שליחות בכתיבת הגט

שליחות בכתיבת הגט
הלכה, הלכה: אבן העזר, הרב בניהו בן שושן, רבנים, שיעורים


תוכן:

פתיחה

ראשונים הסוברים שלא צריך שליחות

ראשונים הסוברים שצריך שליחות

נפקא מינות בין שיטות הראשונים


פתיחה

נחלקו הראשונים האם כתיבת הגט צריכה להיות בשליחות הבעל או שדי בציווי של הבעל בכתיבת הגט. שורש הדיון נפתח בסוגיה בגיטין כב: במשנה: “הכל כשרין לכתיבת הגט אפילו חרש שוטה וקטן”. ובגמרא:

“והא לאו בני דיעה נינהו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גבן. וכו’. ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף”.

ראשונים הסוברים שלא צריך שליחות

הקשו הראשונים (תוס’ הרא”ש, הרמב”ן, הרשב”א והר”ן שם), והא אכתי לאו בני שליחות נינהו! ומאי מהני הא דגדול עומד על גביו? ותירצו דלא בעינן לכתיבת הגט שליחות הבעל, אלא בעינן ציווי הבעל שיצווה לסופר לכתוב הגט. דכשלא ציווה הבעל לא חשיב לשמה אלא סתמא ופסול.

בביאור הסברא דבעינן ציווי הבעל משום הלשמה, כתב הרמב”ן: “אבל אם כתבו מעצמם אין זו כתיבה לשם גירושין כלל, שהרי אינם יודעים אם יגרשה”. וברשב”א ביאר:

“שאם יכתבו בלא צוואת הבעל לא יתנו לב כל כך לכתוב לשמה, ויכתבו סתם, וקי”ל שסתמו כלא לשמו, דאישה לאו לגירושין קיימא”.

מבואר שהצורך בציווי הבעל לסופר הוא משום שאין כוונה מוחלטת של הסופר לגירושין, ולכן צריך ציווי הבעל.

ישנה דרך נוספת בהבנת הצורך בציווי הבעל העולה מתוך דברי הנימוקי יוסף. במשנה בבבא בתרא (קסז.) מבואר שהבעל נותן שכר הסופר. ובגמרא (קסח.): “מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן וכו’.” ביאר בנימוקי יוסף ז”ל: “וכתב ונתן משמע שהבעל הנותנו הוא מכתיבו שפורע שכרו”. וביאר בחלקת יואב (ח”א אה”ע ל) דאף דלא בעינן שליחות על עצם מעשה הכתיבה מכל מקום צריך שכתיבת הגט תהא בגרימת הבעל, ועל ידי זה נחשב כעושה המעשה, שעל ידו נכתב הגט. לפי זה, הצורך בציווי אינו משום הלשמה, אלא שעל ידי זה יחשב כעושה המעשה.

נפ”מ בין הדרכים עולה מדברי הב”ח סימן קכג. הב”ח כתב בתחילתו שלפי דברי התוס’ שהצורך בציווי הוא משום הלשמה, דסתם אישה לאו לגירושין קיימא, “השתא לפי זה כשהאישה כותבת את גיטה דידעה בבעלה שרוצה לגרשה וכותבתו לשמה – אפילו לא אמר לה הבעל לכותבו – כשר, כיוון שנכתב לשמה”. ועיין בב”ש קכג דפליג על דבריו. ונראה שהב”ח כתב כן רק לדרך התוס’. אמנם לפי הנימוק”י הנ”ל שכתיבת הגט צריכה להיות בגרימת הבעל ולכן צריך את ציוויו שיחשב שהדבר נעשה על ידו, אם כן לא תועיל בכהאי גוונא כתיבת האישה, שכן לא נכתב הגט מחמת הבעל.

ראשונים הסוברים שצריך שליחות

אמנם ישנם ראשונים הסוברים דכתיבת הגט צריכה להיות בשליחות הבעל – הרמ”ה (הובא בטור קכג), הר”י בתוס’ וברא”ש, וכן משמע בתוס’ בדף ט:.

בדעת הרמב”ם נחלקו האחרונים. הגט פשוט (קכג) והמחנה אפרים על הרמב”ם (גירושין ג, טו), כתבו שהרמב”ם מצריך את שליחות הבעל בכתיבת הגט. אמנם התורת גיטין והב”ש כתבו דלדעת הרמב”ם אין צריך שליחות.

לשיטת הסוברים דכתיבת הגט צריכה להיות בשליחות הבעל לכא’ קשה כיצד ניתן לכתוב גט ע”י חש”ו שגדול עומד ע”ג, והא לאו בני שליחות נינהו. בישוב הקושיה ישנן כמה דרכים.

א. ר”י בתוס’ (כב:) כתב דמצינן למימר דסוגיה זו אליבא דר”מ דס”ד דלר”מ בעינן כתיבה לשמה מדרבנן דגזרינן כתיבה אטו חתימה, ומוקי לה רב הונא בגדול עומד על גביו וכו’. אבל לר”א – דקי”ל כוותיה, דבעי כתיבה מדא’ לשמה, לא מהני בשוטה גדול עומד על גביו.

אם כן יוצא כיוון דבעינן שליחות בכתיבת הגט לא ניתן לכתוב ע”י חש”ו אפילו שגדול עומד על גביו.

ב. דרך נוספת ניתן ליישב על פי פירוש הרי”ף בסוגיה. דהרי”ף הביא את דברי רב הונא שגדול עומד על גביו וגם את אמר רב יהודה אמר שמואל – והוא ששייר מקום התורף. ופירש הרא”ש דבריו דסבירא ליה תרתי בעינן בכתיבת חש”ו – א. גדול עומד על גביו, ב. ששייר מקום התורף. וכן פסק הרמב”ם (גירושין ג, טו), שגדול עומד על גביו מהני רק בטופס ולא בתורף. אם כן לעולם בעינן את שליחות הבעל לכתיבת הגט, ודבר זה נעשה בתורף. ורק הטופס ניתן להיכתב על ידי חש”ו וגדול עומד על גביו.

ג. דרך נוספת כתבו האחרונים (גרנ”ט סימן ע, שיעורי הגרש”ר דף יב) ליישב הסוגיה בהקדים ביאור דברי הראשונים דסבירא להו דבעינן שליחות בכתיבת הגט. והוא דלא בעינן שליחות על מעשה הכתיבה עצמו, אלא רק על דין הלשמה בגט, שדין הלשמה בגט הוא לייחד את הגט לגרש בו את האישה הזו והאיש הזה. ולייחד הגט אין יכול אלא הבעל בעצמו, ולא אחר שאינו יכול לגרשה. והשליחות היא על הייחוד “לשמה”.

והנה ברשב”א (חולין יב) הביא דברי רבינו יונה שבגדול עומד על גביו מהניא כוונת הגדול. וביאר הגרש”ר שכיוון שהחש”ו עושה על ידי הגדול חשיב שהוא – הגדול – עושה המעשה. דהווי כאילו כותב על ידי מכונה, והכא נמי כותב על ידי החש”ו. דלגבי דין הכוונה במעשה אין הדבר תלוי במי שמוליך את העט על השלחן אלא במי שהכתיבה נעשית על פיו. הוא חשיב בעל המעשה, וכוונה דידיה נכנסת במעשה. ולפי זה מתיישבת הסוגיה, דעל מעשה הכתיבה הא לא בעינן שליחות. ורק על הלשמה בעינן. והכא שהגדול עומד על גביו חשיב בעל המעשה על ידי זה, ממילא מהניא כוונתו בלשמה.

על פי דרך זו יוצא דמהני גדול עומד על גביו בכתיבת הגט אפילו בכולו.

אמנם מדברי המחנה אפרים (שם) והנודע ביהודה (תניינא אה”ע קלה) משמע דעל מעשה כתיבה ממש בעינן שליחות, ולא רק על הייחוד לשמה.

התורת גיטין הקשה מדברי המשנה (כד.):

“כל גט שנכתב שלא לשם אישה פסול, כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ואמר זה שמי ושם אישתי – פסול”.

אי בעינן שליחות בכתיבת הגט – צ”ב, דבלאו הכי פסול, שהרי לא נכתב בשליחותו של בעל. בשלמא לראשונים דסבירא להו דבעינן רק ציווי משום לשמה, אם כן הכא החסרון משום לשמה, שכן לא ציווה לכותבו. וכתב לתרץ, דהכא מיירי שהבעל עשאו שליח גם לגרש וכי האי גוונא הוא כהבעל עצמו והוא בעל הגירושין ואין צריך שיקבע שליחות על כתיבה זו. וכמו שאם כתבו הבעל לעצמו גט להתלמד פסול משום לשמה אף דקרינן ביה וכתב דהוא עצמו המגרש הכי נמי בסופר שנעשה שליח לגרש. אם כן מובנת המשנה שהחסרון בכהאי גוונא הוא רק מצד הלשמה.

אמנם על פי ביאור האחרונים (הגרנט והגרש”ר) שהשליחות אינה על מעשה הכתיבה אלא על הייחוד לשמה – כתב הגרנ”ט לישב דזהו גופא חידוש המשנה – שהחסרון הוא משום לשמה היינו שלא נעשה בשליחות הבעל ייחוד הגט לשמה.

נפקא מינות בין שיטות הראשונים

א. לפי המבואר בר”י (תוס’ כב:) לא תועיל כתיבת חש”ו משום שאינם בני שליחות. (למעט לפי ההסבר של הגרנ”ט והגרש”ר עיין לעיל). אמנם לסוברים שדי בציווי הבעל לכתיבת הגט – תועיל כתיבת חש”ו באופן גדול עומד על גביו.

ב. כתב הרא”ש דלשיטת הר”י לא תועיל כתיבת עבד בגט משום שאינו בשליחות בכתיבת הגט דלא בני כריתות נינהו. וכן פסק הרמב”ם. אמנם לסוברים שאין צריך שליחות בכתיבה אלא רק ציווי הבעל – מהני כתיבת עבד.

ג. לשיטות הראשונים דבעינן שליחות בכתיבת הגט אם כן באופנים שאין דין שליחות – אין כתיבת הבעל, ואי אפשר לגרש בגט זה. והנה התוס’ ב”מ (י: בתירוץ השני) חידשו שכאשר השליחות היתה לדבר עבירה – השליחות בטלה, ואין מעשה השליח מועיל למשלח (ע’ נובי”ק אה”ע ע שכתב כן בארוכה להלכה). לפי זה לא תהני כתיבת הגט באופן של איסור. מה שאין כן לשיטות הראשונים דסבירא להו דלכתיבת הגט די בציווי הבעל ואין צורך בשליחות – תועיל כתיבת הגט אף באופן של איסור.

אמנם מצינו מקומות שהגט נכתב באיסור ובכל זאת ניתן לגרש בו ולכא’ יקשה לראשונים דסבירא להו דבעינן שליחות בכתיבת הגט:

1. בגמ’ כ. ‘תניא רבי אומר כתבו על איסורי הנאה כשר’. וכתבו התוס’ (כ:): אע”ג דהוי איסור – מ”מ כשר. מיהו הב”ש (קכד סק”א) כתב דלרמב”ם משמע דלכתחילה כשר לגרש בו. אמנם בח”מ (סק”א) כתב דלכו”ע אסור לכתחילה.

2. במשנה יט. ‘על הכל כותבין וכו’ על יד של עבד ונותן לה את העבד’. ובגמ’ כ: אוקי רמי בר חמא בכתב בכתובת קעקע בדבר שאינו יכול להזדייף. וכתבו התוס’: ‘ואפילו הוויא הכא איסורא דא’ מ”מ הווי גט כדאמרינן לעיל כתבו על איסורי הנאה כשר’.

3. כתב הרמב”ם דאם כתב הגט ביו”ט בזדון ונמסר בפני עדים כשרים – הרי זה גט פסול מדרבנן. ואיירי הרמב”ם דהסופר הכותב לא נעשה מומר בכך שכותב בזדון ביו”ט. וצריך ביאור מדוע אין השליחות בטלה, וממילא הגט בטל מדא’.

בנודע ביהודה (תניינא אה”ע קלה) כתב לתרץ כי אין עניין כתיבת הגט בשבת או ביו”ט לשליחות לדבר עבירה. אטו ציווה לא לכתוב בשבת או יו”ט (דווקא). הבעל עשאו שליח שיכתוב הגט (בסתם) ובזה אין שום עבירה. השליח שכתבו בשבת ויו”ט מעצמו – אין עבירה זו שייכא למשלח.

ולפי זה גם שהכתיבה היתה בכתובת קעקע – צריך לומר שהבעל ציווה לכתוב שלא באופן של עבירה, ורק השליח מעצמו עשה כן. וכן בכתיבת הגט על איסורי הנאה, גם כן נוכל לומר שהבעל ציווה לכתוב הגט בסתם והלך השליח מיוזמתו וכתבו על גבי איסורי הנאה השייכים לעצמו (וכדברי הפר”ח (סי’ קכ) דכיוון ששלוחו של אדם כמותו נחשב הגט כממון המגרש).

ובמלא הרועים (כ.) כ’ דבאופן שכתבו הסופר על איסורי הנאה הרי לעצמו אין בזה הנאה, דבלאו הכי נוטל מהבעל שכר, ובכהאי גוונא לא נחשב הדבר לעבירה אצלו, שכן לא נהנה מהם ואין בזה עניין לשליחות לדבר עבירה.

מכל מקום יוצא שאם הבעל ציווה במפורש לכותבו באופן של איסור – אין שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה ולא יועיל בכהאי גוונא כתיבת הגט.

אמנם לביאור האחרונים (הגרנ”ט והגרש”ר) לא בעינן שליחות למעשה הכתיבה אלא על ייחוד הגט לשמה, אם כן אף שהכתיבה נעשתה באופן של איסור – אין בזה חסרון מצד מעשה הכתיבה, שכן עליו אין צורך בדין שליחות וגם כאשר ציווה הבעל במפורש לכתוב את הגט באופן של איסור – אין בזה חסרון.

ד. נפ”מ נוספת עולה מהסוגיה בדף נב.:

“אמר רמי בר חמא: הרי אמרו אמר אחד ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה – הרי זה גט, ולאישה בעלמא – אינו גט, מפני שאין בידו לגרשה”.

ובתוס’ כתבו הטעם שבאישה בעלמא אינו גט מפני שאין בידו של הבעל לגרשה לא מצי משוויה שליח, דהוי כדבר שלא בא לעולם. אמנם הרמב”ם (גירושין ג, ו) כתב שאינו גט משום הלשמה: “אינו גט מפני שלא היתה בת גירושין ממנו כאשר נכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין”.

בהגהות למשנה למלך (גירושין ו, ג) הבין דהתוס’ פליג על הרמב”ם וסובר שהחסרון הוא רק משום השליחות ולא משום הלשמה (אמנם עיין בהגהות רעק”א על הגהות המשנה למלך דפליג אדבריו בביאור התוס’), וכתב דלהסבר התוס’ תהיה נפ”מ בין הראשונים דמצריכים שליחות בכתיבת הגט ובין הראשונים שסוברים שדי בציווי, באופן שהבעל אמר לסופר לכתוב הגט קודם הקידושין ולאחר שכתבו לקחו הבעל לגט וגירש בו לאחר שנשאה. דלמאן דאמר בעינן שליחות בכתיבת הגט – לא מצי מגרש בו, כיוון שנכתב שלא בשליחות הבעל, שכן הסופר עדיין לא נעשה שליח בשעת הכתיבה דהבעל עצמו לא מצי מגרש. אבל לסובר שדי בציווי הבעל בכתיבת הגט, מצי מגרש בו הבעל עצמו. ורק אם הגט נשאר אצל הסופר – אין הסופר יכול לגרש בו, כיוון שמינוי השליחות היה בזמן שהבעל עצמו אינו יכול לגרש.

ה. נפ”מ נוספת עפ”י מה שכתב בחכמת שלמה (אה”ע קלב) לדייק מלשונו של הרמב”ם שכתב “מפני שלא היתה בת גירושין ממנו בשעה שכתב גט זה ונמצא שנכתב שלא לשם גירושין כלל”. מדוייק, שכתיבת הגט היתה בזמן שאינה בת גירושין. אמנם אם נכתב הגט לאחר שנשאה אף על פי שהציווי לכתוב היה קודם לכן, הרי נכתב הגט בשעה שהיתה ראויה לגירושין, ואם כן אין כאן חסרון של לשמה. אך לדברי התוס’ והרא”ש שכתבו שהטעם שאינו גט משום דלא מצי למיעבד להו שליח. אם כן, גם אם הסופר כתבו לגט לאחר שנשאה – מכל מקום אינו נעשה שליח. כיוון שהציווי היה בזמן שלא הייתה בת גירושין והבעל עצמו לא היה יכול לעשות שליח (נפ”מ זו נכונה גם לפי הגהות רעק”א על הגהות המשנה למלך שהזכרנו לעיל).

מבואר בדבריו שהבין ברמב”ם דסבירא ליה דלא בעינן בכתיבת הגט שליחות הבעל ולכן דייק שהגט כשר אע”פ שנכתב שלא בשליחות הבעל (כאמור, נחלקו הפוסקים בדברי הרמב”ם אם בעינן שליחות בכתיבת הגט).

ו. נפ”מ נוספת כתב המחנה אפרים (שם) להסביר פלוגתת הראשונים האם הבעל יכול לבטל הגט עצמו מלגרש בו. דלרמב”ם דסבירא ליה דמועיל ביטול הגט עצמו משום דסבירא ליה דלכתיבת הגט בעינן דין שליחות. לכן כאשר מבטל הבעל את השליחות – השליחות בטלה למפרע, ממילא הגט בטל, שכן נמצא שלא נכתב בשליחות הבעל. אמנם התוס’ בגיטין (לג.) הסוברים שאי אפשר לבטל הגט עצמו, סוברים דאין צריך דין שליחות לכתיבת הגט ודי בציווי הבעל, לכן לא יוכל הבעל לבטל הגט. (ע”ע תורת גיטין קמא שחולק על נפ”מ זו, ומביא שיש ראשונים הסוברים שאפשר לבטל את הגט ודי בציווי, וגם בדעת הרמב”ם כותב שלא צריך שליחות ובכל זאת אפשר לבטל את הגט.)

ז. עוד נפ”מ בחכמת שלמה (אה”ע קלא, א), אם בעינן בכתיבת הגט לשם הבעל מדאורייתא. דהנה בטור כתב ד”כל גט שנכתב שלא לשמו פסול“, ומשמע דזהו דין מדרבנן. והבית יוסף כתב דכוונתו דבטל מדאורייתא. וכתב החכמת שלמה דבאמת פליגי אם הלשמו בגט הוא מדא’ או מדר’. והקשה ד”מניין לנו מן התורה דבעינן לשם הבעל, והרי עיקר לימוד התורה הוא וכתב לה לשמה – אם כן תינח לשמה, אבל לשמו מנלן?”.

וכתב:

“והנה לסוברים דבעינן שליחות בכתיבת הגט אתי שפיר. דיש לומר אם לא כתבו לשם הבעל הוי כאילו לא כתבו בשליחותו. אבל לסוברים דלא בעינן שליחות, קשה מנלן דבעינן לשמו”.

לפי דבריו אפשר לומר דלסוברים שדי בציווי הבעל לכתיבת הגט אם כן הצורך בלשמו הוא רק מדרבנן.


(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות