החיוב להשכיר עצמו לפועל כדי לשלם מזונות

החיוב להשכיר עצמו לפועל כדי לשלם מזונות
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב דניאל בן אליהו, רבנים, שיעורים


בדין זה של החובה של האדם להשכיר עצמו לפועל בכדי לממן את המזונות לאשתו נחלקו רבותינו הראשונים, ומקור דין זה בגמרא כתובות (סג.):

“מתני’. המורדת על בעלה – פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת, ר’ יהודה אומר: שבעה טרפעיקין…

גמ’. מורדת ממאי? רב הונא אמר: מתשמיש המטה, ר’ יוסי ברבי חנינא אמר: ממלאכה. תנן: וכן המורד על אשתו; בשלמא למ”ד מתשמיש – לחיי, אלא למאן דאמר ממלאכה – מי משועבד לה? אין, באומר איני זן ואיני מפרנס”.

וכתבו התוספות (ד”ה באומר):

“באומר איני זן ואיני מפרנס – מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו’ ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר”ת דאפלח היינו עבודת הקרקע פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית אבל להשכיר עצמו אינו חייב”.

וברא”ש (פ”ה סי’ לב) כתב:

“מכאן היה רוצה להוכיח רבינו אליהו ז”ל שאדם מחוייב להשכיר את עצמו לעשות מלאכה לפרנס את אשתו מדקאמר באומר איני זן ואיני מפרנס משמע דהוי מורד ממלאכה שהוא משועבד לה לעשות כדי לזונה ולפרנסה וגם מספר כתובתה הוא מוכיח שכתוב בה אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס יתיכי ור”ת אומר מהכא אין ראיה דהכי פירושא באומר איני זן ואיני מפרנס דהיינו מרד האיש כנגד מרד האשה דמרד האשה היינו במלאכה שתחת מזונותיה ומרד האיש הוי ממזונות שהן כנגד מעשה ידיה ומכתובתה אין להוכיח דאפלח אינו רוצה לומר שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע“.

ובטור (אבן העזר ע) הביא שכדעת ר”ת כן סבר הרא”ש:

“כתב ה”ר אליהו חייב אדם להשכיר עצמו כפועל לפרנס את אשתו דמספר כתובה נלמוד אנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכסי יתיכי ור”ת היה אומר שא”צ ומכתובה אין ללמוד דאנא אפלח אין פירושו שישכיר את עצמו אלא עבודה שדרך האדם לעשות בביתו כמו לחרוש ולזרוע וכ”כ הרמ”ה לחיוביה למיעבד לא מחייבינן ליה אבל היכא דעבד ושקל אגרא”.

ובשו”ת הרא”ש (עח סימן ב):

“ומה שהיה אומר רבינו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס אשתו, רבינו תם נחלק עליו, והביא ראיות מפרק אעפ”י ומפרק נערה שנתפתתה, ואין לי להאריך. ואפשר שרבינו אליהו היה מודה בשאר בעל חוב, שאין מחייבים אותו להשתעבד ולפרוע, אלא דוקא במזונות אשתו, ומספר כתובתה נלמד, דכתיב בה: ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס; כי היכי דדרשינן בפרק המקבל (קד) כמה דרשות מלשון כתובה”.

ובדעת מהר”ם ב”ב מצאנו סתירה. דז”ל בשו”ת (חלק ד (דפוס פראג) סימן שפו):

“ומה”ט נמי אין אדם מחוייב להשתכר לפרנסת אשתו דכי היכי דדרשי’ ונמכר בגנבתו ולא בזממו פ”ק דקידושין (י”ח ע”א) ה”נ [דרשי’] ולא באשתו וכ”ש אם חלה התינוק שירויח המלמד אך יעמיד לו אחר כיו”ב או יתן לו כל שכרו ואין לומר שיתן לו כפועל בטל דלאוכלוסי דמחוזא מדמי’ לה דאמר בפ’ [האומנין ע”ז ע”א] דאי לא עבדי חלשי”.

ואילו בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (חלק ג (דפוס קרימונה) סימן קכו):

“ואשר שאלתם על ספר כתובה ואנא אפלח, אם חייב להשכיר עצמו לפרנסה וכו’.- רבינו אליהו זצ”ל היה מדקדק מלשון ואנא אפלח שהוא חייב, ויש לדחות ואנא אפלח קרקעותיי. ועוד דקדק דקאמר מורד ממלאכה באומר איני זן ואיני מפרנס [כתובות סג, א], ומההיא דפרק נערה, והכל יש לדחות. אמנם ראיתי מורים בצרפת שהיה כופהו להשכיר לפרנסה. דיו למאי”ר שהוא כרבו. מאיר בר ברוך”.

ובמרדכי (כתובות רמז רה) הובאה דעת ר”ת בהרחבה:

“וראיתי תשובת [*מורי] והנה היא בפרק אף על פי וכתב דבין לפרש”י בין לפירוש ר”ת אין כופין אלא דבהא פליגי דלפירוש ר”ת ביש לו כופין אותו לפרנסה כשאר בעלי חובין שכופין אותם לפרוע והיכא דאין לו אין כופין אותו ללות ולהתעסק באומנות אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעקין ואפילו גבי קרבן דשוגג אמר בספרי דאם אין לו דאין חייב ללות ולהתעסק באומנות והכי נמי אמרי’ גבי הקדשות שאין להקדשות ולערכין אלא מקומן ושעתן ומהתם ילפי’ לשומת הדיוטות ולפרש”י בין יש לו בין אין לו אין כופין רק מוסיפין ג’ טרפעיקין ואמנם כתב ר”ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין טוב הדבר עיין פרק שני דאישות ובפרק אף על פי”.

והנה מפורש בתוס’ שגם לר”ת מחוייב לחרוש ולזרוע, וצ”ע מ”ש משאר מלאכות? גם צריך בירור יסוד מחלוקתם.

ובביאור דבר זה מצאנו כמה ביאורים באחרונים:

במחנה אפרים (שכירות פועלים סימן ב):

“פועל שהשכיר עצמו אצל בעל הבית לעשות לו מלאכה ונתחייב בקנין אם יכול לחזור בו.

תשובה. איברא ודאי דפועל חוזר בחצי היום ואפילו שהקנה גופו לבעל הבית דלא גרע מעבד עברי דאע”פ דגופו קנוי ה”ז מגרע מפדיונו ויוצא, וכ”כ לה הרשב”א בס’ ת”א סי’ פ”ז והריב”ש סי’ תפ”ד, והכריח כן שהרי כל פועל בהתחלת מלאכה נגמר הקנין ואפי’ הכי מצי לחזור בו יע”ש. מיהו נר’ דכל זה איירי בשקנה מידו בסתם אבל אי חייב עצמו בקנין כראוי לעשות מלאכתו של ב”ה אינו יכול לחזור בו וכ”כ לה הריטב”א בשם רבותיו, והיינו טעמא דכיון שחייב עצמו בכך הרי זה נעשה עליו חוב לעשותו בין ע”י עצמו בין ע”י אחרים אם לא יוכל הוא לעשותו דהוי כשאר חיוב שאדם מתחייב לחבירו לבנות לו בית או להקים לו שום דבר שחייב עצמו וממונו להקים לו אותו דבר. אף זה שחייב עצמו לעשות מלאכתו של ב”ה הרי דבר זה נעשה חוב עליו לעשותו ואם לא יוכל הוא לעשותו ה”ז מחוייב להשכי’ אחר משלו כדי להשלים מלאכתו של ב”ה ונמצא דכי עושה זה אצל ב”ה היינו כדי לפרוע חיובו שנתחייב, וכ”נ שהוא סברת ר’ אליהו שכתב דהבעל חייב להשכיר עצמו כדי לזון את אשתו, והרא”ש ז”ל בכלל ע”ח הביא דברי ר’ אליהו ז”ל ושר”ת נחלק עליו, וכתב דאפשר שר’ אליהו מודה בשאר ב”ח שאין מחייבים להשכיר עצמו כדי לפרוע לב”ח, ודוקא במזונות אשתו הוא דאמרה והיינו טעמא משום דכך כתב לה בכתובתה ואנא אפלח כו’. ומדבריו אלו יש ללמוד דכל שהתנה וחייב עצמו ה”ז חייב לעשותו ואף ר”ת ז”ל לא חלק עליו אלא משום דס”ל דלשון ואנא אפלח לא רצה לומר להשכיר עצמו אלא לחרוש ולזרוע בשדה שלה”.

נמצינו למדים שדעת המחנ”א היא שנחלקו במה חייב הבעל את עצמו ולא “האם” יכול לחייב. וצ”ע בטעם המחלוקת לפי”ז. וביותר צ”ע לדעת רבינו אליהו, שכן כיוון שאפשר לפרש הכתובה כר”ת מניין לנו שנתחייב יותר מזה. ולענ”ד יש לפרש דבריו עפ”י דעת ר”ת כפי שהובאה ברא”ש “ומכתובתה אין להוכיח דאפלח אינו רוצה לומר שכירות אלא עבודה שדרך האיש לעבוד בביתו כגון לחרוש ולזרוע” ולשונו משמע קצת שעיקר מחלוקתו על רבינו אליהו היא מטעם שדרך העבודה בתקופתם היתה ברובה עצמאית ולא כפועל ועל-כן יש לפרש את ההתחייבות שבשטר כאופן המצוי ולא כאופן שאינו מצוי.

תוספת חיזוק להבנה זו אפשר למצוא בלשון התוספות “מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו” ומשמע מלאכות כעין מלמד תינוקות  שאין בהם בזיון אותם אפשר לחייבו לעשות ולא מלאכה אחרת.[1] והיינו שבאמת נחלקו באומדן דעת למה נתכוון באומרו אנא אפלח. ולפי”ז תהא נפקא מינה לדינא בימינו שהדרך היא שרוב העולם עובד כשכיר ולא עצמאי שנוכל לחייבו לעבוד כשכיר גם לדעת רבינו אליהו.

ובחזו”א אבן העזר (קח, י) כתב שחיוב הבעל לעבוד בשביל מזונות הוא מתקנת חכמים ולא מחמת התחייבות הבעל עצמו בכתובה, וחייליה ממה שנפסק בשו”ע חו”מ (צז, טו) שאדם אינו יכול לחייב את עצמו בחיוב לעשות מעשים ואין קניין תופס על-זה ורק קניין של העברת בעלות הוא קניין ושאר דברים הוו בכלל קניין דברים. ופירש החזו”א דבריו יותר בב”ק (כג, כח) וז”ל:

“דדוקא למזונות אשתו דשעבוד אישות אפשר דישנו בגופו כמו עונתה וה”נ בשארה וכסותה, תדע: שהרי אף ר”ת דחולק עליו בתוספות שם מודה דחייב לחרוש ולזרוע כדי לפרנס אשתו כמבואר בתוס’ שם ולא מצינו חוב זה בשאר בע”ח, אלא שיעבוד אישות שאני”.

נמצאנו למדים שעיקר חילוק החזו”א הוא בין חיוב ממוני לשיעבוד אישותי.[2] והנה לבד ממה שגם לדבריו אכתי צ”ע מדוע לר”ת חייב לעבוד בשדה שזו היתה ראייתו כנגד הסבר המחנ”א, לא זכיתי להבין מה שהשווה חיוב מזונות לחיוב עונה, ולומר ששניהם חיוב על הגוף, שהרי חיוב עונה לכו”ע חיוב דאו’ הוא ומצווה נמי איכא ואילו חיוב מזונות נחלקו בזה הראשונים האם חיובו מדאו’ או מדרבנן ולמ”ד דאו’ ודאי אין כל מקום להשוואה. וביותר צ”ע דכבר כתבו התוס’ לחלק בין מתנה על מזונות למתנה על חיוב עונה דחיוב מזונות הוא דבר שבממון ועל-כן המתנה עליהם תנאו קיים משא”כ במתנה על חיוב עונה שאינו יכול להתנות שאי”ז דבר שבממון, ועל-כן אי אפשר להתנות על חיוב זה, וצ”ע (אכן יעויין התוס’ כתובות נו: שכשאין מזונות הויא “אישות לחצאין” ומשמע קצת כחזו”א).

ולענ”ד נראה שמחלוקתם נובעת מטעם אחר והוא מחמת דין “עבדי הם ולא עבדים לעבדים” שמכוחו פועל חוזר בו בחצי היום מחמת זה. ר”ת סבר שאין לחייבו להיות פועל כדי לשלם מזונות דבזה עובר על עבדי הם, ורבינו אליהו סבר דלא שייך כאן דין זה. כך משמע לשון המרדכי בהביאו את תשובת ר”ת:

“כתב אבי”ה במשפט כתובה וז”ל ראיתי זה זמן גדול תשובת ר”ת שהשיב שאם ידוע שאין לו לבעל אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה”.

הרי שהשווה שכירות זו למכירתו לעבד עברי. ויותר מפורש בתשובת ר”ת כפי שהובאה ההגהות מימוניות אישות (יב,ח):

“על אשר כתבת כי אומרים רבני צרפת כי תקלה וקלון הוא לבנות ישראל אשר אמרתי שאין בעלים להשתכר לפרנסתם אמנם לקנוס לכל אחד לפי השעה טוב בעיני וכו’ אבל להורות שקר ולקנוס לדורות לא ישר בעיני דל מצינו מוכר עצמו להגבות כתובה לאישה ומזונות אלא כי ימוך אחיך וכו’ ופועל נמי דרשינן שהוא בכלל עבדים לעבדים ומה”ט חוזר (א.ה כלומר חוזר בו בחצי היום) ואפילו לגבי קרבן אמרינן בספרי דאין אומר לו ללוות ולעשות באומנותו וכו’ כ”ש דגבי הדיוט לא מצריכינן ללוות ולהתעסק באומנותו”.

וכעי”ז גם בתשובת מהר”ם מרוטבורג שהובאה לעיל:

“ומה”ט נמי אין אדם מחוייב להשתכר לפרנסת אשתו דכי היכי דדרשי’ ונמכר בגנבתו ולא בזממו פ”ק דקידושין (י”ח ע”א) ה”נ [דרשי’] ולא באשתו”.

רק שבדברי מהר”ם אלו צ”ע מדוע לא השתמש בלימוד מפורש בש”ס מדין “עבדי הם” נאמר לגבי פועל ונצרך לחדש דרשה חדשה בתורה ולקמיה יתבאר אי”ה.

ולדרכנו יש למקד את מחלוקתם בשני מוקדים: הא’ י”ל שנחלקו בדין עבד הם ולא עבדים לעבדים, דלכאו’ שאני הכא דנהי דמחוייב לעבוד מכל מקום הרי אינו מחוייב לעבוד אצל אדם ספציפי ויכול לבחור אצל מי יעבוד. ומעתה י”ל שדעת ר”ת שדין עבדי הם בא לחדש זכות של האדם “לחירות”, לא להיות משועבד ומוכרח לעבודה. משא”כ לדעת רבינו אליהו יסודו של דין זה הוא איסור על המעביד שלא ייעשה לאדון, שאדון לאדם הוא רק הקב”ה, וא”כ כל שאינו מחויב לעבוד אצל אדם אחד הרי המעסיק אינו קרוי אדון.

עפי”ז א”ש מה שנצרך המהר”ם להביא את דרשה חדשה מכח ונמכר בגניבתו שם לא מוזכר ה”עבדים לעבדים” ויותר קשה לפרש שזהו איסור על המעסיק, וכוונת המהר”ם רק ללמוד משם גדר דין עבדי הם.

אמנם לפי דברינו אלה יהיה הדין כן בכל בע”ח שלרבינו אליהו מפריז נוכל לחייבו לעבוד, ואמנם הרא”ש הסתפק בזה (בשו”ת עח, ב) והובא לעיל, אך פשטות הפוסקים היא שוודאי אין לחייב בע”ח בחיוב כזה.

אכן אכתי י”ל כדברינו ובתוספת נופך דהן אמת שכלפי המעביד לא שייך לאסור אליבא דרבינו אליהו מטעם “עבדי הם” וכמש”כ מ”מ מצד הבעל חוב או האישה יש לאסור דסוף דבר הם מכריחים אותה לעבוד עבורם. ואעפ”כ התיר רבינו אליהו כפייה זו גבי מזונות, ויש לומר בשני אופנים: האחד י”ל שכיוון שעובד בשביל מזונות אשתו הרי זה כעובד עבור עצמו דאשתו כגופו. וידעתי שיש לתמוה מה שייך לומר בזה אשתו כגופו, אכן כבר חזינן שהתוס’ אמרו כעי”ז לעניין פדיון אשתו יוכל לפדותה בכל מה שיש לו דעור בעד ועור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וכתבו התוס’ שגם אשתו בכלל זה ומטעם אשתו כגופו וזה כמש”כ[3], והביאור בזה הוא שזו הלכה גמורה וכמש”כ הרמב”ן עה”ת בראשית (ב, כד):

“על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו וגו’, רוח הקדש אומרת כן לאסור העריות לבני נח והיו לבשר אחד הולד נוצר על ידי שניהם ושם נעשה בשרם אחד לשון רש”י.

ואין בזה טעם כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם והנכון בעיני כי הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן אבל יבא הזכר על איזה נקבה שימצא וילכו להם ומפני זה אמר הכתוב בעבור שנקבת האדם היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו ודבק בה והיתה בחיקו כבשרו ויחפוץ בה להיותה תמיד עמו וכאשר היה זה באדם הושם טבעו בתולדותיו להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם עוזבים את אביהם ואת אמם ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד וכן כי אחינו בשרנו הוא (להלן לז כז) אל כל שאר בשרו (ויקרא יח ו)הקרובים במשפחה יקראו “שאר בשר” והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם”.

וע’ ברכות (כד.) גבי דין קריאת שמע כנגד ערוותו או ערוות אשתו:

“בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שישנים במטה אחת מהו שזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע וזה יחזיר פניו ויקרא קריאת שמע אמר ליה הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו”.

רש”י לשיטתו[4] ביאר את דין אשתו כגופו כאן לשיטתו שבעלה רגיל בה ולא אתי ידי הרהור כל-כך אך מהרמב”ם משמע שפירש את דין אשתו כגופו כהלכה ודין.

האופן הב’ יש לבאר עפ”י מהשיש לחקור בגדר חיוב הבעל במזונות האם גדר החיוב הוא שיתן לה מזונותיה וכשנתנם לה נפטר מחובו ואף אם תאבד אותם אח”כ אינו צריך לחזור ולתת, כמו כל פרעון חוב; או דלמא דדרך פריעת חוב מזונות אינו באופן שמקנה לה דברים אלו אלא שהוא מחוייב לאפשר לה לאכול משלו והוא מעין חיוב לארח אותה. (וחקר בזה הגרז”נ בשורת הדין חלק עמ דש וקדם לו בזה הג”ר שמואל שפירא אב”ד ירושלים הובא בפד”ר ח”ז אך הוא כתב בנוסח אחר קצת דזוכה האישה במזונות רק אחרי אכילתם וכוונתו כנ”ל עי”ש שהאריך בלדון בזה בראיות מש”ס וראשונים).

יסוד לזה אפשר למצוא בפסק הרמ”א (ע, ג) דצמצמה והותירה מאלו המזונות הרי הוא של בעלה, אך ע’ דגול מרבבה שפירש צמצמה באופן אחר דאין הכוונה שאכלה פחות אלא קנתה בזול. כך גם משמע ממה שגבי “מותר בלאות לאישה” נצרכה הגמ’ (כתובות סה:) לטעם דלא תתגנה עליו ומפורש א”כ שלא קנתה אותם.

ומעתה י”ל שלא שייך גבי חיוב מזונות לומר דנעשה בזה עבד של האישה שהרי אינו נותן לה דבר רק מרוויח וקונה לעצמו והיא אוכלת משלו, ובזה גופא נחלקו רבינו אליהו ור”ת.

ותיתי לי דשו”ר שכעי”ז כתב לבאר הגאון שואל ומשיב (תניינא ד, נד והובא באוצר הפוסקים) וביאר דטעמו של ר”ת הוא משום עבדי הם ולא עבדים וכו’ ודעת רבינו אליהו היא שכיוון שהם משועבדים זה לזה, האיש למזונות והאישה למלאכה, הרי הם כשותפים ולא כפועל ועבד. (ולכאו’ גם זה תלי במש”כ לעיל לחקור בדין עבדי הם).

והנה למעשה השמיט מרן דין זה מהשו”ע, ורק הרמ”א הביא בשם יש אומרים את דעת רבינו אליהו שיש לכפותו לעבוד, ואם כן בנוגע לבני ספרד באנו במבוכה, האם אפשר לכופם לעבוד בשביל מזונות או”ד אי אפשר. 

ובשו”ת והשיב משה (לרבי משה הכהן דריהם) דייק מלשון הרמב”ם והובאה בשו”ע שם (ע, ג) “ואם היה עני ביותר ואינו יכול לתת אפילו לחם וכו’ כופין אותו לגרש”, וכמוהו סבר הרשב”א וחלקו על ר”ת (הובא במרדכי רה וברבינו ירוחם) שאין כופים לגרש בכה”ג. ומחלוקתם תלויה בפירוש הסוגיא בכתובות (עז.) דנחלקו רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס האם יוציא ויתן כתובה דרב אמר יוציא מטעם “אין אדם דר עם נחש בכפיפה” ושמואל אמר “עד שכופין להוציא יכפוהו לזון” ומשמע דאם אי אפשר לכופו לזון יוציא (ובה”ג והרא”ש פסקו כרב עפ”י דברי הירושלמי, ולעומתם הרי”ף הר”ח והרמב”ם פסקו כשמואל עפ”י הכלל דהלכה כמותו בדיני וכן הכריע השו”ע).

ודייק שם הגר”מ שבעוד שלשון הרשב”א היא “שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח” לשון הרמב”ם “ואינו יכול לתת” ומשמע שרק באינו יכול כופין לגרש אך באינו רוצה כופין אותו לעבוד. ועיקר דיוקו הוא ממה שבחר השו”ע לשון הרמב”ם ולא לשון הרשב”א, דלשון הרמב”ם מצד עצמה אינה מוכחת דמניין לנו שבא למעט מי שיכול ואינו רוצה, י”ל דכוונתו כלפי איפכא שאע”פ שרוצה כיוון שאינו יכול כופין אותו. ומעתה מה שדייק א”כ בשו”ע ג”כ אינו מוכרח שכך היא דרכו כנודע, לנקוט את לשון הרמב”ם.

ולענ”ד נראה להביא ראיה מדברי הרמב”ם במק”א שסבר שאינו מוכרח לצאת לעבוד ורק אם יש לו כופין אותו לשלם, דהנה איתא בירושלמי כתובות (ט, ד):

“שיברה את הכלים מה את עבד לה כשומרת חנם או כשומרת שכר מסתברא מיעבדינה כשומרת שכר אמרין אפילו כשומרת חנם אינה אם אומר או כן אין שלום בתוך ביתו לעולם”.

ונפסק ברמב”ם (אישות כא, ט):

“האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם”.

והשיג  עליו הראב”ד:

“האשה ששברה כלים וכו’. א”א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא פשיעה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה”.

והנה יסוד מחלוקתם לכאורה תלוי בזה גופא, שדעת הרמב”ם היא שחיוב מזונות אינו חיוב פעולה עבור האישה אלא רק חיוב לתת לה מזונותיה והוא חיוב ממוני גרידא וכדעת ר”ת. אך דעת הראב”ד היא שחיוב מזונות הוא חיוב פעולה ומעשה שחייב לפרנס, וממילא חייב לעבוד עבורה ועל כן שייך לומר בזה בעליו עימו. ואם כנים אנו בזה הרי שאין לכוף בן ספרד לעבוד בשביל מזונות אשתו שכן כלל נקוט בידינו שכל מקום שלא פסק מרן הכרעת בני ספרד היא כדעת הרמב”ם שנתפשטה הוראתו במקומות אלו.

אולם זה אינו דגם בלשון השו”ע יש לדקדק כדעת הראב”ד ודלא כהרמב”ם דז”ל השו”ע (אהע”ז פ, יז):

“האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה”.

וממש”כ בעת שעשתה מלאכותיה משמע דרק אז שייך הפטור. ולכאו’ אם החשש כרמב”ם שבל”ז תהיה קטטה מצויה א”כ אפילו שלא בעת מלאכותיה? ולדברי הראב”ד א”ש דבעת מלאכותיה אז היא שואלת ממנו החפץ ושייך פטור דבעליו עימו.

תבנא לדינא:

גם בבן ספרד יש מקום לכפותו לעבוד ומכמה טעמים: הא’ משום שגם לדעת ר”ת י”ל שנשתנה דרך העולם ועתה כך היא דרך הפרנסה ורוב האנשים אינם עצמאיים, ועל כן כך תתפרש כוונתו בכתובה על אופן זה ג”כ (ושכך היא הבנת המחנה אפרים). הב’ משום שכך נראית הכרעת השו”ע בדין שיברה האישה כלי בחמתה. והג’ גם אם לא נקבל את כל זאת הסכים ר”ת שבאופן זמני אפשר לקנוס על זה.


[1] אולם יתכן שמחלוקתם של רבינו אליהו ורבינו תם נסבה סביב מקרה ספציפי בו היה הבעל צורב או ת”ח ועל כן נקט מלאכה זו.

[2] וע’ הגהת הרמ”א (אבן העזר קלד, ד; ומקורו בתרה”ד פסקים קעג) דמי שקיבל עליו בקניין לתת גט מתירים לו את ההתחייבות שאל”כ הוי גט מעושה. והב”ש והגר”א שם תמהו עליו איזו תפיסה יש להתחייבות זו ומה אכפת לן שעשאה בקניין סו”ס קניין דברים הוא וכמבואר בריש בבא בתרא.

[3] ודברי התוס’ הללו נראה לבאר דאדם עצמו יכול לפדות עצמו ואי אפשר לאסור עליו, אך במקום שהוא פודה אחרים הרי זה כמו זכין לחבירו במקום שחב לאחריני ועל כיו”ב אמרו התוספות שאשתו כגופו, ואין בזה משום זכין.

[4] ויסוד להבנת רש”י יש בסוגיא ב”מ קיג: “ושליח ב”ד שבא למשכנו הרי זה נכנס לביתו וממשכנו ולא ימשכננו דברים שעושין בהן אוכל נפש ונותן מטה ומטה ומצע לעשיר מטה ומטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ולא לבניו ולבנותיו”, וכיו”ב כתבו התוס’ מכות (ב. ד”ה בעינן) שבכלל ‘ועשיתם לו ולא לזרעו’ יש גם לו ולא לאשתו שנפסלת בביאתו. וע”ע סנהדרין (כו:) מחלוקת רש”י ותוס’ בעניין חורגו לבדו.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות