התפילה – עבודה שבלב – במשנת מרן הגאון רבי יעקב משה חרל”פ זצ”ל

התפילה – עבודה שבלב – במשנת מרן הגאון רבי יעקב משה חרל”פ זצ”ל
אמונה, ראש הישיבה הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, רבנים, שיעורים

בעריכת ר’ אמציה ברקוביץ’

בס”ד

“סיפר הרב שמואל גוטפרב: פעם זכיתי להתפלל תפלת ותיקין במניין של הגרי”מ חרל”פ. אי אפשר בכלל לתאר איך עמד והתפילין על ידו בצפייה שיוכל כבר לברך ולהניח אותם. כמה געגועים ניכרים היו על פניו ברגעים הללו, כאשר היה כולו ציפייה לקיים את המצווה שאצל אחרים לעיתים היא מצוות אנשים מלומדה.

כשהגיע הרב חרל”פ לפסוק ‘אז ישיר’ כבר היה ממש בעולמות עליונים – ממש התפשטות הגשמיות”. הדגיש הרב גוטפרב ואמר: “אין מדובר בשביעי של פסח אלא בתפילת שחרית של יום חול”. (שמואל דויטש, מתוך ספר “שירת הי”ם” על הרב חרל”פ עמ’ 91).

“סיפר הרב שלמה פישר:… כשהיה נודע לאבי שהרב חרל”פ… הולך להתפלל בכותל, מיד היה אבי ממהר ללכת להתפלל שם גם הוא. לא הלך אבי בגלל שהיה לו עניין כזה או אחר שעליו ביקש לדבר עם הרב, אלא רק כדי להיות במחיצת הרב חרל”פ בשעת תפלתו שהייתה ידועה לכל כמיוחדת במינה” (שם עמ’ 90)

התפילה לא בקרירות אלא מתוך הלב

כאשר הרב חרל”פ בא לעסוק בענין התפילה הוא מתייחס למצב מצוי בו עלול האדם להתייחס לתפילה ב’קרירות’. התפילה היא דיבור עם מלכו של עולם, ובדרך הטבע כאשר אדם עומד לדבר עם מלך הוא נרעש ונפחד, אם כן כיצד התפילה אינה מטילה על האדם את רושמה?

“הסיבה הפשוטה לזה היא הקרירות. אין אש אהבת השי”ת בוער בקרב האדם, ולמרות מה שיודעים כי הכל ממנו יתברך הידיעה הזאת טרם חקוקה בהלב, כ”א בגדר כד מידכר ליה דכר, וממילא הרגשת מציאותו של השי”ת ממנו והלאה הוא, והלב והגוף בקרירותן הם עומדים” (מאמר על התפילה, נדפס בתחילת מי מרום חלק יג- העוסק בענייני תפילה ובפירושה).

זאת אומרת, הגם שבודאי העמידה לפני מלך מטילה על האדם את רושמה, אבל כאשר האדם יודע כך באופן שכלי ואינו חוקק זאת בליבו וחי זאת בצורה תמידית.

את ההליכה לתפילה הרב חרל”פ ראה כהליכה של חתן לקראת כלה, דהיינו, מלא השתוקקות והתרגשות לקראת הפגישה והקשר:

“בשעת ההליכה לתפילה צריך להיות כחתן ההולך לבית חופתו וכמשוש חתן על כלה” (מי מרום יח- רזי לי עמ’ שמו).

הרב חרל”פ מדגיש שדוקא תפילה בכוחה להשפיע אפילו על הגוף עצמו:

“התפילה בכחה לעורר את כל הגוף שתבוטא כל מילה ותיבה בכח כל אברי הגוף… גם אם אפילו התעוררות הגוף והשתעבדותו הגמורה אל מגמת התפילה לא תביא את ההרגשה המעולה… ואחרי כל התעוררות ישאר בקטנות… אף על פי כן, גם אז לא יחדל מלעורר כל הגוף ולשעבדו אל מה שהוא ממלל באיזה כוונה שהיא” (רזי לי עמ’ שמד)

הרב חרל”פ מדגיש שאין הכוונה התעוררות ופעולות חיצוניות של הגוף, אלא רתימה שלו והרגשה שהתפילה בוקעת ועולה גם ממנו:

“שעבוד כל אברי הגוף בכלל, אינו דרוש שיתגלה ויתראה בחוץ, אבל שעבוד פנימי לא סגי (=לא מספיק) בלעדיו” (שם).

זאת אומרת, תפילה שלימה היא רק כזו שנגעה אפילו לגוף עצמו.

השפעת התפילה אפילו על הכחות הגופניים-הטבעיים

במקום אחר (מי מרום חלק יט- שערי דעה), מסביר הרב חרל”פ שזאת מאחר שעבודת התפילה אמורה להביא את האדם לידי דבקות בד’ לא רק בדרך שכלית אלא באמצעות הלב, התעוררות הרגש. וככזו היא מסוגלת להשפיע אפילו על הכוחות הגופניים והחיצוניים:

“רק הקישור הלבבי הוא הקישור הנצחי, שהלבבי אינו אלא ממה שגם מצד ההוה ומצד העתיד זקוקים ונצרכים אליו (=היינו לא רק הבנה שכלית שאנחנו תלויים בו יתברך אלא הרגשה ממשית שהחיים בהווה תלויים בו). ומפני זה צריכים להרחיב את הקישור גם מצד הגוף והנפש גם יחד, כי אע”פ שאין לחבר ולדבק את הגוף להקב”ה, שאין בו משום משיגי גוף, הנה בזה עצמו שמרגישים את זקיקת הגוף להתפלל לד’ וזקוק הוא לד’, בזה גם הגוף מתחבר עמו יתברך שמו, וכמו כן הרוח הנפש והנשמה”.

התפילה, אמורה לבטא הרגשה של תלות מוחלטת והזדקקות לבורא יתברך בכל רגע, ומשכך יש לה השפעה גם על הגוף.

הכוונה היא שהתפילה אינה משפיעה ומרוממת רק את רגשותיו של האדם, תפיסותיו והבנתו. התפילה משפיעה אפילו על צורת ההתנהלות ה’טבעית’ של האדם. האדם מתחיל להתנהל באופן טבעי בהתאמה לרצון ד’. הגוף, שבמבט ראשון הוא כלי טבעי שאינו בר שינוי, מתרומם בעצמו ומתנהל אופן טבעי בהתאמה לרצונות הנעלים של האדם.

ראינו אם כן בדברי הרב חרל”פ שהתפילה צריכה לא להיות ‘קרה’, אלא מלאת חיות פנימית. האדם צריך לעורר בקרבו את רגש התלות שלו בבורא, עד כדי ההשפעה של הרגשות אלו על כל חייו וההתנהלות שלו אפילו ברובד הגופני.

דבר זה בא לידי ביטוי גם בתפילותיו של הרב חרל”פ עצמו:

“בימי עלומיו התגורר הגרי”מ חרל”פ ב’בתי שטרויס’, שכונה קטנה בירושלים שבה קבעו את דירתם כמה וכמה מיקירי קרתא קדישה. ‘חצר הגדולים’ נהגו אז לכנות את השכונה…

אע”פ שהיה ר’ יעקב משה עדיין צעיר לימים באותה תקופה, כבר יצא שמו לתהילה לא רק בתור למדן חריף ושקדן אלא גם כעובד עבודת השם ביגיעת הגוף והנפש ובהתלהבות עצומה.

אחד מדיירי חצרו, צדיק ומקובל גדול, היה רגיל לומר: “הלוואי והייתי זוכה להתפלל תפילה ערבית של יום הכיפורים לאחר ‘כל נדרי’ באותה דביקות שר’ יעקב משה הצעיר מתפלל תפילת ערבית של חול”. (שירת הי”ם עמ’ 85-86. ועיין שם עוד תיאורים על תפילתו המיוחדת של מרן זצ”ל).

כיצד הדבר פועל? מסביר זאת הרב חרל”פ (עמ’ טז)

“התפילה היא המבטא של הנשמה, מה שמשגת בגדלות שם ד’. ועל ידי ההתאמצות להתפלל כראוי ממשיכים השגה זו אל האברים והגוף. התפילה כראוי מבררת את הרצון האמיתי והישר של נשמתו, וכאשר יש רצון יש הכל, כי הרצון מחולל את הכל”

השורש של כל כחות הנפש של האדם הוא רצונו. כאשר מפנה האדם את רצונו כלפי מעלה, ממילא נולדת מזה השפעה על שאר כחות הנפש ואפילו על הגוף. הגוף מתיישר באופן ‘טבעי’ לפי רצון ד’ ככל שהאדם מזוהה יותר וחי את רצונותיו הפנימיים. לא תמיד אנחנו מבחינים בכך בפועל, אבל השפעת התפילה מגיעה אפילו לשם.

מטרת התפילה- הרגשת החסרון ובקשת הדבקות בשלימות האלוקית

“על התפילה נאמר “ולעבדו בכל לבבכם” – “איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה” (תענית ב, א) – ויש להבין למה מיוחדת התפילה שתהא נחשבת עבודה שבלב, ובמה שונה היא מכמה מצוות התלויות בלב, שאין מכנים אותן בשם “עבודה שבלב”?” (עמ’ ז)

“כבר ביארנו שהעולם וכל המציאות הם בעלי חסרון, ולכאורה יפלא מדוע נוצרה ההויה באופן כזה שתהיה בעלת חסרון. כמו כן כל החכמות והמדעים שבעולם הםבעלי חסרונות ומה שיודעם על בוריים מוצא בהם סתירות שונות, – ואך תורתנו הקדושה היא “תורת ד’ תמימה משיבת נפש” (תהלים יט, ח), ואין בה שום חסרון ועליה נאמר “משפטי ד’ אמת צדקו יחדיו”. והדבר פשוט מאוד, שכל זה מאושר העולם הוא, למען תהיה ההשלמה שלו על ידי התעלותו והתכללותו לרוממות שם ד’ ועוזו…

באופן שיסוד ההשלמה הוא ההכרה הבהירה שזקוקים לשלימות העליונה”. (עמ’ ח’)

“ועניינה של התפילה הוא להדעת ולהכיר כי זקוקים אליו ית”ש לא רק בשעה שבאים מאורעות מיוחדים, אלא שאין שום חיים בעולם כי אם חיים כאלה שנמשכים מאת חיי החיים ב”ה. וכמו כן כל הדברים שהמציאות זקוקה אליהם, הכל מיד ד’ עליהם השכיל”. (עמ’ יד)

העולם נברא חסר. אין בריאה בעולם שהיא שלימה, ובכולן שולט ההעדר. אין חיות נצחית ומוחלטת. מדוע? בכדי העולם שירגיש כל הזמן את הצורך שלו לקבל את שלמותו וצרכיו מהבורא, ובכך לדבוק בו.

הרב חרל”פ מדגיש שטבע האדם הוא להתפלל כי האדם מחפש את השלימות, ובהיותו בהכרח בעל חסרון באופן טבעי הוא פונה אל מקור השלימות בכדי להתמלא. האדם אמור להבין באופן טבעי שאת בקשתו להגיע לשלמות אינו יכול לחפש בתוך העולם הזה שאין בו שלימות:

“והנה האדם הלא הוא בעל חסרון ונדרש הוא להתמלאות, אבל במה ימלא את חסרונו? האם יתכן לומר שההתמלאות גם כן תהיה מענינים שהם בעלי חסרון, בטח שזה ודאי לא… לפיכך על כרחך שתוכן האדם הוא להתמלאות ע”י התדבקות אמת בחי העולמים ב”ה, חיי החיים אין סוף ב”ה, ובזה רק בזה ימצא אושרו הנצחי”.

בעקבות כך, מסביר הרב חרל”פ מדוע התפילה היא העבודה שבלב:

“ולזאת תכלית העבודה היא להעלות ולמלאות הכל בשלימות העליונה, כי עם כל מה שיש לו עדיין הוא בעל חסרון וזקוק להשלמה. וזהו ענין עבודה שבלב, זו תפילה, שעל ידה עובדים עבודה זו שמכירים באמת שהינם בעלי חסרון והכל נשלם באמת על ידי ההתדבקות בשלימות העליונה”.

כל המהות של עבודת הלב של האדם, הסערות והרגשות שלו, צריכים להיות מופנים כלפי מעלה מתוך הבנה שכל המצוקות והצרכים שלו מתמלאים ממנו יתברך.

הלב, הרצונות, הרגשות, כולם נבראו בכדי שנפנה אותן להיתלות במקור החיים שלנו, שזהו הקב”ה. לכן התפילה היא העבודה שבלב, כי כל מטרת הלב היא לצורך זה.

“ומטעם זה נקראת התפילה חיי שעה, – לפי ששרשה ויסודה מעולם התחתון, שהוא כולו חיי שעה לעומת העולם העליון שהוא חיי עולם” (עמ’ י’)

פירוש, כל הכח המיוחד של התפילה ליצור את הדבקות ואת הגילוי העליון של השלימות האלקית בעולם תלוי הוא בחיי השעה, במוגבלות של הבריאה ובחסרונותיה.

בעצם, התפילה מורכבת במרכזה מבקשת צרכינו ומילוי החסרונות שלנו. האדם עלול לחשוב שעיקר המטרה בתפילה היא לשם השגת אותה תכלית. אך לפי מה שלמדנו, הדבר הפוך: כל החסרונות נבראו בשביל הבקשה, בשביל הפנייה כלפי מעלה. נמצא שמטרת התפילה אינה מילוי החסרונות, אלא אפשרות מילוי החסרונות ע”י התפילה נועדה להביא את האדם להתפלל. בכך הוא מוציא לפועל את התשוקה שלו להתקרב לד’ ולהבין שהכל ממנו יתברך:

“כי לא התכלית הוא להשיג את המבוקש שמבקשים עליו ובכדו, כי אם אנו לא נוכל להבין ערך השתפכות הנפש ופיתוח גילויי הגעגועים, ואנו סוברים שהשגת המבוקש היותר נכבדה לנו, הנה הקב”ה הטוב ומטיב וכל חפצו להטיב עמנו יודע אחרת, והוא מתאווה לתפילתן של צדיקים, כי הוא יצר את עולמו בערך כזה שהגעגועים שמתגעגעים לאבינו שבשמים כבן המתגעגע לאביו הם הם התכלית. ונכבדים המה הרבה הרבה יותר מהשגת המבוקש, ולא עוד אלא שכל המבוקש אינו אלא סיבה כדי שנבקש, לפי שעצם הבקשה היא התכלית שלנו”. (מי מרום חלק יט- שערי דעה, עמ’ רעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות