טלי קידושין מעל גבי קרקע- האם מועיל?

טלי קידושין מעל גבי קרקע- האם מועיל?
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב מאיר שרעבי, רבנים, שיעורים

תוכן:

קידושין במחובר

היקש ויצאה והיתה לגבי טלי קידושייך מע”ג קרקע

מהרי”ל: החסרון מצד שמעשה הקידושין צריך להיעשות ע”י הבעל

חילוק בין מעשה הגירושין למעשה הקידושין

סיכום

שאלה

חתן נרגש אמר לכלתו “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”, ואז, כשכל הצלמים ממוקדים כדי לתפוס את רגע הנחת הטבעת, מרוב התרגשות רעדה כהוגן ידו של החתן והטבעת נפלה מידו. הכלה הטובה ידעה שהגב של החתן תפוס אחרי שסחב דברים כבדים לדירתם החדשה, ולכן התכופפה בזריזות ולקחה את הטבעת מהרצפה. כל הקהל ענה ביחד מתוך הרגל “מקודשת מקודשת מקודשת”, אך האם באמת כלה זו מקודשת?

תשובה

קידושין במחובר

במסכת גיטין (עח.) למדנו לגבי נתינת הגט שלא מועיל אם אמר לאשתו טלי גיטך מעל גבי קרקע, כיון שכתוב בתורה לגבי גט ‘ונתן בידה’, ואם לקחה את הגט בעצמה מהקרקע הרי לא נתן הבעל לידה.

ובמסכת קידושין (ה.) למדנו שיש היקש מגירושין לקידושין, מהכתוב “ויצאה והיתה”, ולכן לכאורה גם בקידושין לא יועיל אם אמר טלי קידושיך מעל גבי קרקע.

אך ברשב”א ריש קידושין אנו רואים דיון לגבי המקדש בקרקע, ובתחילה מביא הרשב”א את הצד לומר שלא מועיל לקדש בקרקע, ומביא לכך שתי ראיות:

“והאי שוה דינר דקתני [שנאמר במשנה שמקדשים בו אשה] איכא למימר דדוקא מטלטלי, אבל נתן לה קרקע בקדושיה אינה מקודשת, וכן במחובר לקרקע וכדמוכח ברפ”ק דגיטין (ט’ ב’): ‘אחד גיטי נשים ואחד שחרורי עבדים’ [כלומר: הגמרא מביאה ברייתא שעוסקת בדברים השוים שבין גיטי נשים לגיטי עבדים], דאקשינן: ‘והא איכא מחובר?'[מדוע הברייתא לא מביאה שגם לגבי פסול מחובר שוו גיטי נשים לגיטי עבדים] ואסיקנא: ‘כי קתני מלתא דליתא בקדושין מלתא דאיתא בקידושין לא קתני’ [מתרצים שהברייתא מביאה דברים שייחודיים לגיטי נשים ועבדים, ואיננה מביאה הלכות שתקפות גם בקידושין]. אלמא המקדש במחובר לקרקע אינה מקודשת, וכן כתב הרב בעל העיטור ז”ל דמקשינן הויה ליציאה מה יציאה במחובר לקרקע לא אף הויה במחובר לקרקע לא”.

אך ממשיך הרשב”א ומציג את הצד השני:

“אלא דקשיא לי הא דתניא בתוספתא דמכלתין פרק ד’: ‘המקדש באשירה ובפירותיה, בעיר הנדחת וביושביה, בבימוס ומה שעליו, במרקוליס ומה שעליו, וכל דבר שחל עליו איסור ע”ז, כולם- אף על פי שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת’. קתני בעיר הנדחת ובאשרה שהם קרקע ומחובר לקרקע, וטעמא- משום שחל שם ע”ז עליו אינה מקודשת, הא בעלמא מקודשת, וי”ל דהתם לא אצטריך אלא משום מכרן וקדש בדמיהן דטעמא דעיר הנדחת או אשירה הא בעלמא דהיתירא מקודשת אבל בעיר גופה או באשירה גופה בעודה מחוברת בקרקע אפילו דהיתירא נמי אינה מקודשת דבמחובר אינה מקודשת משום דכתיב ויצאה והיתה, וא”נ י”ל דנתן לה קרקע בקדושיה בתורת כסף מקודשת וההיא דפ”ק דגיטין בשטר אירוסין קאמר שאם כתבו על המחובר לקרקע ונתנו לה אינה מקודשת דומיא דגט דמקשינן הויה ליציאה, וזה עיקר”.

הרשב”א מוכיח שניתן לקדש אשה במחובר לקרקע מהתוספתא שאומרת שהמקדש באשרה או בעיר הנידחת אינה מקודשת, ומשמע שטעם הדבר הוא משום שמדובר באיסורי הנאה שבעצם אינם שוים כלום ולכן אי אפשר לקדש בהם, אך אם לא היו איסורי הנאה היה אפשר לקדש אשה בעץ או בבית, למרות שהם מחוברים לקרקע. אך הרשב”א דוחה ראיה זו ואומר שניתן להשיב שהחידוש בתוספתא אינו למצב שמקדש בבית או בעץ כיון שבאופן זה איננה מקודשת בכל אופן משום שהם מחוברים, אלא חידוש התוספתא הוא לגבי מצב שמכר את האשרה או הבית מהעיר הנידחת, שאף אם קידש בדמים שקיבל תמורתם אינה מקודשת.

מ”מ מסקנת הרשב”א היא שניתן לקדש במחובר כאשר מקדש משום כסף, אך כאשר מקדש אשה בשטר יש צורך להקפיד על כל הלכות הגט, משום ההיקש ויצאה והיתה. אך רבינו הרשב”א לא מסביר כאן מדוע ההיקש ויצאה והיתה תקף רק לגבי קידושין בשטר ולא יהיה תקף גם לגבי קידושי כסף, ועלינו להבין מהי מהות הפסול בגט כאשר הוא נכתב על המחובר, בכדי להבין האם פסול זה שייך גם בקידושין.

למקור לפסוּל גט במחובר מצאנו שני מקורות: הראשון (גיטין כא:)- מהכתוב “וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה”, שלא יהיה מחוסר קציצה בין כתיבה לנתינה[1], ולפי זה מובן שבקידושי כסף לא שייך לפסול משום כך, שכן אין לכסף ‘כתיבה’, ולכן הוא לעולם מחוסר רק נתינה, ומובנים דברי הרשב”א שניתן לקדש במחובר כאשר מקדש משום כסף.

המקור השני[2]: “ספר כריתות- רבי יהודה בן בתירא אומר מה ספר מיוחד שהוא תלוש מן הקרקע יצא דבר שהוא מחובר לקרקע”. גם לפי מקור זה מובנים דברי הרשב”א שניתן לקדש משום כסף במחובר לקרקע, שכן רק לגבי ‘ספר’ קיימת ההגדרה שהוא צריך להיות תלוש, אך קידושי כסף שכמובן אינם צריכים לעמוד בגדרי ‘ספר’, ודאי חלים אף במחובר.

ואכן הרשב”א בתשובותיו (ראה ח”א סימנים תר, אלף רכו, אלף רלג) חוזר על הדין שהזכיר בחידושיו שניתן לקדש במחובר, ומסביר זאת בהתאם לשני המקורות שהזכרנו.

היקש ויצאה והיתה לגבי טלי קידושייך מע”ג קרקע

על-פי דברי הרשב”א ניתן לומר שבדומה לכך שניתן לקדש בקרקע, כך ניתן לקדש גם באופן של ‘טלי קידושייך מעל גבי קרקע’, שכן כמו שהיקש הויה ליציאה לא משפיע על קידושי כסף לענין לקדש במחובר לקרקע, כך לא ישפיע על קידושין באופן של ‘טלי גיטך מעג”ב קרקע’.

אך יש מקום לחלק- שכן כמו שאמרנו לעיל קידושי כסף אינם צריכים לעמוד בהגדרות של ‘ספר’ שצריך להיות דוקא תלוש, וכן כיון שלא כותבים כסף אין מקום לדרשה ‘”וכתב ונתן” שלא יהיה דבר בין כתיבה לנתינה’ לגבי כסף, שאין בו אלא נתינה ולא כתיבה, ולכן אפשרי לתת מחובר לקרקע לשם קידושי כסף. אך אין בכך כדי לומר שלא צריך בקידושי כסף נתינה ליד האשה, שכן לגבי המילה ‘ונתן’[3] מדוע לא יהיה תקף ההיקש ‘ויצאה והיתה’?

כך אכן משמע מדברי המהרי”ל (סי’ עד) שכתב שמכח ההיקש ‘ויצאה והיתה’ אף בקידושי כסף צריך לתת ליד האשה, ולא מועיל אם אמר לה ‘טלי קידושיך מעל גבי קרקע’.

ומסביר החתם סופר (אה”ע ח”א סי’ פב) שדברי המהרי”ל אינם סותרים את דברי הרשב”א הנ”ל, שכן כמו שהסברנו אף שכמובן כסף אינו צריך להיות תלוש בדומה לספר, ואף שלגבי כסף אין חיסרון של הפסקה בין כתיבתו לנתינתו שכן כמובן לא כותבים כסף, ומטעמים אלו מועיל לקדש במחובר, אך מ”מ הרי עדיין שייך לגבי כסף הצורך לתת אותו ישירות לאשה בדומה לגט, ולכן לא מועיל לומר טלי קידושייך מע”ג קרקע[4]. ומוסיף החתם סופר שאף אם נאמר שכל ההיקש של ויצאה והיתה אמור לגבי קידושי שטר בלבד, הרי ישנו היקש נוסף שמוזכר בתלמוד (כתובות עד.)- הוקשו הויות להדדי, דהיינו שישנו היקש המשווה בין אפשרויות הקידושין השונות- כסף, שטר וביאה[5].

אך הרשד”ם (שו”ת אה”ע כד) למד מדברי הרשב”א לגבי קידושין במחובר, שאף האומר ‘טלי קידושיך מעל גבי קרקע’ הקידושין יחולו, שכן כיון שאין היקש הויה ליציאה לגבי קידושי כסף לגבי קידושין במחובר, אין היקש זה כלל לגבי קידושי כסף, והוא מביא ראיה לכך מן התלמוד, שכן אם אדם נותן על דעת עצמו גט לאשתו של אדם אחר הגט אינו מועיל כלום, אפילו אם הבעל מסכים לכך בדיעבד, כיון שגט חייב להינתן מהבעל ולהיכתב על ידו או שלוחו, אך בקידושי כסף מועיל אם ראובן נותן כסף משלו לאשה ואומר לה התקדשי לשמעון עבור כסף זה (כמובן אם שמעון מסכים לכך ואומר לה התקדשי לי בכסף שנותן לך ראובן)[6].

עוד אומר הרשד”ם שעצם זה שלא מצאנו מפורש באף אחד מהפוסקים שלא מועיל קידושין באומר טלי מעל גבי קרקע, עצם זה מעיד שדבר זה אינו נכון, והאומר טלי קידושייך מעל גבי קרקע- מועיל.

המהריב”ל (שו”ת ח”ב לג)מביא ראיה נוספת לכך ש’טלי קידושין מע”ג קרקע’ מועיל: הגמרא (קידושין ח:) מסתפקת מה הדין באומר לאשה התקדשי לי בכסף זה והאשה משיבה לו הניחהו על גבי הסלע, כאשר הסלע המדובר שייך לשניהם. ומסבירים שם התוספות שהדיון אינו אם קונה בסלע זה את כסף הקידושין מדין חצר, שכן ידוע לנו שחצר של הנותן והמקבל אינה קונה עבור אף אחד מהם. ולכן מסבירים התוספות שהדיון בגמרא הוא ניסיון להבין מה דעתה של האשה כשהשיבה כך למקדש- האם כוונתה לדחות אותו מכל וכל, או שכוונתה שהיא אכן רוצה להתקדש והיא תיקח הכסף מהסלע? מעצם ספק זה של הגמרא מוכח שאין צורך שהאיש יתן כסף הקידושין ישירות לאשה, אלא די בכך שיניח הכסף על הקרקע![7]

מהריב”ל כותב ראיה נוספת מהגמרא בגיטין שהזכיר הרשב”א: ‘מילתא דאיתא בקידושין לא קתני’ והכוונה היא לצורך ב’לשמה’ ולפסול מחובר, וכתב על זה רש”י: “מחובר ולשמה שיש אף בקידושי שטר“, משמע שפסול מחובר בקידושין איננו קיים בקידושי כסף אלא בקידושי שטר, ולומד מהריב”ל שהשאלות אם ניתן לקדש קידושי כסף במחובר והאם טלי קידושייך מע”ג קרקע תלויות שתיהן באותו יסוד- האם היקש הויה ליציאה תקף לגבי קידושי כסף, וכיון שהוכח שקידושי כסף אינם צריכים להיות במחובר ואף אפשריים באופן של טלי מע”ג קרקע הרי לנו שאין היקש זה תקף כלל לגבי קידושי כסף. על כל פנים מהריב”ל אינו מכריע כך למעשה, כיון שהוא “חלוש וחולה ואין כוחו איתו להכריע”.

גם המהרש”ך (שו”ת ח”א קנב) מסתפק ואינו מכריע כיון שלומד כמו מהריב”ל שהשאלה היסודית היא האם היקש הויה ליציאה משפיע על קידושי כסף, וכיון שנחלקו בשאלה זו העיטור והרשב”א לגבי המקדש במחובר לקרקע, לכן אין בידו להכריע כאחד הצדדים.

הראנ”ח כותב סברא נוספת לכך שיועיל בקידושין ‘טלי גיטך מע”ג קרקע’, שכן בקידושין העיקר הוא ההנאה של האשה, ולא נתינת משהו לידה בפועל, לעומת גירושין שחובה שיינתן גט. לדוגמה: אשה שנותנת מתנה לאדם חשוב והוא אומר לה ‘התקדשי לי בהנאה זו שקיבלתי ממך’- מקודשת, אע”פ שהיא לא קיבלה ממנו דבר מלבד ההנאה שהסכים לקבל ממנה את המתנה, ולכן גם באומר ‘טלי גיטך מע”ג קרקע’ כיון שסוף סוף האשה נהנית במה שקיבלה- הדבר מועיל לקידושין, ואינו דומה לגירושין שנצרך דוקא נתינת הגט.

וכעי”ז כתב בספר גט מקושר למהרי”ט אלגאזי (סי’ יא) והביא ראיות נוספות שטלי קידושייך מע”ג קרקע מועיל: מדין מקדש במלווה לפי ההוא אמינא שמועיל, וכן מקדש בשכר פעולה למ”ד בגמרא שמועיל, ואף שאין בכהאי גוונא נתינת דבר ליד האשה, ומכיון שהעיקר הוא נתינת הנאה לאשה, ולא נתינת דבר ממשי לידה.

מהרי”ל: החסרון מצד שמעשה הקידושין צריך להיעשות ע”י הבעל

אך המהרי”ל מתייחס לסברה זו שהעיקר בקידושין הוא ההנאה שניתנת לאשה, והוא אף מתייחס לרבות מהדוגמאות הנ”ל, ולמרות זאת מסביר שבכל הדוגמאות שנמצא בש”ס, האיש המקדש הוא הנותן לאשה, ולא האשה היא הלוקחת מהאיש, ועצם זה שאשה היא הפועלת את הקידושין במעשה שלה הוא חיסרון שמעכב את הקידושין מלחול. המהרי”ל מבסס טענתו זאת על דרשת מילות הכתוב לגבי גיטין: “ונתן בידה ושלחה מביתו”, ולא שהיא תשלח את עצמה[8], וכמו שאמרו חז”ל לגבי קידושין- כי יקח איש אשה, ולא שתקיח את עצמה. וכאשר אומר לה טלי גיטך מע”ג קרקע הדבר דומה לאישה הלוקחת את עצמה!

ואמנם לדין זה שאומר המהרי”ל שבקידושין יש צורך שהקידושין ייעשו ע”י הבעל ולא ע”י האשה, לדין זה מצאנו כמה דרכים כיצד למדוהו והסבירוהו שלושה גאונים בני אותו הזמן[9]:

כתב רעק”א (קידושין ז. ד”ה מ”ש אחי):

“… בענין טלי קידושייך מע”ג קרקע… הא דמהני תן מנה לפלוני ואקדש אני לך (היינו למרות שהמקדש לא נתן לאשה דבר)… לענ”ד בפשוטו כיון שהוא במעשה דידיה נותן לה הנאתה- מהני, כמש”כ אחי בענין רקוד לפני (שהמקדש לא נותן לאשה דבר לידה, אלא רוקד לפניה)… ומה שכתב אחי הגאון נ”י להקשות מהא דמהני קידושין ע”י מעמד שלושתן (כלומר מקנה לה חוב שחייב לו מישהו, ושלושתם עומדים במעמד אחד- האיש והאשה והחייב, וגם כאן המקדש לא נותן דבר מוחשי ליד האשה) לענ”ד לא קשיא מידי דהא בדיבורו מקנה לה החוב, ואין חילוק בין מקנה לה בדיבורו או במעשה כיון דההקנאה ממנו היא, ושאני טלי קידושייך מע”ג קרקע דבדיבורו לא נקנה לה והיא עושית הקנין“.

כלומר לדעת רעק”א החיסרון בטלי גיטך הוא שהאשה פועלת את הקנין.[10] [11]

מאידך, האבני מילואים (ל סק”א) הבין שכוונת המהרי”ל היא שתמיד צריך נתינה ליד האשה אא”כ מדובר במצב של קידושין בדבר שאין צורך שתזכה בו מיד הבעל, כגון אם מקדשה במחילת חוב שהיא חייבת לו, הרי אינה צריכה לזכות בחוב זה שכן הוא ברשותה ממילא, ואין פה אלא מחילה שהיא לא דבר שניתן לזכות בו, אלא ליהנות ממנו, וכן המקדש אשה בשכר שאדבר עלייך לשלטון- אין פה במה לזכות, אלא ישנה רק הנאה שהוא נותן לה. ולכן- אם למשל אשה חטפה וגזלה חפץ מאדם, והוא אומר לה אח”כ התקדשי לי במה שגזלת ממני, אף אם האשה תשיב בחיוב לא יחולו הקידושין כיון שיש צורך שהאשה תזכה בחפץ, והוא לא ניתן לידה ע”י הבעל. וכמו”כ לא יחולו קידושין בחוב (שצד שלישי חייב לבעל) שיתן לה הבעל במעמד שלושתן, כיון שהיא צריכה לזכות בחוב זה, והרי לא ניתן מיד הבעל[12].

כלומר, לדעת האבני מילואים ההגדרה היא שצריך שהבעל ממש יתן ליד האשה את הקידושין, אא”כ מדובר בדבר שאין בו אפשרות של זכייה כלל, שאז מתקיימת הנתינה בעצם ההנאה שגורם האיש לאשה.

ולקהלת יעקב[13] (ל סק”א)דרך שלישית בזה, והוא סובר שלדעת מהרי”ל אף כאשר אשה פועלת הקנין אין זה החיסרון של טלי קידושייך מקרקע, ומה שכתב מהרי”ל שבכל הדוגמאות בש”ס נמצא שהאיש הוא הנותן לאשה, כוונתו שנותן לה הנאה בדיבורו אליה, ואף באומר לאשה טלי כסף זה שעל הקרקע והתקדשי לי בו- ההנה אותה בדיבורו זה שנותן לה רשות לקחת הממון לעצמה ודי בזה לענין קידושין, ויחולו קידושין באופן זה אף לדעת המהרי”ל. ומה שאמר המהרי”ל שלא מהני טלי קידושייך מע”ג קרקע זה רק כאשר לא לקחה הממון מהקרקע מיד תוך כדי דיבור לאמירת הבעל, שכן אין לה במה להתקדש- אם בהנאת דיבורו ורשותו שנתן לה לקחת הכסף הרי דיבור זה כבר נגמר וחלף ובעינן שתהיה ההנאה תוך כדי דיבור לקידושין, ואם מצד הכסף שלקחה- הרי לא ניתן לה מיד הבעל. ולכן במעמד שלושתן מקודשת- כיון שההנה אותה בדיבורו שמצוה ללווה לתת לה את החוב. ולכן גם במצב שהיא גזלה ממנו חפץ והוא אמר לה לאחר מכן התקדשי לי בו והיא השיבה בחיוב- מקודשת, אף שלא ניתן לה הממון מידו של הבעל, כיון שההנה אותה באמירתו ורשותו שנתן לה לקבל הממון לעצמה. ולפי זה גם מובן שניתן לקדש במחובר ובקרקע אף שהאשה היא הפועלת הקנין בקרקע באמצעות חזקה, שכן ההנה אותה בעצם דיבורו שנתן לה רשות לקנות הקרקע, ובלבד שתחזיק בקרקע תוך כדי דיבור לדברי האיש שנתן לה רשות להחזיק בקרקע.

חילוק בין מעשה הגירושין למעשה הקידושין

מ”מ לגבי עיקר דברי המהרי”ל להשוות את דין הנתינה בקידושין לנתינה בגט, עלה בדעתי שלכאורה יש לחלק ולומר שדוקא בגיטין שניתן לגרש אף בעל כרחה של האשה, היא אכן אינה פועלת דבר, ולכן נצרך שכל הנתינה תהיה ע”י הבעל באופן אקטיבי, משא”כ בקידושין שאין אשה מתקדשת אלא לדעתה, ולכן יש לומר שאף אם היא פעילה בקידושין אין זה גורע מכך שהאיש הוא הלוקח, שכן בכל מקרה נצרכת דעתה והסכמתה. ושוב ראיתי שכתב סברה זו בספר גט מקושר למהרא”ל צונץ (סדר גט ראשון סי’ רכד סק”ב)[14].

ושמא יש לבסס סברה זו על דברי הרשב”א עצמו בתשובה (ח”א סי’ אלף רלג), שם כתב שבגט “כתוב  ‘ונתן בידה’- דבר הניתן מיד ליד… ואם כן לגבי קידושין מנא לן שלא תהיה מקודשת בקרקע”, ועל פי זה מובנים דבריו שכתב בתשובה אחרת (ח”א סי’ תר) שקידושין בשטר מועילים אף בשטר הכתוב על הקרקע, ולא כגיטין שגט הכתוב על הקרקע אינו גט, ולא כתב טעם החילוק בין גיטין לקידושין, אך עתה נבין לפי מה שדקדק שרק בגיטין כתוב ‘ונתן בידה’, ולכן צריך נתינה מיד ליד, משא”כ בקידושין שלא כתוב בהם לשון נתינה אלא לקיחה.

אך עדיין נקשה על הרשב”א מדוע פשוט לו שהדין של נתינה מיד ליד אינו תקף גם בקידושין, הרי כמו שכתב מהרי”ל יש היקש הויה ליציאה!

ועל-פי סברת מהרא”ל צונץ יש להסביר שגדר נתינה בגיטין דורש נתינה גמורה ליד האשה כיון שהיא אינה פעילה כלל בגירושין, והם חלים אף בעל-כרחה, משא”כ בקידושין שחלים רק מדעתה מובן שאף נתינה שאינה מיד ליד תועיל, כיון שבכל מקרה דעתה היא חלק מהכנסת הקידושין לרשותה, ולכן גם לא בעינן נתינה שנעשית באופן מוחלט ע”י הבעל.

סיכום

ראינו שלגבי קידושין במחובר לקרקע נחלקו הקדמונים: דעת הרשב”א שניתן לקדש בקרקע, ודעת העיטור שלא ניתן לקדש בקרקע.

ובדעת הרשב”א ראינו כמה דרכים שכתב הוא עצמו:

היקש הויה ליציאה לא תקף לגבי גדרי קידושי כסף אלא רק בקידושי שטר.

היקש הויה ליציאה תקף אף בקידושי כסף, אלא שהחיסרון בגט במחובר הוא שיש שגט יוגדר כ’ספר’, אך ודאי שכסף אינו צריך להיות מוגדר כ’ספר’, ולכן מועיל לקדש אף בקרקע.

בגט יש צורך בדבר הניתן מיד ליד, ככתוב: “ונתן בידה”, אך בקידושין אין דרישה כזאת, שכן ראובן יכול לתת לאשה כסף ע”מ שתתקדש לשמעון.

ראינו שיש הסוברים שהשאלה האם ניתן לקדש באופן של ‘טלי קידושייך מע”ג קרקע’ זהה לשאלה אם ניתן לקדש בקרקע עצמה, ולכן שאלה זו תלויה גם היא במחלוקת הרשב”א והעיטור.

מאידך- יש הסוברים שמחלוקות אלו אינן תלויות זו בזו, ואף דרך זו מתפצלת לשני כיוונים הפוכים זה מזה:

יש סוברים שאף לדעת הרשב”א שניתן לקדש בקרקע, מ”מ לא מועיל אם אומר לאשה טלי קידושייך מע”ג קרקע, וראינו כמה דרכים בטעם הדבר.

ויש סוברים להיפך- שאף לדעת העיטור שלא ניתן לקדש בקרקע, מ”מ יועיל אם אמר ‘טלי קידושייך מע”ג קרקע’, כיון שנתינה כזו מספיקה בקידושין שבהם יש חלק גם לדעת האשה, משא”כ בגיטין שאדם מגרש אשתו בעל כרחה, צריך שפעולת הנתינה בשלמותה תיעשה ע”י הבעל.


[1] א”כ, בעצם מחובר לא נפסל לגיטין, אלא יש צורך שלא יהיה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה, ולכן ניתן לגרש בגט הכתוב על עלה של עציץ נקוב למרות שהוא נידון כמחובר לקרקע לענין איסורי שבת ולעוד עניינים. כך דקדק החתם סופר בתשובתו שנביא לקמן.

[2] ספרי דברים פרשת כי תצא, פיסקה רסט. וכעין זה בתוספתא גיטין פרק ד, והרשב”א עצמו בביאורו לגיטין כא: הביא דרשה זו בשם הירושלמי.

[3] ראה גיטין עח., שם מקור הדין ש’טלי גיטך מעל גבי קרקע לא אמר כלום’, וכתב על זה רש”י: “דבעינן ‘ונתן'”.

[4] ויש לעיין כיצד מתקיימת לדעת החת”ס נתינת המחובר לשם קידושין, ומדבריו נראה שאין דין נתינה ליד האשה, אלא דין הנתינה הוא רק למעט שלא תתקיים הנתינה ע”י לקיחת האשה, וזאת על בסיס דברי רש”י שהבאנו בהערה 5. אך לפי זה צ”ע מהו פסול מחובר בגט, הרי כשם שנותן לה את הקידושין במחובר כך יתן לה את הגט. ובשלמא לפי הלימוד שגט צריך לעמוד בגדרי ‘ספר’ דהיינו בתלוש- ניחא, אך לפי הלימוד שצריך שלא יהיה מעשה המפסיק בין כתיבה לנתינה, היא גופא קשיא מהיכי תיתי שיש צורך בתלישה כלל? הרי הנתינה יכולה להתקיים אף במחובר, וכמו שהראנו לדעת בקידושין! ואפשר שבקידושין עצם הרשאתו אותה לקחת הקידושין מהקרקע זו הנתינה שנותן לה, ולכן גם אין חיסרון במה שתעשה היא קנין החזקה בקרקע לקנותה לשם קידושין, משא”כ בגט שבמה שאומר טלי גיטך מקרקע, אף אם יש לה זכות ורווח כלשהם בזה, מ”מ אין לזה ענין ותועלת כלל לגירושין, שכן בגירושין אין צורך בנתינת הנאה, אלא בנתינת גט. ועיין עוד במה שהבאנו בסוף המאמר בשם קהלת יעקב.

[5] עיין בדבריו שמסביר כיצד הדין כאשר יש התנגשות בין שני ההיקשים: הוויות להדדי מול היקש הויה ליציאה.

[6] מקור- דברי רבא בקידושין דף ז-א, “מקודשת מדין ערב”.

[7] ראיה זו כתב גם בשו”ת הרח”ש ‘תורת חיים’ חלק ד סימן כב, אמנם ראיה זו אינה יכולה להוכיח שכך סובר הרשב”א, שכן הרשב”א על אתר מסביר את הסוגיה כדעת רש”י בסוגיה, דהיינו שהאשה תקנה את הקידושין על הסלע השייך לה מדין חצר. ועיין בגט מקושר למהרי”ט אלגאזי סימן יא.

[8] בקידושין ד. אמרו חז”ל לגבי קידושין ‘כי יקח איש אשה’- ולא שיקיח את עצמו. ובדף ו. אמרו לגבי גירושין “ושלחה מביתו”-ולא שישלח את עצמו. אך לא מצאתי בגמרא דרשה זו שכתב המהרי”ל: “ושלחה- ולא שתשלח היא את עצמה”, אמנם מצאתי שכתב דרשה זו גם הרשב”ץ בשו”ת חלק ד (חוט המשולש) טור ג סימן ב. אך ראה רש”י בגיטין שהבאנו בהערה 3.

[9] ועיין עוד בשו”ת דברי סופר סימן כה.

[10] עיין עוד בדבריו שהוכיח שאין החיסרון מצד שאין נתינה ממשית ליד האשה, מדברי הר”ן שמוכח מדבריו שאף כאשר אין נתינה ממשית ליד האשה אין כאן חיסרון של טלי גיטך מע”ג קרקע. שכן הר”ן בגיטין (על הרי”ף לדף יג:) כתב שמכיון שמעמד שלושתן לא מועיל בגיטין על כרחנו שלא תיקנו מעמד שלושתן בשטרות כלל, ואם מעמד שלושתן נחשב ל’טלי גיטך מע”ג קרקע’ אין שייכות בין מה שלא מועיל בגט לבין שאר שטרות.

[11] לפי הסבר רעק”א אף המקדש בקרקע לא יחולו הקידושין אם היה צורך שהאשה תקנה הקרקע בחזקה, ולא יועיל לכאורה אלא באם נתן לה הבעל שטר מתנה על הקרקע.

[12] לדעת רעק”א הנ”ל יחולו קידושין באופן זה, כיון שהבעל הוא המקנה, וכמו שכתבתי לעיל הערה 10 בשמו.

[13] לר”י מליסא בעל הנתיבות.

[14] ובמקום זה כתב בפשיטות שטלי קידושייך מע”ג קרקע מועיל, ולא התייחס למהרי”ל, ושם הקשה מקנין חליפין שגם בו כתוב “ונתן” ואעפ”כ פשיטא שאי”צ שיתן ממש הסודר למקנה מיד ליד, ותירץ בסברה הנ”ל, ובקונטרס אחרון סימן ט חזר וכתב שמכח סברה זו נראה לו שמועיל בקידושין ‘טלי מעל גבי קרקע’.

(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות