כי תבואו אל הארץ, שבכל רגע ורגע, נכנסים ובאים לארץ חדשה שלא היו בה מעולם". (מי מרום ח"ו- מעיני הישועה ח"ג פכ"ט)

אומר הרב חרל"פ שמיוחדת ארץ ישראל בכך שתמיד הקישור שלנו אליה וההשגה שמגיעה לנו בעקבות הקישור שלנו איתה הולכים ומתפתחים. לכן, דרושה תמיד עבודה של רצון ותשוקה להמשיך להתקדם ולהעמיק במדרגה של הארץ.

במקום אחר קורא הרב חרל"פ לעבודה זו 'העלאת העולמות'. דהיינו, לא רק נאבקים ונלחמים ברע ובשלילה, אלא מרוממים אותו עוד ועוד. בחוץ לארץ יש צורך לצמצם את הכח של הגוף כי הוא מבטא את הרע. אבל בארץ ישראל צריך לרומם את הגוף, כי הוא כלי לגילוי הנשמה:

"בחו"ל עיקר העבודה לשבר את הטומאה, ובארץ ישראל עיקר העבודה לגלות את הקדושה…

מצד הקודש היה ראוי שכל שבח והלל שאנו משבחים ומהללים לשמו יתברך, יחדור אל תוך תוכנו ויוסיף לנו קדושה פנימית בפועל ובמציאות, לא רק להשריש קדושה בתוך הגוף, אלא שהגוף עצמו נהפך להיות קודש, הוא ובשרו גידיו ועצמותיו. ואולם כח החטא גרם לעכב בעד החדרת השבחים והתהלות אל תוך הגוף, ומכל שכן שאינו מניח להפוך את הגוף לעצמיות של קדושה, מבלי שירגיש כל התפעלות מהשבח והתהלה…

סדר עבודה זו הוא רק לאחר החטא, שהטוב והרע נתערבו יחד, אולם העבודה שלפני החטא לא היתה באופן של מלחמה… לכן החובה על עם קדשו להרחיב את הצמצומים והכלים ולהעלותם לעולם האצילות… "הרחב פיך ואמלאהו".

וזהו ההבדל בין העבודה שבארץ ישראל, לבין העבודה שבחו"ל, שהעבודה שבארץ ישראל היא מעין העבודה שלפני החטא… בחו"ל… כל העבודה רק בבחינת מלחמה וקרב, ולעתיד לבוא, בזמן שכל הרשעה כולה כעשן תכלה, יהיה כל סדר העבודה, אך ורק מצד העלאת הצמצומים, רז העלאת העולמות, שהיא למעלה באין ערוך מהעבודה של העלאת הניצוצות". (פרק יד).

העבודה בחוץ לארץ היא לדעת להוציא את הטוב מתוך הרוע הטמון בעולם הזה. אולם בארץ ישראל העבודה היא לזכך את הגוף ולרומם אותו כדי שיוכל לקבל את האור של הנשמה. זוהי עבודה בלתי פוסקת של הרחבת הגבולות והצמצום שאנו נמצאים בהם מעצם העובדה שאנו נמצאים בגוף, ויש צורך לעבודה בלתי פוסקת של התרוממות.

זוהי הסיבה שגם התשוקה והכיסופים הם בלתי פוסקים, הגוף המצוי בגבולותיו מבקש כל הזמן להתרומם ולהתרחב כדי לקבל את אור הנשמה הבלתי גבולי.

חיבור הגוף והנשמה בארץ ישראל

בארץ ישראל אפשר להרגיש שכל מה שאנו רואים לנגד עינינו הוא רק קצה של עולם פנימי ועליון יותר, ולכן יש צורך לחתור כל הזמן לדבקות בו:

"ההסתכלות הרזית, יודעת היטב כי כל מה שנגלה לעין, אינו אלא הקצה האחרון שבמעלה, ואילו מה שלא נגלה לעין בשר הוא הרבה יותר מזה לאין שיעור וגבול, והוא כפל כפלים לתושיה ולברכה…

בחינה זו מתגלמת בעיקר ביחס לארץ ישראל, ארץ הנבואה. כל מי שרוח הסוד אופפת אותו ומרחפת עליו, חש ומרגיש בנשגבות ערכה של ארץ ישראל, וכי ה'גויל' – שהוא חלק הנסתר שבה – המקיף את האותיות – שהן החלק הנגלה שבה – גדול הרבה לאין שיעור וערך מן האותיות עצמן" (שם פ"ב).

ארץ ישראל הוא המקום שבו יש קשר וחיבור בין העולם החיצוני לעולם הפנימי. ויש צורך לדעת שאלו שני חלקים של הארץ שדרוש לאחד ולחבר ביניהם:

"אלה מתיימרים בחזיונם על דבר הרוחניות המפליאה של הארץ ומבטלים כלאחר יד את כל מה שנראה לעין, באמרם שאין שום יתרון והעדפה במה שנראה לעין בארץ ישראל על כל שאר הארצות שבעולם, ואלה מתיימרים בשירתם על מה שנראה לעין ושוללים את כל החזיונות הנעלמים, ושניהם כאחד אינם אלא מכזבים, וטח עיניהם מראות. הללו לא ידעו מחזיון הרוח, והללו לא ידעו מראית העין, והם המעכבים את הטובה מלבוא לעולם".

המשותף בין אלה התופסים רק את הארץ ה'רוחנית' לאלה התופסים את הארץ רק באופן גשמי, הוא ששניהם רואים סתירה בין הרוחניות לגשמיות, שזוהי התפיסה בגלות:

"ולמרות מה שהם יושבים בארץ- ספוגי הגלות והחושך המה ובל יראו אור, כי אין רוח בלא גוף ואין גוף בלא רוח, ודוקא שניהם כאחד בונים את בית ישראל, "קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו כי עין בעין יראו בשוב ד' ציון…" (ישעיה נב, ח)" (שם).

דבר זה בא לידי ביטוי גם בפרשת עקב אות הנקרא השבת. מחד מודגשת מעלתה הרוחנית של הארץ: "תמיד עיני ד' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה", ומאידך מתוארת באורך גם מעלתה הגשמית של הארץ: "ארץ טובה, ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה…". אנו לומדים מכאן שבארץ ישראל הגוף אינו חוצץ בעד הנשמה, אלא אדרבה- מסייע בגילויה ומתרומם בלא הרף על ידה.

לכן:

"ארץ ישראל, ארץ הקודש, גם חיי החול שבה, ההתיישבות, החרישה והזריעה וכדומה, מתרוממים לתוקף של קדושת מצוה וחובה, ולכן יש הרבה מצוות התלויות רק בארץ, מפני שגם היא לא נפגעה הרבה מן החטא, ולא גושמה ביום זעם, שהמבול לא ירד בארץ ישראל".

'אעברה נא ואראה'

משה רבינו מבקש לעבור ולראות את הארץ. הקב"ה נענה לו בצורה חלקית, ואומר לו לעלות לראש הפסגה ולראות את הארץ. מה חשיבותה של ראיה זו?

הרב חרל"פ כותב שבארץ ישראל ניתן להגיע לנבואה, כיון שכח הדמיון של ארץ ישראל הוא מתוקן. הדמיון, עניינו חיבור בין הגוף לנשמה- דהיינו: החושים הגופניים רואים דבר מסוים, והנשמה מעניקה לכך את המשמעות העמוקה של הדבר. החיבור בין הגוף לנשמה, קיים רק בא"י, כפי שראינו:

"כח המדמה היא הבחינה המאחדת את הנשמה עם הגוף וישנם שני מיני מדמה, האחד דמיון אמת, והוא מה שבא מן הנשמה אל הגוף, שעל ידי זה מעבירה הנשמה אל הגוף את עמקי השכל, וכמו שהנמשל מובן ע"י המשל, כן השכל מובן על ידי המדמה. אולם יש כח מדמה שהוא כולו שוא ותפל, והוא הדמיון שבא מן הגוף אל השכל.

וזהו ההבדל שבין ארץ ישראל לחו"ל בבחינת המדמה, "כל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוק" (כתובות קי:), שכן כח המדמה שבחו"ל הוא כהה מאד ואי אפשר שיתגלה בכל הודו והדרו האמיתי, ומפני זה אי אפשר להרגיש שם מציאות ד' בכל המדמה. לא כן ארץ ישראל, שכל הדר בה "דומה כמי שיש לו אלוק" (שם), שכן שמה הוא מקור הכח של המדמה האמיתי, שבא מן הנשמה אל הגוף, ומפני זה מרגישים שם מציאות ד' גם בכח המדמה, "אכן יש ד' במקום הזה" (בראשית כ"ח, ט"ז), וארץ ישראל היא המביאה לידי הכרת השי"ת, שהכל מידו נתן "אשר נתת לי ד'" (דברים כ"ו, י'), אולם בחו"ל א"א להגיע לידי הכרה זו, אלא שישראל גם בהיותם בגלות בחו"ל דבקים בקדושת א"י ובגניזו נשלחים אליהם קוי-אורה והכל מתברך אצלם דרך הצנור של א"י, ולא הגיעו לזה ישראל רק לאחרי שנכנסו לא"י". (מעיני הישועה ח"ג פרק ל').

בארץ ישראל ישנה אפשרות לתפוס שכל מה שאנו רואים ונפגשים בעולם החומרי, להכל יש מסר אלוקי לומר לנו. כך מסביר הרב חרל"פ כוונת הפסוק בפרשתנו פרשת עקב: "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה… תמיד עיני ד' אלקיך בה":

"לפני החטא היה ניכר שכל החושים של האדם מסורים בידו של הקב"ה, והיו מרגישים את מתנת החושים, שבכל פעם שצריכים לראות, הרגישו שהקב"ה נותן מחדש באדם חוש הראיה, וכן בשאר החושים, ומפני זה היו דבקים בו יתברך בדבקות אמת, אולם אחרי החטא נעלמה ההרגשה הזאת ונדמה כאלו כל החושים מסורים לנו.

ארץ ישראל היא הארץ שהיתה מיועדת מאז ומקדם להיות "ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה מראשית השנה ועד אחרית שנה", דהיינו שיכירו בה כל הכל מאתו יתברך, אלא שעל ידי שנפגמו כל הארצות מהחטא הכללי, הגיע מהן הפגם גם על א"י… ונלקו גם בה החושים שיהיה נדמה כאילו הכל מסור בידי האדם וכאילו נפרדים חלילה מאדון העולמים ב"ה".

לכן גם לאברהם אבינו נאמר: "לך לך… אל הארץ אשר אראך", כיון שהמהות של ארץ ישראל היא שבה אנו רואים ופוגשים בחומר, את מה שהקב"ה מראה לנו דרכו. הקב"ה הוא שמראה לנו את הארץ:

"ולזאת כשאמר הקב"ה לאברהם שילך לא"י, אמר לו "לך לך מארצך וגו' אל הארץ אשר אראך", והיה המכוון בזה שיבא לא"י בהכרה כזו שלא תהי' שום אפשרות להשתמש בשום חוש מבלעדי נתינה חדשה לאדם מאת הקב"ה, "אשר אראך", כלומר, אם תצטרך לראות לא תוכל כי אם על ידי, וכל מה שתראה יהיה רק ברשותי".

למשה רבינו יש יכולת באמת 'לראות' את הארץ, זאת אומרת- לקלוט את הפנימיות הנמצאת בעולם החומר. אבל בפועל אינו יכול להיכנס לארץ ישראל, דהיינו להביא את הארץ בפועל למדרגה זו שיוכלו עם ישראל בארץ ישראל לחיות במדרגה זו.

הרב יוסף זונדל זוסמן, תלמידו של הגרימ"ח, הסביר בשם רבו, שהסיבה שמשה רבינו לא נכנס בפועל לארץ ישראל היא כי בעקבות החטא ירדה הארץ ממדרגתה הראשונה וכעת באמת לא ניכר לעין החיבור של הנשמה עם הגוף שבארץ:

"… אבל בזוה"ק כתוב שלא נכנס משה רבינו לארץ ישראל מפני שבמעלתו הוא גדול ממנה, שנאמר: רב לך. לכאורה דברי הזוה"ק האלו הם סתירה למה שכתוב בתורה. שמעתי ממו"ר הרב חרל"פ זצ"ל מרן הרב זצ"ל, שדבר ד' למשה "כי לא תעבור את הירדן הזה" (דברים ג, כז) היא שבועה לעולם. וא"כ קשה, איך לעתיד לבוא תתבטל השבועה ויבוא משה לארץ ישראל? ואמר שבאמת משה רבינו לא יעבור את הירדן לארץ ישראל אלא ארץ ישראל תעבור אליו.

יש בזה ענין עמוק, הכוונה שארץ ישראל במדריגתה העכשוית אינה במדריגתה האמיתית כפי שצריכה להיות, והסיבה לכך היא שבגלל החטא נשארה במדריגתה הנמוכה. כלפי מדריגתה של ארץ ישראל עכשיו, משה רבינו צריך לרדת, וזה אי אפשר כלל, וע"ז נאמר "רב לך", שמשה רבינו יותר גבוה מא"י, אבל כשארץ ישראל תתעלה למדריגתה האמיתית, היא עצמה תבוא למדריגת משה רבינו ויהיה יחוד גדול…" (נדפס ב'עיטורי כהנים' גליון 182).

הרב זוסמן אומר שלעתיד לבוא כשיתוקן החטא, באמת נפגוש בארציות עצמה את הנשמה שלה, וזו המשמעות שלעתיד אכן משה רבינו יכנס לארץ ישראל.

לדמותו של מרן ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל: https://bit.ly/2C5x9r8

נגישות