תוכן:
פסיקת שולחן ערוך ונושאי כליו
סוגיית הגמרא
טעם החזרת הקידושין
פסיקת הרמ"א לאור דברי הרשב"א והריטב"א
שיטת החזו"א
שיטת החת"ם סופר (אהע"ז קה)
קידושין בטבעת
סיכום
שאלה
האם כאשר גירש אשה מן הנישואין חוזרת טבעת הקידושין, ומדוע?
פסיקת שולחן ערוך ונושאי כליו
פוסק השו"ע (נ, א):
"המקדש את האשה, בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא או שגירשה, אין הקדושין חוזרין לעולם. אפילו קדשה באלף דינר, הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה. ואם היו קדושי טעות, חוזרים המעות. וכן אם היתה ממאנת. וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי. וכן אם היו קידושי ספק. (וכל זה לא מיירי אלא מן הארוסין, אבל מן הנשואין, הקדושין חוזרין) (מהרי"ל סימן ס"א)".
מפרשי השו"ע תמהים על פסקו של הרמ"א. באיזה מקרה פסק הרמ"א שהקידושין חוזרים? מה הסברא לומר שאפילו לאחר החתונה דעתם להחזיר את כסף הקידושין. החלקת מחוקק מסביר דברי הרמ"א כשהאישה מתה. מן הדין הבעל אמור לרשת אותה וישנה תקנת שו"ם (רמ"א נג, ג), שבמתה בשנה ראשונה חוזרין נכסיה ליורשיה. מתה בשנה שנייה יחלוקו עם הבעל. ובעניין זה פסק מהרי"ל שכסף הקידושין נשאר אצל הבעל כעיקר הדין.
הב"ש חולק עליו ופוסק שאף במקרה שמת הבעל הקידושין הדרי. וכך מוכיח ממהר"ם מינץ (צו) שראה הלכה למעשה מרבותיו שהקידושין חוזרים לאחר הנישואין. ומחדש כאן סברא:
"והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה למתנה והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה כמ"ש בסי' צט".
כלומר, האשה מקודשת בפרוטה בלבד ושאר כסף הקידושין הוא כמתנה לאשה. חידוש זה מופיע בדברי הב"ש גם בסימן לז:
"קידושי קטנה לאביה. ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקדש אותה אע"ג בפרוטה יכול לקדש והמותר הוי מתנה. יש למילף מזה שמי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה".
הדברים על פניהם מחודשים מאוד, וכי האשה נביאה לדעת שהיא מקודשת בפרוטה בלבד? ובעלה אומר לה "הרי את מקודשת לי בטבעת זו", ונראה שכוונת שניהם לקדש בטבעת כולה ולא לחלקה. על מנת ליישב את דברי הב"ש יש להקדים ולבאר הסודיא בב"ב (קמה) האם קידושין לטיבועין ניתנו.
סוגיית הגמרא
ב"ב (קמה):
"תנאי היא; דתניא: המארס את האשה – בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה; מקום שנהגו להחזיר קדושין – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר קדושין – אין מחזירין, דברי רבי נתן; רבי יהודה הנשיא אומר, באמת אמרו: מקום שנהגו להחזיר – מחזירין, מקום שנהגו שלא להחזיר – אין מחזירין… כי פליגי – שמתה היא, והכא בקדושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי, רבי נתן סבר: קדושין לאו לטיבועין ניתנו, ור' יהודה הנשיא סבר: קדושין לטיבועין ניתנו. (רש"י: שאם תמות היא ולא יזכה לישאנה יהיו אבודין ולא יחזרו לו)… אמר רב פפא, הלכתא: בין שמת הוא בין שמתה היא, והדר ביה הוא – מוהרי הדרי, קדושי לא הדרי; הדרא בה איהי – אפי' קדושי נמי הדרי. אמימר אמר: קדושי לא הדרי, גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה…".
שאלת הגמ' האם כסף הקידושין חוזר במקרה ולא נישאו זה לזה. האם הקידושין ניתנו לטיבועין- באופן מוחלט או לא. ר"פ נוקט שקידושין לא חוזרים, הם ניתנו באופן מוחלט אא"כ ישנו עיכוב מצד האישה לנישואין. אך אמימר מוסיף שאך אם היא מונעת להינשא אינם חוזרים משום גזרה, בנ"א ייראו שכסף הקידושין חוזר, ויחשבו שהקידושין כלל לא חלו. ויאמרו קידושין תופסים באחותה.
יל"ע האם להלכה, הקידושין לטיבועין ניתנו?
יש לדון האם אמימר מסכים עם טעמו של ר"פ שהקידושין ניתנו באופן מוחלט או שמא סובר שהטעם שאינם חוזרים רק משום הגזרה. מלשון הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, יח. וכן לשון השו"ע) יש להוכיח שאמימר מודה לר"פ:
"המקדש את האשה, אפילו קדשה באלף דינר, בין שחזרה היא בין שחזר הוא, בין שמת הוא בין שמתה היא אין הקדושין חוזרין לעולם, אלא הרי הן מתנה גמורה שאין להם חזרה".
אמימר אינו חולק על ר' פפא. הוא מסכים שהקידושין הם מתנה גמורה אך בא להוסיף שאפילו במקרה שבו מצד הדין היינו צריכים להחזיר, כגון שהאשה חזרה בה ויש טעם לקונסה, אעפ"כ אנו גוזרים שמא יאמרו הקידושין תופסים באחותה. לעומתו סבור המרדכי (קידושין תקלה) שאמנם נפסקה ההלכה שהקידושין אינם חוזרים משום גזרה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. אך לא נפסק האם הקידושין לטיבועין ניתנו או שמא לא ניתנו לטיבועין[1]. כלומר ייתכן ואמימר חולק על טעמו של ר"פ.
הבית מאיר אומר שפשטות הסוגיה שהקידושין ניתנו לטיבועין. אם כן מדוע נראה באחרונים שנקטו שאמימר פליג על טעם זה? ומסביר שדייקו מכך שאמימר לא אומר "אפילו הדרא בה איהי" אלא אומר באופן כללי, לכל המקרים, "קידושין לא הדרי"- שלא יאמרו תופסין קידושין באחותה.
החזו"א שואל כיצד אמימר גוזר גזירה מעצמו אם ר"מ לא חושש לכך (ולא נראה לומר שזוהי מחלוקת התנאים[2]). וצ"ל כך: אם נאמר שלעולם קידושין חוזרים ולאו לטיבועין ניתנו איננו חוששים שמא יאמרו קידושין תופסים באחותה. אך אם בד"כ הקידושין אינם חוזרים ובמקרה אחד- כשהדרא היא- כשאינה רוצה להינשא, יחזרו הקידושין, יאמרו בנ"א שזו ראייה שהקידושין התבטלו. לפי זה ההלכה בבירור שקידושין לטיבועין ניתנו- מתנה גמורה כלשון הרמב"ם ושו"ע.
לכאו' מה הנפ"מ בשאלה זו? אפשר לומר שהשאלה שפתחנו בה: האם קידושין חוזרים לאחר נישואין? במקרה זה אין חשש שבנ"א יחשבו שהקידושין פקעו שהרי כבר היו נישואין וממילא אין גזירה. אך אם הקידושין ניתנו לטיבועין ברור שלא יחזרו הקידושין אף לאחר נישואין.
טעם החזרת הקידושין
אך יש לשאול כיצד ניתן לומר שאישה שמתה או מת בעלה לאחר נישואין יחזרו הקידושין? איזה היגיון יש בדבר? ובאופן כללי יש להקשות מהו ההיגיון בחזרת קידושין- מה טעמו של האומר קידושין לאו לטיבועין ניתנו? וכלשון המאירי (שם):
"ויש שואלין בה היאך עלה בדעת שום אדם לומר במתה היא לאו לטיבועין ניתנו ויחזרו הקדושין אחר שלא נשאת והלא האשה נקנית בהן היאך הכסף חוזר והלא כשמתה היא הרי הוא כלוקח קרקע ושטפה נהר שאין הכסף חוזר לבעלה".
שאלה א': מהו טעם חזרת הכסף. שאלה ב': אם חוזר הכסף במה תהיה מקודשת? וכך שואל הרשב"א (שם) ומשיב בהנאה שהכסף ברשותה עד שעת ההחזרה[3]. הרשב"א אינו משיב על השאלה הראשונה, מהו טעם החזרת הקידושין. ועל כך משיב החזו"א (קידושין סב א):
"אפשר דכסף הקידושין עושה גם חיוב שעבודה (כלומר זהו תנאי שהיא מתחייבת להשיב לו את כסף הקידושין אם לא יהיו נישואין למרות שהקידושין עצמם לא התבטלו). א"נ… שכבר קבעו כן חכמים הראשונים ונשתכחה הקבלה בזה. (כלומר זו תקנת חכמים להחזיר והמחלוקות כיוון שנשתכחה התקנה)".[4]
הריטב"א חולק על הרשב"א בעניין:
"ופירוש לטיבועין ניתנו להשתקע ברשותה, ולאו לטיבועין ניתנו שלא ניתנו אלא ע"מ להחזיר דהיינו יותר משוה פרוטה דאילו שוה פרוטה לטיבועין ניתן, דאי לא היאך היא מקודשת והיאך היא צריכה גט ואם זינתה למה נידונת דהא התראת ספק היא, ואף על גב דמתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה הא אמרינן התם (קידושין ו:) חוץ מקדושין שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין וההיא אינה כתנאי מדלא אדכרוה התם והכא, אלא ודאי כדאמרן, והא דאמרינן למ"ד קידושין לאו לטיבועין ניתנו דמחזירין אותן ולא אמרינן חוץ מכדי שוה פרוטה, [משום ד]לא חשיב"[5].
הריטב"א משיב על השאלה השניה במה היא מקודשת: בפרוטה בלבד וכל השאר ניתן כמתנה בלבד וניתן להבין שזוהי התשובה לשאלה הראשונה. הסברא: שאר הכסף הוא כסבלונות וממילא חוזר, למ"ד לאו לטיבועין ניתנו. המאירי מוסיף נופך לסברא זו:
"ותירצו כיון שאין דמים לאשה ועיקר קנינה בפרוטה הוא סובר שכל מה שמוסיף על שוה פרוטה אינו אלא כעין סבלונות ולא אמר חוזרין אלא על מה שיש בהן יותר משוה פרוטה שנקנית בה אלא שמתוך שאין לה חשיבות לא הוזכרה".
המאירי מרמז כאן לסוגיה נרחבת במהות קידושי כסף. האישה אינה שווה כסף, וממילא הקידושין אינם תמורת שווייה של האישה. אלא פרוטה בלבד היא כסף קידושין האמור בתורה ושאר מעות הקידושין הם מתנה בלבד.
נחלקו הסמ"ע והש"ך (חושן משפט קצ) האם קניין כסף מהותו הוא כסף שיווי או כסף קניין, וניתן לומר שהבנת המאירי היא שבקידושי אישה לא שייך לדבר על כסף שיווי.
פסיקת הרמ"א לאור דברי הרשב"א והריטב"א
הבית שמואל כיוון מדעתו לשיטת המאירי והריטב"א בביאור השיטה שכסף הקידושין לא ניתן לטיבועין. ונפ"מ נוספת בהבנה זו היא פסיקת הרמ"א. אם הקידושין חוזרים משום תנאי בלבד ברור שלאחר הנישואין לא שייך שיחזרו. אך אם הקידושין חוזרים מפני שהם ניתנו לסבלונות ניתן להבין מדוע אף לאחר נישואין הם חוזרים.
המקנה שואל על דינו של הרמ"א. תיקנו חכמים כתובה לאישה שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. אם הקידושין חוזרים ישנו חשש שטבעת הקידושין תהיה שווה הרבה יותר מכדי כתובתה וממילא תהיה קלה בעיניו להוציאה?
ניתן לתרץ: מתנות שהבעל נותן לארוסתו הוא קונה אותם בזמן הנישואין ואוכל פירותיהם. כך הדין אף בכסף הקידושין. הבעל קונה את "פירות" כסף הקידושין וממילא עדיין יחשוש להוציאה. אם כן במה האישה מתקדשת? בהנאה שיש לה בכסף הקידושין בין הקידושין לנישואין.
מכאן מחדש המקנה את חידושו המפורסם: מדוע נהגו לקדש בטבעת דווקא? בימינו המנהג להצמיד את הקידושין לנישואין. א"כ במה תתקדש האישה? איזה הנאה יש לה מקבלת כסף קידושין שעוד מספר דקות יעבור לרשות הבעל? לכן נותן הבעל טבעת קידושין דווקא. בטבעת יש הנאת קישוט (אף לאחר הנישואין) ובכך היא מקודשת כמבואר בסי' כט.
המקנה (נ, א) חולק על הריטב"א המאירי והב"ש. לשיטתם האישה מקודשת בפרוטה בלבד ופרוטה זו אינה חוזרת לעולם. אך להבנתו האישה מקודשת בהנאה שיש בין הקידושין לנישואין, בדומה מעט להבנת הרשב"א. א"כ לשיטות הנ"ל לא צריכה האישה להתקדש בהנאת הקישוט אלא מתקדשת בפרוטה אשר לעולם נשארת ברשותה ואינה עוברת לרשות הבעל.
שיטת החזו"א
החזו"א (סב, ד) פסק להלכה שקידושין לטיבועין ניתנו (ואמימר לא פליג בעניין זה על ר"פ). וממילא מתקשה בביאור דברי הרמ"א. כדי ליישבו עושה אוקימתא: מדוע מחזירים אף לאחר נישואין את כסף הקידושין? זהו מנהג הקהילות. ומתאר את היווצרות המנהג: נהגו שהחתן מתחייב בשעת השידוכין בתכשיטים לכלה. באחד מתכשיטים, אותם התחייב החתן לכלה, הטבעת, הוא היה מקדש אותה[6]. נשאר הדבר כעין פשרה מצד אחד הטבעת ניתנה לקידושין אך מצד שני הוא נותן לאישה את הטבעת כיון שהתחייב לה וממילא פרוטה תהיה למטרת קידושין ושאר הטבעת בשביל התחייבותו כלפי האישה.[7]
ומסיק החזו"א שדינו של הרמ"א נכון אף בזמננו שברור שטבעת הקידושין ניתנת כתכשיט וחוזרת אף לאחר נישואין.
שיטת החת"ם סופר (אהע"ז קה)
האחרונים שאלו על הב"ש ששיטתו היא נגד הש"ס[8]. והתשובה לכך שבזמננו שנוהגים לכסות את הכלה בהינומא ולומר להדיא שאפילו אם הטבעת שווה פרוטה היא מקודשת ממילא יש מקום לומר שהיא מקודשת בפרוטה בלבד והשאר חוזר.
ויש להוסיף, הבית שמואל במהדו"ק[9] כותב כסברה זו במפורש:
"מסתמא מקדש אותה רק בפרוטה והשאר הוא מתנה לכן כתבו הפוסקים דיש לומר בפירוש דשוה רק פרוטה והמותר הווי מתנה בדבר העשוי להתנאות…".
וצ"ע מדוע השמיט תוספת זו במהדו"ב שמופיעה לפנינו.
מצד שני בזמננו יש יותר לחשוש שמא יאמרו קידושין תופסים באחותה, שבנ"א לא ייראו שמחזיר הכל חוץ מש"פ. אך לאחר נישואין שאין לחשוש לכך יש להשיב. למעשה נוקט שם לבצוע.
החת"ם סופר והחזון אי"ש נוקטים שניהם שעפ"י דינא דגמרא לא מחזירים הטבעת לאחר נישואין, בדומה לשיטת הרשב"א, אך בכ"ז בזמננו המנהג מחייב להחזיר.
קידושין בטבעת
ספר המקנה הסביר שמטרת הקידושין בטבעת דווקא בשביל הנאת קישוט משום שהקידושין והנישואין בימינו מתקיימים צמוד זה לזה. נראה ראייה לשיטתו מדברי הרא"ש (קידושין פ"א, סי' כ) שמביא את המנהג לקדש בטבעת שאולה. ולא מקרה הוא שנהגו לקדש דווקא בטבעת שאולה ולא בשאר דברים שאולים, משום הנאת הקישוט[10].
לעומתו החזו"א מסביר את מקורו של מנהג הקידושין בטבעת כחלק מהתחייבויות החתן לכלה בזמן השידוכין. החתן מתחייב לתת לה טבעת ומכך השתלשל המנהג לקדש בטבעת. נפ"מ למנהג זה היא פסיקת הרמ"א: טבעת הקידושין חוזרת לאחר נישואין. אך אם יקדשנה בדבר אחר לא יחזור לאחר נישואין, בניגוד לפשטות פסיקת הח"מ וב"ש.
סיכום
הרמ"א פסק שמחזירין את הטבעת לאחר נישואין. ודבריו מוקשים בב' פנים: א. פסק הגמרא שקידושין לטיבועין ניתנו. ב. בפשטות הסוגיה מדובר רק לאחר אירוסין ולא לאחר נישואין.
הב"ש למד בפשטות שאנו פוסקים שהקידושין אמורים לחזור ורק משום גזירה אינן חוזרים ולכן לאחר נישואין יחזרו. טעם החזרה אינו משום תנאי בכסף קידושין אלא שהאישה מקודשת בפרוטה בלבד. האחרונים תמהו עליו ויישבו בכמה אופנים: עפ"י המנהג שאומרים לאישה שהיא מקודשת בפרוטה בלבד, או עפ"י המנהג שהחתן מתחייב בזמן השידוכין בסבלונות. אין זה דינא דגמרא שהרי עפ"י הגמרא לאחר נישואין לא שייכת חזרה שכבר התקיים התנאי המחייב את הטבעת הכסף. ובנוסף מסקנת הסוגיה שהקידושין לטיבועין ניתנו.
אך הראינו שהריטב"א והמאירי תומכים בשיטת הב"ש וממילא לא צריך להיכנס לדחקים בביאור דברי הרמ"א.
[1] זוהי מחלוקת בין ר"מ לר' יוסי ור' יהודה ובמחלוקת זו לא נפסקה הלכה.
[2] כשם שלמד מהר"ם לובלין.
[3] ואעפ"י שאינה מקודשת במתנה ע"מ להחזיר. זוהי גזרה בלבד משום שדומה לחליפין ווגזרו רק במקרה שאמר לה מראש שהקידושין על מנת להחזיר וכאן הקידושין חוזרין משום מקרה אחר שאירע לאח"כ אין לגזור. ויש לעיין במחלקות הראשונים בחיסרון קידושין ע"מ להחזיר בדברי הרא"ש ובשיטת הרמב"ם.
[4] ומתקשה מעט אם זוהי רק תקנה מה המקום להסתפק בכך אם יש תקנה.
[5] כאן משיב על ראיית הרשב"א שהקידושין חוזרין כולם מכך שנאמר "קידושי הדרי שמא יאמרו קידושין תופסים באחותה. הוכיח הרשב"א מגזרה זו שחוזרים כל הקידושין שאם רק חלק חוזר ליראו בנ"א ויבינו שלא התבטלו הקידושין.
[6] יש להעיר: הפת"ש (מב סק"א) דן מדע לא נהגו לבטל את ההתחייבות לפני הקידושין בדומה לביטול הקנסות והשבועות לפני גט. ותשובתו שתליוהו וקדיש קידושיו קידושין.
[7] ומונה לכך ד' נפ"מ:
- אפילו אם הוא חוזר בו הכסף חוזר- לדינא דגמ' אפילו אם היא מתה הכסף אינו חוזר.
- אפילו בנשואה- לדינא דגמרא לאחר נישואין שום דבר לא חוזר.
- דווקא בתכשיטים- לדינא דגמרא אין חילוק במה מקדש.
- דווקא כשהטבעת בעין צריכה להחזיר- לדינא דגמ' אין חילוק אם היא בעין.
על הנפ"מ נראה שהב"ש חולק: א- ב לדינא דגמרא לאחר נישואין חוזר הכל אפילו אם תהיה החזרה מצידו. ג. אין חילוק בין תכשיטים לשאר דברים.
[8] כשאלת הבית מאיר שלגבי מקדשה בכיכר לא נאמר שמחזיר פחות מש"פ.
[9] מופיע בשו"ע מהדורת פריעדמאן.
[10] מקום אחד שמדבר הרא"ש על המנהג לקדש בטבעת הוא בעניין הצורך בשומא. לכן נהגו להסיר את היהלום מן הטבעת לפני הקידושין.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
