תוכן:
א. האם צריך קניין
האם שייך קניין בע"כ?
ב. האם מועיל קניין
1. מה דין קניין חזקה?
2. מהו קניין יד
סיכום הדברים
ביאור סדר נתינת הגט
שאלה: מהו סדר נתינת הגט מעיקר הדין, ובאלו קניינים האשה קונה את הגט?
א. האם צריך קניין
איתא בגמרא (עז.):
תנו רבנן: "ונתן בידה" אין לי אלא ידה; גגה, חצרה וקרפיפה מנין? ת"ל: ונתן, מכל מקום. ותניא נמי הכי גבי גנב: ידו – אין לי אלא ידו; גגו, חצרו וקרפיפו מנין? ת"ל: "המצא תמצא", מכל מקום. וצריכא; דאי אשמועי' גט, משום דבעל כרחה מגרשה, אבל גנב דליתיה בעל כורחיה – אימא לא; ואי אשמועינן גנב, משום דקנסיה רחמנא, אבל גט – אימא לא, צריכא".
יש לחקור בכוונת האמור: האם צריכים אנו לפעולת הנתינה או למעשה קניין. מצד אחד הגמרא מרבה גם חצר ורשויותיה ואפשר להבין שהעיקר הוא הקניין. מצד שני ניתן להוכיח שהעיקר הוא מעשה הנתינה ולא הקניין, כאמור בהמשך "דבעל כורחה מגרשה", וכי ישנם קניינים המוכנסים לרשותו של האדם בע"כ?
קצוה"ח (ר, ה) מוכיח שבגט לא צריך קניין אלא מעשה נתינה. יסודו ממספר סוגיות: א. גט בע"כ. ב. גט על איה"נ. ג. גיטו וידו באין כא'. ד. שטר שחרור שנכתב שלא לשמה ונתנו לעבדו. ונבאר מקצתם בקצירת האומר.
בגמ' (כ.): "שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר… אלמא הלכתא כוותיה". להבנת קצוה"ח (בדברי הרשב"א) אין קניין כלל באיה"נ ואינם ברשות האדם[1]. שואל הקצות כיצד אפשר לגרש בו? ומתרץ: בגט העיקר הוא מעשה הנתינה ולא הקניין.
בהמשך הסוגיה (כ:): "הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת". שואלים: אם לא צריך קניין אלא מעשה נתינה מדוע אינה מגורשת? ובתחילת הדף עוד נידון בענייננו: "בעא מינה רבא מר"נ כתב לה גט על טס של זהב וא"ל התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו. אמר ליה התקבלה גיטה והתקבלה כתובתה". שואל הרשב"א הרי הנתינה איננה לשם גירושין? ומיישב שהייתה מחילה על הכתובה, וה"ז כאומר קבלי גיטך ותמחלי לי כתובתיך. עפ"ז יועיל רק במגרש ברצונה. אך הפר"ח מדייק מלשון הרמב"ם ומתוס' של"צ יישוב זה ואין חסרון בנתינת הגט לשם כתובה ודברים נוספים.
מהו החיסרון בהרי זה גיטך והנייר שלי? רש"י כתב: כיון שהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר. וברמב"ם כתב שאין זה כריתות. האם ישנה מחלוקת ביניהם? הרי חיסרון כריתות הוא חיסרון בגט דווקא ולא בשאר קניינים (לדוג' במשיחה בידו חיסרון כריתות) ואילו לרש"י החיסרון הזה יהיה בכל קניין, אם האדם יקנה לחברו בשטר ויאמר הנייר שלי לא יועיל. האם הרמב"ם יחלוק על זה? וי"ל כך: ברור בכל דבר שצריך קניין השטר לא יועיל באומר הנייר שלי אך הרמב"ם סבור שלא צריך לקנות הגט ואין חיסרון אלא "כריתות", הבעל שייר לעצמו בגוף הגט. אך לרש"י צריך נתינה וקניין[2] ואם לא הקנה את נייר הגט ישנו חיסרון בנתינה. ממילא אפ"ל דנחלקו רש"י ורמב"ם האם צריך קניין בגט[3].
עפי"ז מובנת שיטת הרמב"ם בנתינת טס של זהב, דלא צריך לקנות את הגט, די בנתינה בלבד. אם הבעל נתן הגט לאשתו, אעפ"י שתכלית הנתינה אינה גירושין בלבד, אין זה גורע בעצם הנתינה אלא בקניין, ואיננו צריכים קניין בגט. לעומתו סבור הרשב"א שאנו מתייחסים אף לתוצאת הנתינה, לחלות הקניין, ואם איננו לשם גירושין בלבד לא נקרא בו "ונתן בידה"[4].
ומקשים האחרונים על קצוה"ח מדברי התוס' (כא: ד"ה יצא) בסוגיית גט על עציץ נקוב:
"מסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ויהב לה היינו דהניחתו[5] במקום שפוסקת יניקת העציץ".
רואים בתוס' שצריך קניין על הגט ולא מועילה נתינה בלא קניין (בקרקע שאינה נקנית בנתינה). הרשב"א מסביר שישנו פסול גט מחובר מצ"ע כאמור "ספר", וכדרשת הירושלמי, אך לא נראה שזו כוונת התוס' שהרי מוכיח באריכות שאין קניין משיכה בעציץ, ודוחק לומר שרק בא להוכיח שהעציץ מוגדר כמחובר.
ונ"ל אע"פ שלא צריך קניין בגט, וניתן לכותבו על איה"נ, אם הבעל משייר הגט בידו ואיננו מקנה לאשה גרע טפי. בעל שנותן לאשה את הגט בצורה שאינה יכולה לקנות ה"ז כאומר לה "הנייר שלי", הוא משאיר אצלו את כל הגט.
נחלקו הרמב"ם והרשב"א בנותן גט ליד עבדה שאינו כפות (דאינה מגורשת אינו דומיא דידה) ואח"כ הניחתו ברשותה. לרמב"ם היא מגורשת ולרשב"א לא, שהרי היא עושה את מעשה הגירושין ולא מתקיים "ונתן בידה". ובמנחת אברהם (ח"ג סי' ח) בראשית דבריו כתב לחלק בין הנתינה לקניין: הנתינה נעשתה כבר (העבד הוא כרשותה) אך ישנו חיסרון בקניין שאינו כידה (אינו משתמר לדעתה) וממילא אינה יכולה לקנות. א"כ כאשר היא תתן את הגט בחצרה היא קנתה לגמרי ואין חסרון דטלי גיטך מעג"ק אלא בנתינה ולא בקניין.[6]
האם שייך קניין בע"כ?
הגמרא מביאה (עז.) דאף בגנב בנתינה לרשותו מתחייב, ושואלת מדוע צריך ב' לימודים לדין "חצר". משאלת הגמ' ניתן ללמוד שב' הלימודים הם קניינים, אך מיד הגמרא מעלה את החילוק בין גט לגניבה "גט ישנו בע"כ", לכן לא לומדים מגט לגניבה. ומסביר האחיעזר שכיוון שהוא בע"כ אין בו קניין ואין ללמוד ממנו לגנבה. ומיישב עפ"ז קושיית נתה"מ (ר, א) מדוע לא למדנו קניין חצר מגיטין לקידושין (ויצאה והייתה) ומקידושין לגניבה. ומתרץ: כל עוד לא ידענו שחצר הוא קניין ממש, ניתן לחלק ולומר שלא יועילו קידושין בנתינה לחצרה.
לעומתו דוחה המנחת אשר: זוהי צריכותא בלבד להבין מדוע נצרכו ב' פסוקים, אך אין לומר שהגמ' נשארת בהבנה שאינם דומים כלל זה לזה. ובאמת חידשה התורה שישנה הקנאה בע"כ לרשותה שהרי זהו דבר שמהותו היא לחובת האדם, (ובדומה לקנייני גניבה, הגנב אינו מעוניין לקנות ומתחייב) ואינו קניין ממוני ככל נכסים.
בדומה לכך יש להביא את דברי הרשב"א (עה.) בסוגיה "ע"מ שתתני לי מאתים זוז". שם דנה הגמרא האם נתינה בע"כ הויא נתינה (מדין בתי ערי חומה). וצ"ב מדוע לא מוכיחים מגט? ומתרץ שנתינת הגט היא מעשה המחייב את הבעל שהאשה יוצאת מרשותו וממילא א"א להוכיח לנידון קיום התנאי בע"כ של הבעל. ממקור זה מוכיח הגרשש"ק שלא חידשה התורה קניינים בגט[7].
וכן כותב התורי"ד (עח:) בביאור דין נתינת הגט למקום המשתמר ע"י האשה אעפ"י שאינו ברשותה:
"קנין הגט אינו דומה לשאר קנין דעלמא, דקנין דעלמא אין אדם יכול להקנות לחברו בעל כורחו. והגט אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה. א"כ טעם החצר דרבי לה רחמנא לא בעבור קנין הוא, שהרי היא עצובה בו ואינה חפצה לקנותו, וחצרה קונה לה. אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לדעתה א"כ בכל מקום שהוא משתמר לדעתה היא מגורשת, משא"כ בשאר קניינים".
ב. האם מועיל קניין
עד כאן דנו האם די בנתינה או שאנו צריכים קניין. כעת נשאל הפוך: האם די בקניין או שצריך נתינה דווקא. לכאו' השאלות תלויות אלו באלו: אם כוונת התורה לנתינה בלבד ול"צ קניין, נתינה לחצרה ולידה מקיימת את דין התורה "ונתן בידה", אין קניין אחר שיועיל בגט, שהרי בכלל לא צריך לקנותו. אך אם נאמר שצריך קניין בגט ייתכן וכוונת התורה שהבעל יקנה את הגט לאשה לא משנה באיזה קניין.
רש"י (עז:) לגבי גט שכ"מ המונח ברשותו בשבת והאשה תחזיק במקום בו מונח הגט ותתגרש, כתב:
"הרי זו חזקה. לקנות שאין המוכר יכול לחזור בו דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להן אחריות בכסף בשטר ובחזקה".
רש"י למד שקניין אגב מועיל לגט. שואלים עליו הראשונים: מדוע צריך שיהיה הגט ברשותו בכלל, הרי להלכה לא צריך "צבורים", כלומר לא צריך שהמטלטלין יהיו ע"ג הקרקע הנקנית עמהם (ומכאן מוכח שקניין אגב אינו מועיל בגט). עוד שואלים האחרונים לאידך גיסא מדוע לא פירש"י שמגורשת בקניין חצר[8]? קצוה"ח (רב, ד) מסביר שאם הגט נשאר במקצת ברשות הבעל ישנו חיסרון של כריתות, הרי זה כמשיחה בידו ולכן צריכים שיהיה מונח ברשותה (וה"ה ברשות אחרת, למעט רשות הבעל).
הגמרא (ב"ב קנא:) אומרת גט אינו בר-קניין. לכאו' זו ראייה נגד שיטת רש"י[9]? ומיישב קצוה"ח לחלק עפ"י חילוק הגמרא בנוגע למתנות כהונה (ב"מ יא:): "מתנות כהונה נתינה כתיבא בהו חליפין דרך מו"מ הוא מטלטלין אג"ק נתינה אלימתא היא"- (א"א לתת מתנות כהונה ע"י קניין סודר, רק ע"י אג"ק) קניינים שהם דרך מו"מ אינם מועילים בגט, לא מתקיימת בהם נתינה. לעומתו הבית מאיר מבאר ברש"י שאנו חייבים לקיים "ונתן בידה"- שיהיה ברשותה, ולכן אפילו כשהיא קונה בקניין אגב אנו נצריך שהגט יהיה ברשותה (וכך מתורצת שאלת הראשונים על רש"י).
1. מה דין קניין חזקה?
לשיטת הבית מאיר לא מועיל בגט אפילו לרש"י, ואילו לקצוה"ח ייתכן ומועיל. ונחזור לדברי התוס' לעיל (כא:) דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה, כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים, אבל במשיכת העציץ לא קנה, דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה, והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ.
בתוס' מוכח שאין לקנות את הגט בקניין חזקה אלא צריכה להניחו במקום שיש הפסקת יניקה ותקנה במשיכה או בהגבהה.
אך בבית שמואל (קכד, יב) כתב: "אם עשתה חזקה מגורשת אפילו לא פסק היניקה דהא קנתה בחזקה וניתן מיד ליד". ברורה כוונתו שאין קניין חזקה מועיל בפני עצמו אלא לאחר נתינה מיד ליד ולהשלים את החיסרון בקניין. (בדומה להסבר הבית מאיר ברש"י לגבי קניין אגב, והחולקים, כפשט התוס', מצריכים שהקניין יהיה על ידי נתינה. ואי אפשר להפריד ביניהם.)
ובתלמוד ירושלמי (ב, ג):
"ר"ז בעי קומי ר' מנא מסר לה במוסרה מהו מידת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמרת הכין או שנייא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה".
מהי הסתפקות הירושלמי? רעק"א (שו"ת אהע"ז רכב-כג) מציע שהספק הוא האם מועיל קניין מסירה בגט או רק קניין יד, ומסיק שספק הירושלמי האם צריך שכל הגט יהיה בידה או די במקצתו. אך ברור ששאר קניינים אינם מועילים בגט. עפ"ז פוסק רעק"א שחייבים לקפל את הגט ולהכניסו כולו לתוך ידה, ותמה שלא הביאו הפוסקים הירושלמי הזה לדינא[10]. אכן במאירי מביא הירושלמי ומכריע שהבבלי חולק עליו ולא צריך שיהיה כולו בידה. (ועיין בתוס' הרידב"ז שכתב שהחיסרון שהבעלים אוחז מצדו השני והרי זה כגט בידה ומשיחה בידו[11].)
לעומתו בתורת גיטין (קלט, יד) כתב:
"הנה יש לעיין אי מועיל שאר קניינים בגט כגון משיכה או אג"ק או ק"ס כיון שקונים במטלטלים או דילמא דוקא ידה בעינן… ולפענ"ד משיכה והגבהה מועיל בגט ובכלל ידה הוא".
כלומר למרות שקניין "יד" (-וחצר) מהותו שהחפץ בתוך הרשות ואילו קניינים הללו הם רק מעשה המבטא הכנסה לרשות, רואים (ב"מ מז:) שנלמדים הקניינים הללו מהפסוק "או קנה מיד עמיתך"- דבר הנקנה מיד ליד. כלומר הם דומים לקניין יד. עוד מוכיח מלשון הרשב"ם (ב"ב פה:) שקלתה תלויה בה- ודמי להגבהה. (ועכ"פ מתקשה בדבריו, שהרי ברור שקניין זה אינו מדין הגבהה אלא חצר ככלי של האדם. ובאמת האחרונים מבארים כוונת הרשב"ם שאין קניין הגבהה.) ועוד אם היינו צריכים דווקא קניין יד היינו צריכים שכל הגט יהיה בידה וכמו בקניין חצר, ולא נהגו להקפיד שכולו יהיה בידה. אלא האשה קונה מדין קניין הגבהה, לכן למעשה צריכה להגביה ג"ט, למרות שבקניין יד לא צריך הגבהה.[12] נרחיב מעט בביאור דבריו.
2. מהו קניין יד
קצוה"ח (רסח, ב) מביא מחלוקת ראשונים האם קניין יד הוא חלק מקניין הגבהה או קניין נפרד:
במסכת כתובות (לא.) כתב רש"י (ד"ה דאי בעי גחין): "למטה מג' טפחים ואכיל ובציר מג' לאו הגבהה היא." ובתוספות שם:
"פי' בקונט' למטה מג' דלא הויא הגבהה וקשה לר"י דמה שייך הגבהה בדבר שהוא תופס בידו או בפיו דונתן בידה אמר רחמנא ואמרינן בגיטין (דף עח.) זרק לתוך קלתה מגורשת קשורה אף על פי שאינה תלויה אף על גב דמיירי ברשות הבעל ואפי' מאן דבעי התם תלויה אינו מצריך שתהא גבוה ג'…"
נחלקו רש"י ותוס' האם האדם קונה בידו בלי הגבהה. התוס' מוכיחים מגיטין שלא צריך הגבהה[13]. קצוה"ח מביא דברי השיטה מקובצת ומגיני שלמה בביאור שיטת רש"י:
השטמ"ק:
"לי נראה דברי רש"י ז"ל עיקר ולא קשיא כלל משמעתין דלעיל דהא ודאי אין דרך קנייה בפה ואפילו ידו הוצרכנו ללמוד שיקנה מהא דאמר רבא לענין שבת ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' וכמו שפירש ז"ל לקמן בשמעתין דמגרר והיינו משום דלא מצינו בדרכי הקניות אלא הגבהה ומשיכה ומסירה וגדולה שבכלם ההגבהה דהדברים שדרכן שאינם נקנין אלא בהגבהה והילכך אין למדין מגיטין לדרכי הקניות. ויש לזה ראיות ואין להאריך ומכל מקום משמע דאין דרך קנייה בפה…"
ובדבריו ב' חילוקים: א. יש קניין יד, אך אין דרך קניין בפה. ב. א"א ללמוד מגיטין דרכי קניין, כמבואר בהמשך הסוגיה שאנו לומדים שקונים ביד בלי הגבהה מהלכות שבת. בפשטות כוונתו: בגט לא צריך קניינים ודי בכך שיהיה ברשותו (כשיטת קצוה"ח, הובאה לעיל ב"כתבו על איה"נ"). לכן אין ללמוד מגיטין ואפילו אם בגט די בהימצאות הגט בידו בלי הגבהה בדיני קניינים צריך להגביה. וכן מבאר מגנ"ש את דברי רש"י, הובאו דבריו בקצוה"ח (שנא, א): בגט לא צריך הגבהה ג"ט מפני שהאשה מגורשת בע"כ ואינה קונה הגט[14].
לסיכום: קצוה"ח מבאר בשיטת רש"י עפ"י שטמ"ק ומגנ"ש שנתינה ביד אינה קניין אך בגט לא צריך קניין[15].
לעומתו מסביר נתיה"מ (רסח, ב):
"ולפענ"ד נראה דודאי ידו לא גרע מחצירו, רק דבעינן שיהיה כל החפץ מונח בחלל ידו ואז הוי כחצירו, אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו, דבחצירו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצירו לא קנה, ואז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו רק מטעם הגבהה, ובעינן הגבהה שלשה דוקא".
כלומר גם לרש"י אנו לומדים קניין יד מגט אפילו בלי הגבהה, אך בקניין יד אנו צריכים שכל החפץ יהיה בידו, ואם אינו כולו בידו צריכים להגביהו. וכמו שאמר בספרו תורת גיטין שאם הגט כולו בידה היא מגורשת אפילו שלא מדעתה, כהכניסו לרשותה, אך אם אין כולו בידה היא מגורשת רק בהגבהה מדעתה.
סיכום הדברים
לסיכום: השיטה המקובלת[16]– העיקר הוא מעשה הנתינה. בכל זאת אם יישאר הגט ברשות הבעל אינה מגורשת- שהרי צריך "כריתות" (הנייר שלי), לכן צריכים קנין[17].
יש שלמדו שלא חייבים מעשה נתינה אלא די בקנין[18] [19], (קצוה"ח בביאור שיטת רש"י[20]). ויש שלמדו שבאמת העיקר הוא הקניין וצריך גם נתינה.[21] ונחלקו האחרונים מהי נתינה לידה, קניין יד דווקא[22], או שמא גם משיכה והגבהה[23].
ביאור סדר נתינת הגט
"(פא) יצוה לאשה שתסיר הטבעות שבידיה ושאחר כך תוציא ידה ותפתחם ותקרב אותם יחד כדי לקבל הגט ולא יהיו ידיה כמדרון שיוכל הגט ליפול…
(פב) יזהר שלא תסייע לה חברתה ולא שום אדם ושלא יגיע סרבלה ולא שום דבר לידה בשעת קבלה.
(פג) תזהר שלא תקפוץ ידיה עד שיאמר לה. הגה: ושלא יהיו ידיה תוך ג"ט סמוכין לארץ.
(פד) יתן לה הגט וכה יאמר… הגה יש נוהגין לכפול הגט כאגרת בשעה שמוסרו לה וכן נוהגין (כ"כ קלו א) ויש שכתבו שלא לכפלו רק ליתנו לה כך והכתב מבחוץ שיראו הכל שהוא גט (כן משמע בסדר מהר"י מינץ).
(פה) אחר שהניח הגט בידה וסילק ידו מכל וכל אז תקפוץ ידיה ותחזיק בגט ותגביה שתי ידיה למעלה…".
ובסג"ר להר"מ ר"י (רלה) "ותכניסנו תחת הסרבל". וכן ברמ"א (קלט, יד):
"נהגו עוד שלאחר שנתן לה הגט תסגור ידיה ותכניסנו תחת בגדיה ותזהר שלא יסייע לה שום אדם בקבלתו גם לא יהא שום דבר כגון טבעת בידה וכיו"ב בשעת קבלתו".
ראינו שצריך: נתינה לידה (רמ"א- לכפל שיהיה כולו בידה), הגבהה, ולבסוף הכנסה לבגד. יש כאן בעצם ג' קניינים: יד, הגבהה והכנסה לרשותה (בגד דינו כחצר).
טעם הקיפול: לרעק"א "ונתן בידה"- כולו בידה[24]. לעומתו דעת תורת גיטין שזאת מחשש שמא אינה מתגרשת מרצונה וצריך קניין יד ממש.
אחר כך מגביהים, לדברי התורת גיטין מחשש שמא לא הכניסו כולו לידה ולא קנה מדין יד וצריך הגבהה, ולשטמ"ק מעיקר הדין (עיין בהערה[25]).
לבסוף מכניסים לבגדה- קונה עכ"פ את הגט גם אם לא היה כולו בידה.
אמנם לכתחילה אין לקנות אלא ביד ממש. כמבואר ברמ"א (קלט, יד):
"לכתחילה אין לגרש אפילו ליתן גט לתוך חצירה או לתוך מלבושיה אלא לתוך ידה ממש… ואפילו בדיעבד אין להתירה".
וזאת משום חומרא דשמואל, אך בתשו' הריב"ש מבואר שאין לחשוש לחומרא דשמואל אם הונח על בגדה. והמרדכי מעלה חשש אחר: יתכן ושאלה בגד מחברתה והבעלים מקפידים ואינה יכולה לקנות בו. כך באורם של הדברים.
[1] תשובה תרג לעניין שטר קידושין באיה"נ. הריב"ש חולק.
[2] יתכן ומוכח כך לשיטתו (עז:) דקניין אגב מועיל בגט וכמו שיתבאר להלן, אך בכתובות (לא.) למדו האחרונים בדבריו (שצריך להגביה את החפץ הנקנה ג' טפחים) שבגט לא צריך קניין.
[3] הגרש"ש גיטין סי' ה מבאר שבכל שטרות לא צריך לקנות גוף השטר. ומוסיף שאכן למסק' לא נראה שנחלקו בכך רש"י ורמב"ם ואף לרש"י לא צריך קניין. וזהו חיסרון שאינו מבטל את הנייר לראייה שבו. עוד יש לדחות דכוונת רש"י להסביר מדוע יש חיסרון למרות שהאותיות נכתבו כדין, לומר שהגט איננו אותיות בלבד.
[4] קהילות יעקב מסביר את שיטת הרשב"א בדומה לרש"י שקניין אגב מועיל אך קניינים שהם בדרך מו"מ אינם מועילים (כהסבר קצוה"ח) לכן לא מועיל קניין סודר שהבעל מקבל תמורה לנתינת הגט וממילא לא תועיל נתינת גט לשם כתובה שהרי הוא בדרך מו"מ ועיין במנחת אשר שחולק ואומר דאלו מקרים הפוכים: בקנין סודר אין נתינה אלא קניין הנובע מקבלת תמורה אך כאן ישנה נתינה והחיסרון שמגיעה תמורה לבעל בקניין הזה.
[5] יש לדון מדוע מועילה נתינתה במקום שפוסקת היניקה הרי בעל מצידו לא הקנה לה ולכאו' ה"ז כטלי גיטך מעג"ק. ואולי כיוון שהייתה נתינה על ידו והקניין נצרך רק "לכרות" את הגט ול"א בכך טגמעג"ק.
[6] אמנם בהמשך דבריו חוזר בו מהסבר זה ומיישב שדי בכך שסייע בתחילת הנתינה. אך באמת ק' להגדיר שהייתה נתינה ולא קניין, כיצד נאמר מצד אחד זהו ידה לעניין נתינה ומצד שני אינו ידה לעניין קניין.
[7] כלומר- הסוגיה מדברת על נתינה בלי קניין, והרשב"א רוצה להוכיח מגט כלו' הבין שזוהי מציאות דומה שיש נתינה בלי קניין ואינו חידוש מיוחד של התורה שהגט נכנס לרשותה בעל כורחה.
[8] ורבו התירוצים לשאלה זו לדוג': א. עדיין לא הסקנו דגיטו וידו באין כא' וא"כ החצר אינה שלה לקנות בה בקניין חצר. ב. קניין חצר לא מועיל כשהגט כבר מונח בחצר אין נתינה. וכשאלת התוס' שם. (עדת מעזו)
[9] יש להעיר שהראשונים לא הקשו מגמ' זו על רש"י וייתכן דלא גרסו כך.
[10] הפת"ש תמה עליו שאכן הרמ"א אומר לקפל ועונה שהרמ"א אמר רק בתור מנהג ולא חיוב.
[11] ויבי"א ה, טו מחלק שאומרים רובו ככולו אך כאן הגט כלל אינו בידו.
[12] אך מסייג הדבר שקניין חצר ויד מועיל אף בלא ידיעה וממילא כאן מועיל בע"כ, אך קניין משיכה והגבהה קונה רק אם מתגרשת ברצונה.
[13] ובתוד"ה רב אשי אמר כגון שצירף ידו למטה מג' וקיבלה וכדרבא – פירש בקונטרס דקאי אמאי דפריך לעיל איסור גניבה ליכא והשתא משני דאיכא נמי איסור גניבה כדרבא וקשה לר"י חדא דמה ענין חשיבות מקום ד' דלענין שבת לקנין ועוד דאין צריך שום ראיה להביא דקניא ליה ידו דפשיטא דונתן בידה אמר רחמנא כדפרישית לעיל…
[14] קצוה"ח מסתפק האם כשם שחצרו של אדם קונה שלא מדעתו כך ידו קונה ומהרי"ט אומר ק"ו דידו עדיף מחצרו. ומסביר קצוה"ח לתוס' שמשווה בין קניין יד להכנסה לרשותו ולא צריך הגבהה כנתן לתוך קלתה אכן ל"צ דעת אך לרש"י קניין יד הוא רק סעיף של הגבהה א"כ מועיל רק מדעתה. למדנו מדבריו שאין להשוות הטעם שמועיל קניין חצר שלא מדעתה לקניין הגט בעל כורחה לשיטת רש"י שהרי האשה מגורשת בגט הניתן לידה למרות שאיננו מועיל שלא מדעתה. אך יש לתמוה, שהרי אם האשה לא הגביהה את ידה כיצד מתבטא שהגט הגיע לרשותה ובמה תתגרש וייתכן וההגבהה היא פעולת קניין והיד מצד עצמה הא רשותה של האשה, ואכמ"ל. אכן הגרש"ש למד אף לרש"י יש קניין יד ודינו כרשותה הקונה שלא מדעתה, אך צריך להגביה.
[15] ויש לשאול: ראינו ברש"י שקניין אגב מועיל בגט, והרי בגט אין תורת קניינים עפ"י קצוה"ח בביאורו אצלנו (רסח, ב), וצ"ל שאכן האשה מגורשת בנתינת הגט לרשותה בלבד וקניין אגב נצרך שלא יהיה "טלי גיטך מעל גבי קרקע". אך שיטת קצוה"ח (רב, ד) שאשה מגורשת אף בקניין אגב ואפילו שאינו ברשותה. וה' יאיר עינינו.
[16] קצוה"ח, הסבר ה"עזרת כהן" עמ' שנג.
[17] הסברנו שנחלקו האם הנתינה והקניין צריכים לבוא יחד- כך שיטת תוס' כא: ולב"ש ל"צ.
[18] גם קניינים אחרים, למעט קניינים הבאים בדרך מו"מ (סודר, ואולי אף נתינה לשם פרעון חוב).
[19] בפשטות לדבריהם מוכרחים לומר שיש קנין באיה"נ והתורה חידשה שקונה בע"כ.
[20] ב"מ חולק. אף לרש"י צריך שיהיה בידה ויתכן וזו הגדרה חדשה: לא צריך נתינה בידה אלא קניין וגם ברשותה.
[21] הרא"ל בשם הגר"ח, מנחת אשר גיטין, עיי"ש.
[22] רעק"א.
[23] תורת גיטין. ויש לדון אם הרחיב את ה"ונתן בידה" אף לקניינים שאינם ממש בידה האם חושב שהעיקר הוא הקניין, או שמא העיקר הוא הנתינה, הימצאות הגט בידה, ואף משיכה והגבהה מועילות לעניין.
[24] השו"ע לא הצריך קיפול. מסביר היבי"א: רובו ככולו ואפי' הירו' לא חולק על כך אלא במוסרה שרובה אינה בידה. ואין להשוות לגט היוצא מרשותה לרשותו.
[25] אך עיין בשטמ"ק כתובות לא: "ויש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאע"ג דלענין גט כתיב ונתן בידה שמא היינו דוקא כשמגביהו שלשה טפחים מן הארץ וההיא דקלתה שאני משום דהויא הכלי שלה וקניא מדין רשותא אבל כשידה סמוך לארץ הוה אמינא כלבוד דמי ובטיל אגב ארעא וכן פירשו המפרשים ז"ל וכדבעינן למכתב קמן בס"ד." כלומר לרש"י אפילו בגט צריך הגבהה ג' טפחים. יש לציין שזהו ביאור שונה מביאורו בעמ' א.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
