ביקשו לגנוז

ביקשו לגנוז
הרב איתמר הרשקו, רבנים, שיעורים

תוכן המאמר

א. הקדמה

ב. ראשון המורחקים – יוסף

ג. התוצאה – י’ הרוגי מלכות

ד. הרחקת ר”מ

ה. הרחקת דוד

ו. הנבואה האחרונה – אזהרה מלמעט תורה

ז. ההרחקות הביאו תועלת

ח. נסיון העקידה

ט. פרשיות בתורה בהם מופיע עניין זה

י. הופעת התורה דווקא בדרך הזו

יא. העצים בתנ”ך – תיקון לחטא הראשון

יב. ר”ע ור”מ – מגלי כבוד התורה

יג. ביאור תיקון ברכת למינים ע”י שמואל הקטן

יד. מיעוט האור – שורש אפשרות החטא

טו. מקור החטאים – האומות

טז. מצוות חידוש הלבנה – שורש ההשפעה בעולם

יז. כתנות אור של ר”מ

יח. הפרש ישראל מהעמים

יט. הרוגי מלכות – ממידת הדין

כ. נסיונות ההרחקה במהלך הדורות

כא. דברים שבלב

א. הקדמה

“המעמך ישלמנה כי מאסתה כי אתה תבחר ולא אני ומה ידעת דבר” (איוב לג).

“אמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל” (שבת יג:).

מהפסוק שצוטט לעיל למדה הגמרא בפרק חלק (סנהדרין קד:), שביקשו חכמים לומר שאף לשלמה המלך אין חלק לעולם הבא, ביחד עם שאר מלכים שאין להם חלק לעוה”ב. ולמרות שדמות דיוקנו של דוד השתטחה בפניהם, ואש ליחכה ספסליהן לא נמנעו מלומר זאת. עד שיצאה בת קול ואמרה – המעמך ישלמנה – וכי עליכם לשלם תשלומי עונש לאדם שאתם נמאסים בו בשלמה לומר שאין לו חלק לעולם הבא (רש”י), כי אתה תבחר – וכי הבחירה בכם תלויה ולא בי לומר מי שיש לו חלק ומי שאין לו חלק. הלא בי הדבר תלוי (רש”י שם). וכן מצינו שביקשו לדחות את דוד, כיוון שבא מרות המואבייה. עד שנאמר להם – מואבי ולא מואבית. וכן כמובא לעיל, שביקשו לגנוז את ספר יחזקאל.

הנה צריך להבין באמת מה שורש הדברים הללו, ומה באמת חשבו חכמים על עניינים אלו מעיקרא ולבסוף מה סברו.

ב. ראשון המורחקים – יוסף

נראה שעל מנת לענות על כך יש להתבונן בפרשה הראשונה שמצאנו כשביקשו לרחק מישראל מי שנראה כסוטה מדרך ישראל סבא, ומתוצאות אותה הרחקה, נבין גם את שאר ניסיונות ההרחקה שהובאו לעיל ושיובאו לקמן.

יוסף הורחק ע”י אחיו, כיוון שבהתנהגותו נחשד ע”י אחיו שמא הוא כישמעאל ועשיו – הקליפה שמחוץ לגרעין. וכשם שאין להם חלק ונחלה בישראל, כך גם ליוסף. ועל כן מכרוהו לעבד. העונש על כך היה י’ הרוגי מלכות (מדרש משלי פרשה א). וצריך להבין מה הקשר בין החטא לעונש, ומה המסקנה מכך.

ע”מ להבין את עניין י’ הרוגי מלכות, יש להביא את הגמרא בסנהדרין (סח.), שאמר ר’ אליעזר לר’ עקיבא תמהני אם ימותו מיתת עצמן, ושלך גדול משלהן (שלבך פתוח כאולם והיה לך לשמשני), למרות שהיה מנודה. והתוצאה הייתה שאכן, בעוונות נהרגו י’ הרוגי מלכות. כעין שנתנבא שמואל הקטן במיתתו, (והוא אותו אחד שתיקן ברכת ולמלשינים, ויבואר עוד בהמשך, בס”ד). דהיינו כשיש פגיעה בכבוד תורה, אזי גם התורה שקיימת כביכול, בפני עצמה – נפגעת. שישנה גזירה על התורה. שאם אנו חלילה, פוגעים בכבוד תורה, אזי התורה תובעת עלבונה. לכן י’ הרוגי מלכות – תוצאה של מכירת יוסף. שגם שם ביקשו לרחק את יוסף ולפגוע בו. ונענשו שתורתם נפגעה בי’ הרוגי מלכות.

אמנם אם נתבונן קצת יותר נראה, שתועלת צמחה מעניינים אלו לישראל. מכירת יוסף והורדתו בשלשלאות של ברזל למצרים, באה בעצם במקום מה שהיה צריך לקרות ליעקב, שהיה צריך לירד כך למצרים, אלא שיוסף ירד כך. ומתוך כך הכין הדרך לאחיו ובית אביו בירידה למצרים (כמבואר ברמב”ן על התורה). והיינו שעצם הנפילה היא הסמיכה שהקב”ה סומך לכל הנופלים.

ג. התוצאה – י’ הרוגי מלכות

אך מכיוון שפגעו בכבוד תורה אזי תורה תובעת עלבונה, בי’ הרוגי מלכות. ואם תאמרו דבר אזי יחזור העולם לתוהו ובוהו.

ענתה בת קול משמים אם אשמע קול אחר אהפך את העולם למים לתוהו ובוהו אשית הדומים, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומים.[1]

שהגזירה היא על ביטול כבוד תורה שהיה במכירת יוסף, שלא יכל להתקן אלא בצורה זו. שכך אנו רואים עד כמה גדול כבוד תורה, שהתורה שיש לנו (י’ הרוגי מלכות) כוחם אינו רב להם ללא כבוד התורה. ודווקא על ר”ע אמר ר”א את עניין זה, שליבו פתוח כאולם ומסוגל למסור תורה לישראל.[2]

ועל כן היה צריך לשמור על כבוד תורתו של ר”א. ומשלא שמר ר”ע כפי דרגתו, על כבוד התורה, הודיעו ר”א מה שהודיעו.

ר”ע אכן תיקן זאת, ראש לכל ע”י ההספד לר”א – אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני למוסרן – שהודה שאכן היה לו לשמש את ר”א. שבתור מוסר תורה ומי שהוא עיקר תורה שבע”פ[3] לא היה צריך להימנע מלשמשו.

שר”ע למד את הסברות מר”א[4]. ורק ע”י שימוש ת”ח ניתן לקבל תורה ולמוסרה לדורות. וכחטא י’ השבטים כן חטא זה. שימת חלק מהתורה בקרן זווית ואי התייחסות אליה.

התיקון הגיע רק בכך שראו כולם מהו כבוד תורה. שאף לנושאי התורה לא נושאים פנים בעניין. שבמקום שיש חילול ה’ כביזוי כבוד תורה, אין חולקין כבוד לרב. וכשהבין זאת ר”ע היה מוכן למן אותו הרגע למסור את נפשו להקב”ה לקדש שמו ברבים.

לכן כשיצא ר”ע להיהרג הוא אמר לתלמידיו – כל ימי הייתי מצטער מתי יגיע לידי מקרא זה ואקיימנו. דהיינו מני אז ששמע מר”א רבו, שלא ימות מיתת עצמו והכיר בטעותו[5], רצה למסור נפשו לה’ ובזה להנחיל לדורות עולם – מהו כבוד תורה. לכן אמר כל ימיו, ולא כל שנותיו. שרק מאז שאמר לו ר”א ציפה כל יום ויום מתי יגיע לידו מקרא זה ויקיימהו.

תלמידו של ר”ע – ר”מ, אכן השלים את רבו בעניין זה. שר”מ לא נמנע מלשמש את אחר, גם לאחר שיצא לתרבות רעה. דהיינו ששמר על כבוד תורתו של אחר (כמו שמצינו שם בגמ’, שלא ידעו איך לדונו – שכן תורה יש בו ואין היא נעלמת). ולכן זכה ר”מ לקיום מה שנאמר “התעיף עינך בו ואיננו” – שלא שכח דבר ממשנתו, שתורתו הייתה שלימה וחבריו לא יכלו לעמוד על סוף דעתו.

וע”כ אף שראוי שתהיה הלכה כמותו, אין הלכה כמותו. שהוא שימש לאחר מה ששאר חכמים לא רצו לעשות, ולכן תורתו הייתה שלימה יותר גם בכמות וגם בעיקר, בעניינה. שכל תורה באשר היא תורה – מקומה בבית המדרש. אמנם מתוך שאוכלים את תוכה וקליפתה זורקים. דהיינו שרק את חלק התורה שיש בו (וכנ”ל) נכניס לכרם ישראל ואילו שאר דבריו יודחו.

ד. הרחקת ר”מ

ואף את ר”מ ביקשו לרחק בשמים ולא לומר דבר שמועה מפיו, עד שלימדו עליו שרימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. דהיינו שעשה זאת לכבוד התורה, להראות שמי שלמד תורה יש לקחת ממנו תורה זו, תוך ידיעה שמשאר אורחותיו אין ללמוד. וזה כעין כבוד תורת רבו ר”ע, שהיה דורש כל תג ותג בתורה, והראה שאין דבר ריק בתורה. כך הראה ר”מ שהיה ממשיל משלים, שכשם שמשל רק דמיון יש לו לנמשל, כך תורת אחר רק את תוכה הכניס ואת קליפתה זרק. ובודאי שכ”ש בתורה של כל אחד מישראל שאינו נמצא מחוץ לכרם ישראל.

לכן ר”ע היה דבק כ”כ בשה”ש, כיוון שנחלקו על ספר זה (ועל קהלת) האם נכלל בספרי הקודש. דבק בו ר”ע עד שבכה בכל ערב שבת עת קרא שה”ש, להראות שאין להוציאו מכלל כתבי הקודש, ומכ”ש שאין לומר שאין לשלמה חלק לעוה”ב.

וע”כ כל השירים קודש ושה”ש קו”ק שכן זהו כבוד התורה האמיתי והשלם. שגם מה שנראה לנו לגמרי מחוץ לכתבי הקודש הוא הוא קודש הקודשים, שכיוון שנכתב ברוה”ק אל לנו, לפי שיכלנו הדל לנסות ולרחק זאת. ועל כך נאמר המעמך ישלמנה וגו’.

ה. הרחקת דוד

דוד המלך גם כן ביקשו לרחקו משום ששופך דמים הוא, ולא דחוהו כיוון שידעו שעושה זאת מדעת סנהדרין. שאין מדובר בחמימות מח אדומית, כי אם בנקמת ה’ מצריו, וזה ודאי שייך.

ועל כך זכה למלכות לו ולבניו עד עולם. שאם גם את הדברים הקשים ביותר לעשייה לאדם מישראל (אכזריות שצריכים להשתמש בה במלחמה באויבים), עשה זאת דוד מדעת סנהדרין ע”פ תורה ק”ו לשאר אורחותיו.

וזהו מלך ישראל, שמראה שכל חיי הישראלי יונקים אך ורק מתורה ומסורה.

ע”כ אליהו לא בא לרחק או לקרב אלא מי שרוחקו בזרוע.

דהיינו את אותם אישים ושיטות בתורה שניסו לרחק במשך הזמן[6], אליהו מקרב חזרה לכרם ישראל, כיוון שבהם יש תורה, ובד”כ אף יותר גדולה מאלה שביקשו לרחקם. כדוד שהיה גדול בסופו של דבר, מדואג ואחיתופל.

שבשם דוד אומרים שמועות ובשמם אין אומרים שמועות וזאת למרות ש”ידעו” יותר תורה- משום שלא הייתה בהם תורה. ועליהם נאמר אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם.

ו. הנבואה האחרונה – אזהרה מלמעט תורה

לכן הנבואה האחרונה פותחת בזכרו תורת משה עבדי – דהיינו זכרו שהתורה כולה של משה עבדי, ואל תעשוה כשתי תורות כמו שהיה בימי ב”ש וב”ה, ולא תחשבו שיש תורת אמת ויש תורה שאינה של אמת, כאשר זו בעצם כן תורת אמת.

את כל זאת ניתן לעשות ע”י זה שזוכרים את תורת משה עבדי – גם את משה- גדלות התורה, וגם את עבדי- המסירות לתורה שמתבטאת גם במסירות נפש לתורה וגם במסירת התורה לדור הבא.

ודבר זה מביא לגילוי אליהו הנביא ז”ל, שמשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. שמחזיר את התורה להיות תורה אמת, גם תורת הבנים המחודשת וגם תורת באבות המסורה מדור דור.

ז. ההרחקות הביאו תועלת

דווקא ניסיון ההרחקה הוא המקרב הגדול.

מכירת יוסף וירידתו בשלשלאות ברזל, בעצם פדאה את יעקב מלירד כך למצרים. והכינה שאר לעמו ופרנסה לבניו.

ריחוק דוד הביא להמלכתו כמלך ישראל לדורות, שמשיח בא מבני בניו.

ריחוק שלמה – להכנסת ספריו לספרי הקודש.

ריחוק ספר יחזקאל לתירוץ כל הסתירות שנראו שהיו בו.

וכן על זה הדרך בכל הדורות. דווקא הניסיון להוציא מהכלל, מביא לבירור אמיתי איזה תורה ישנה כאן.

זהו מה שתיקן ר”ע במכירת יוסף, במסירות הנפש שהיה מוכן אליה אחר שגילה שפגם בכבוד תורה כפי ערך מעלתו מכיוון שליבו פתוח כאולם, שהיא היא אותה השורש של תושבע”פ שהתגלתה ע”י.

ומראים אנו שאנו מוכנים לשמור על אחדות התורה אף במחיר של פגיעה כביכול בתורתנו, שזהו הראיה הגדולה ביותר שתורתנו שלימה היא.

וע”מ שנוכל למוסרה לדור הבא, אין מציאותנו חשובה כלום ע”מ להפריע זאת.

ולכן נתפס ר”ע על שהקהיל קהילות ברבים, שמסר נפשו למסור תורה לדור הבא אחריו, אף במחיר חייו הוא. שזה הפך מה שהיה במכירת יוסף, אז מכרנו את אחינו וביטלנו את תורתו והחשבנו רק את תורתנו.

ח. נסיון העקידה

נראה שזהו שורש ניסיון העקידה, שהקב”ה ניסה את אברהם האם יהיה מוכן למסור את אשר לו ע”מ למסור תורה לדור אחרון. דהיינו לפגוע כביכול בעצמו ע”מ שתתגלה תורה שלימה ושיראה לכל שעושה הוא רצון ה’ אף נגד טבעו.

ע”כ חשב אברהם שיש לכל הפחות להקיז דמו של יצחק שיראה שאכן עשה בפועל הפך מידתו כדי לקיים רצון קונו. אך ענהו ה’ שעצם המס”נ לעקידה היא כעקידה עצמה. שאדם מוכן לשעבד עצמו לרצון ה’ וגילוי כבודו בעולם, זהו כבר רצון ה’.

ודווקא מה שלא פגע ביצחק לבסוף, והראה שאכן ביצחק יקרא לך זרע, מביא לתחיית המתים אותה גילה יצחק בעקידה, שהיא באה ע”י אליהו הנביא ז”ל.

וכך הוא הבירור שמה שהוא תורה בישראל, אין מקום לגעת בו אף כמלא הנימה, בניסיון להרחיקו, זהו כבוד התורה וכבוד שמים הגדול ביותר ואף יותר מהרחקת מה שאינו תורה באמת.

יסוד זה מופיע בעוד כמה מקומות בתורה, שכל עניינם לברר שכבוד התורה הוא כבוד ה’ ולכן אין חולקים בו כבוד לרב. שרק ע”י הופעת תורה בשלמות, ישנו כבוד ה’ וכבוד תורה.

ט. פרשיות בתורה בהם מופיע עניין זה

הנה מצינו שמשה רבנו הכה בסלע וע”כ נענש שלא זכה להיכנס לארץ.

ואם נראה שם בפרשה נמצא שמשה עשה זאת לכאורה לכבוד ישראל, שלא יאמרו שאבן עושה רצון ה’ ואין ישראל עושין רצונו. אבל כיוון שרצון ה’ היה שדווקא מכך ילמדו ק”ו שמה אבן שאין לה שכר שומעת, ק”ו אנו, נענש משה שלא נכנס לארץ.

אמנם זה גופא הצלה גדולה לישראל היה.

שכן לו נכנס היה משה לארץ והיינו חוטאים, לא היה מכלה הקב”ה את זעמו בעצים ואבנים, כיוון שגם המה כאוויר א”י, היו מתקדשים בקדושת א”י ע”י משה, וחלילה היינו מגיעים לונושנתם בארץ.[7]

ואולי משם זה גם פרה אדומה[8].

שכן תמוה הוא הדבר, הכיצד כ”ג לא נכנס בבגדי זהב לקוה”ק שלא יעשה קטגור סנגור, ואילו כאן הקטגור בעצמו הוא הוא הסנגור.

אלא שאם נתבונן שם, בפרשה שמיד לאחריה ישנה פרשת מיתת מרים, פירש שם רש”י שמיתת צדיקים מכפרת כפרה אדומה. והיינו שע”י זה שישנו מרחק ניתן לעמוד על הגודל, כמו מי שמתבונן בתמונה מקרוב ולא רואה אלא נקודות, אך מי שיתרחק קימעא הוא רואה את התמונה השלימה.

כך בהסתלקות צדיק ישנה בחינה חדשה שניתן קצת יותר לעמוד עליה, והיא השלמות והגדלות שהייתה בו. למרות שכוללת היא בתוכה גם אובדן של חכמת אדם תאיר פניו וכדומה, שנמצאים רק אצל החיים. כפרה אדומה שמטהרת טמאים- בריחוק, ומטמאת טהורים- בקירוב.

לכן שקולה מיתת צדיקים כפרה אדומה שמצד אחד ישנה כפרה לישראל, שנפש צדיק כקרבן לישראל. ומצד שני אוי לנו שאבד מנהיגנו ונפלה עטרת ראשנו. כך עצם ההזיה מטהרת, אך מאידך אין היא כשירה אלא באלעזר ולא באהרון[9], שרק לעניין הכפרה הפרה מועילה אך לא לשאר ענייניה, בהם הכלל שאין סנגור נעשה קטגור עדיין שריר וקיים, שזה המקביל למיתת צדיק, שכעת אבד ואין לנו תמורתו.

לכן במרכבה פני השור שונו לפני כרוב, דהיינו פני אדם בצורת תינוק[10].

וא”כ אף שיכולת יצירת העגל באה מ”עלה שור” שזרק משה להוציא ארונו של יוסף, וא”כ שימת פרצופו של יוסף, לכאורה עדיין מזכירה העגל.

אלא כיוון שאין פה את פני השור בצד המקולקל אלא בצידו המכפר הבא מכוחו של יוסף הצדיק, המקבץ נידחי ישראל- שימת פרצופו במרכבה, היא גופא הסנגוריה הגדולה על עם ישראל.

כמו – כן מתוך חטא העגל יצא דבר גדול ישראל – ההפלאה בייננו לבין העמים, ששוב אין הקב”ה משרה שכינתו עליהם כלל, מה שלא היה לפני – כן.

וכן הדבר עם העמלות בתורה.

שע”י שבירת הלוחות אמנם יש שכחה של תורה, אך ישנה גם העמלות של תורה שע”י יכול האדם לזכות לדברים שאף אם היו מגיעים אליו בטבעיות לא היה משיגם.

וזה מעין ההבדל בין המלאכים לצדיקים, שאצל המלאכים הכול בטבע מצד אחד, אך מאידך הם עומדים במקומם. לעומת הצדיקים שאמנם צריכים לעמול ע”מ להשיג דרגות של קדושה, אך הם מהלכים ומסוגלים להגיע לדרגה של למעלה מהמלאכים. עד כדי שהמלאכים ישאלו את אותם צדיקים, מה פעל א-ל.

י. הופעת התורה דווקא בדרך הזו

על זה הדרך ניתן לפרש, אם ראשונים כמלאכים – שאצלם התורה בטבע, אזי אנו כבני אדם. שע”מ להגיע למה שאצלם בטבע וכ”ש ליותר, אנו צריכים הרבה עמל ויגיע.

ואם אנו רואים אותם רק כבני אדם, שמה שהשיגו זה רק דברים שאינם בטבע אצלם, והם עמלו והשיגו רק מעט. אזי אנו אף אם נעמול קשות כחמור לא נגיע אף לאפס קצהו של השגותיהם ואנו בעצם עמלים להוציא לפועל מה שאצל הראשונים היה בטבע.

כמו – כן דוד שבא מאדום, שדווקא מתוך שיצא מעשיו והינו בתוך ישראל, גדול הוא.

וכן הוא עניין יציאת דוד דווקא מסדום.

הנה מצינו שבתחילת פרשת וארא באו מלאכים לאברהם לבשרו על יצחק[11], וכן להודיעו על סדום. וצריך להבין מה הקשר בין שתי הבשורות.

אלא המלאכים רצו לומר לאברהם שע”י מה שהוא יבקש על סדום, שהחלק האמיתי שלהם יישאר, אכן יצחק ייוולד.

ובכוח תפילתו שאכן הועילה להציל את לוט וממילא את דוד, אזי יצחק יהיה שלם שלא ידח ממנו שום נידח, ותהיה הופעה שלימה של אורו של משיח.

לכן משיח מגיע דווקא משיא השפל של האנושות סדום – שהחוקים בה היו מובנים כעיוות, שלקח גם משם את הטוב המועט שבה והכניסה למקומה.

יא. העצים בתנ”ך – תיקון לחטא הראשון

לכן כשהגיעו המלאכים הם נשענו תחת העץ – לרמז שבזה באים לתקן חטא עץ הדעת.

שאמנם בעקבות חטא עץ הדעת גורשנו מגן עדן וישנו צורך בעמל ע”מ להשיג מה שהיה אצלנו קודם בטבע, אך זכינו גם לבחירה חופשית וזו ירידה לעומת הבחירה בטוב שהייתה קודם[12], זה הדבר המבדילנו מהשאר.

שאנו בכוחנו ושיכלנו באים לעבוד את ה’, ולא רק בגלל שכך נוצרנו ונולדנו. והתיקון שלנו הוא לעבדה ולשומרה – והיינו העמלות בתורה. הן מצד פיתוחה- לעבדה, והן מצד מסירתה בשלמות- לשמרה, לבלתי ידח ממנו איש, כ”ש למי שהוא בגדר מוסר תורה בעצמו כיוסף, דוד, שלמה וכו’.

זהו גם כן עצו של אהרון – המופיע לפני פרשיות מיתת מרים ופרה אדומה. שע”י שאנו משעבדים את עצמנו ועצמיותנו לאהרון מוסר התורה, אזי אנו מגלים תורה בשלמותה.

וכן עצו של אלישע – שזרק להציף הברזל, ע”י התחברות אליו אנו מקבלים תורה בשלמות.

שמצינו שדחק המקום לבני הנביאים, שלמדו אצל אלישע, שמשנדחה גחזי באו אצלו[13], וביקשו ללכת לירדן ויביא איש עצו- עצמו, ויקבעו שם לימודם. כאשר נידח הגרזן מיד אחד מהם למים, צעק על כי שאול הוא, ואין לו מהיכן לשלמו[14]. אלישע זרק עץ קצוב במידה כפי גודל הברזל, שישמש לו כקת – רד”ק, ובכך צף הברזל והורם ע”י האיש.

ביאור זה.

ידוע שבני הנביאים- הם תלמידי הנביא, שגם הם נביאים, רק שהם בדרגת תלמידים לנביא הגדול מהם, ככוהנים וכהן גדול.

וגחזי שדחק התלמידים החוצה, כיוון שאלישע כגדול הנביאים בדורו, עת התעלה אליהו בסערה השמימה, נתעלה לגדולה. ואותם בני נביאים שהוא היה קודם בדרגתם כשהיה עם אליהו, כעת נתעלה מהם.

ולכן גחזי רצה להדפם לבל יקרבו לאלישע, שהוא גדול מהם ואינו גדול מכוחם, אלא גם בלעדיהם.

משנדחה גחזי רבו התלמידים, והמקום שיושבים שם לפניך, צר ממנו. וזאת משום שאנו ג”כ גורמים לגדולתך, ויש צורך להפרדה, שקדושתנו וגדולתנו כציבור גדולה מקדושתך, ואנו יושבים לפניך.

הצר הוא- ממנו. ולכן אנו נדרשים ללכת ולשבת בירדן “לקחת איש קורה אחת לעשות שם מקום לשבת שם”, לגלות זאת.

“ויאמר לכו” – שהם ילכו לשם והוא יישאר כאן.

כדי שיראה ההבדל בין היחיד לציבור.

אמנם “ויאמר האחד הואל נא ולך את עבדך” – אנו, כעבדים לך המשמשים אותך. שאתה גדול מתוכנו ועל ידנו, וראוי הוא שתלך עמנו ותגלה זאת אתנו.

“ויאמר אני אלך” – לא אמר אלך כסכים לשלילת האחד, אלא אני אלך. גדולתי תתגלה, שמתוכה גם גדולתכם[15].

“ויהי האחד מפיל הקורה ואת הברזל נפל אל המים ויצעק ויאמר אהה אדנִי והוא שאול”.

אותו אחד הבין את תשובת אלישע, והפיל הקורה – את מעמדו העצמי, ונקחה משם איש קורה אחת ונעשה לנו שם מקום לשבת- אל מול אלישע.

“ואת הברזל נפל אל המים” – שמתוך כך נפל הברזל, שהוא כוחו, למים. וצעק ואמר אהה אדוני – היינו בתור היותי כעבד לאדוני, והוא שאול – שהנפילה הזאת שאלתיה ממך. שאין לו ממה לשלם[16], שאין לאחד ממה להשתלם לולי כוחך[17].

“ויאמר איש האלוקים אנה נפל” – להיכן נפלה איש האלוקות שבך. “ויראהו את המקום” – את מקומו העצמי מול אלישע[18], “ויקצב עץ” – כמידת הברזל, “וישלך שמה ויצף הברזל” – עם ידו, מה שקצב הנביא והנביא הציפו – רד”ק.

מה שעיצב הנביא והשפיע לכוחו של האחד הציפו והעלהו עם היד – של הנביא. מכוח אלישע ועצו, נתגדל גם כח הנביא האחד.

“ויאמר הרם לך” – עכשיו תינשא ותגדל מתוך מה שהצפתי הברזל.

“וישלח ידו ויקחהו” – ביקשו שירים לו את הברזל[19], שהוא כוחו. ומכוחו שלח ידו ויקחהו – את מה שניתן לו מכוח אלישע.

וכשעץ אפרים ועץ יהודה יהיו לאחדים בידך – שלא יהיה פירוד במסירת התורה באופניה השונים, תהיה ידיעת ה’ בעצם וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם.

רק מתוך כך אפשר להגיע לעץ חים היא למחזיקים בה, אותו עץ חים שלא אכלנו ממנו, זוכים אנו לו ע”י שיודעים את ה’ בלי חשבונות, שזה נאה וזה לא.

זהו אותו אור הגנוז שראהו הקב”ה וגנזו לצדיקים בתורה ושמח.

שמתוך שמתבוננים בקלקול להוציא ממנו טוב, לאחר חטא עץ הדעת- אז הם זכו לכתנות אור – לפי ר”מ, וגם אנו זוכים לאותו אור.

ר”מ שלמד תורה בשלמות היה כתוב בתורתו כתנות אור, משום שזכה לאותו אור הגנוז.

אצל ר”מ אכן היה אותו אור גנוז. שמתוך התיקון וההשלמה זוכים לאור באור החיים.

יב. ר”ע ור”מ – מגלי כבוד התורה

נראה שלכן דווקא ר”ע הוא זה שיכל לדרוש את ה’ אלוקיך תירא – לרבות ת”ח. וממילא במקום שיש חילול ה’ – דהיינו פגיעה בת”ח, אין חולקין כבוד לרב. שאז תורתו של אותו אחד לא עומדת לו, כר”ע ור”א, שתורתו לא עמדה לו להצילו.

ע”פ זה ניתן אולי לבאר את הגמ’ במנחות[20] – שראה משה את ר”ע דורש על כל תג בתורה תלי תלים של הלכות, וביקש שתחנתן תורה ע”י.

אמר לו הקב”ה שתוק גזירה היא מלפני. ואח”כ כשביקש משה לראות מה יהיה בסופו של ר”ע, הוא ראה ששוקלין בשרו במקולין, ושאל- זו תורה וזו שכרה ושוב נאמר לו שתוק גזירה היא מלפני.

דהיינו כשם שעצם מסירת תורה צריכה להיות דווקא ע”י משה רבנו, כך גילוי כבוד התורה בשלמות צריך להיות דווקא ע”י ר”ע שרק כך תופיע התורה בשלמות.

לכן אמר ר”ע הלכה למשה מסיני ובכך הראה שמה שמגלה כבוד תורה אין זה אלא המשך מסירת התורה ממשה מסיני. ועל כן ר”מ, שהיה תלמידו של ר”ע שימש לאחר, שלמד מרבו לעשות זאת.

ומה שבשמים לא רצו לומר דבר שמועה מפיו של ר”מ, עד שנאמר עליו שרימון מצא תוכו אכל וקליפתו זרק, זה בא לרמז שר”מ הצליח לתקן גם את חטא האדמה.

שביום ג’ ציווה הקב”ה את האדמה לעשות עץ פרי, ואילו האדמה עשתה רק עץ עושה פרי, שניתקה את המטרה מהדרך להגשמתה, כמבואר ע”י הרב זצ”ל באורות.

לא כן ר”מ שגילה את טעם הפרי בטעם העץ, ואיך הכול מקושר ומחובר כמו שהיה קודם החטא. לכן זכה לאותו אור שקודם החטא.

שהאור נברא ביום ראשון ונגנז ביום רביעי[21].

וזאת משום שביום ד’ כבר היה את החטא של האדמה מיום שלישי, ששורשו בחטא האדם שנברא ביום ששי ואכמ”ל.

ור”מ זכה לאותו אור גנוז כמו שתיקן את אותו החטא.

לכן דווקא נתינת עצי הסרק פירות היא הקץ המגולה.

שגם מה שנראה בעיננו כסרק, יש בו בעצם פירות וזהו ריבוי כבוד שמים. וכן הקב”ה יחזיר את אותם אילנות שבבית המקדש שנתנו פירות.

שלכל אחד בישראל, עץ אפרים ועץ יהודה- יְראה שיש חלק בה’ ובתורתו והוא נושא עמו פירות לרוב.

באותו יום שהוא לא יום ולא לילה, לעת ערב יהיה אור.

ונזכה שוב לאותו אור הגנוז ע”י השלמת עצמיותו, בתיקון חטא עץ הדעת וחטא האדמה, בהחזרת האור למקומו ונאור באור חדש על ציון.

שאי שיכחת התורה כר”מ שלא שכח דבר ממשנתו בתורה, מביא לכתנות אור, שכול התורה מוארת באותו אור בראשית בהיר ומאיר.

יג. ביאור תיקון ברכת למינים ע”י שמואל הקטן

אמנם הדרך להשיג זאת היא ע”י דחיית המינות וקירוב האמת.

שכן אותו שמואל הקטן שהיה רגיל לומר “בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך תן יראה ה’ ורע בעניו והשיב מעליו אפו”, הוא אותו אחד שתיקן תפילת ולמלשינים.

שרק ע”י טהרת הלב בלימוד תורה לא לשם הפלת האחר, ניתן להשיג את ביעור הרע המוחלט. שכן אין הוא מבטל את הטוב שבו, אלא רק את הרע.

לכן מתוך שראו לתקן קיבוץ גלויות אחר ברכת השנים דכתיב “ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא” שזהו אותו הפס’ ממש של הקץ המגולה.

וכיוון שנקבצו הגלויות נעשה דין ברשעים שנא’ “ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך”, וכתיב “ואשיבה שופטיך כבראשונה”. וכיוון שנעשה דין מן הרשעים כלו הפושעים וכולל זדים עמהם שנא’ “ושבר פושעים וחטאים יחדיו ועוזבי ה’ יכלו”.

וכיוון שכלו הפושעים מתרוממת קרן צדיקים דכתיב “וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק”[22]. והגאולה תבוא ע”י תיקון חטא העץ בהחזרת השופטים כבראשונה[23], וממילא תכלית המינות תגיע, שיתברר לשם מה הייתה המינות.

ומתוך כך שיתבררו כל הסיגים, קרנות צדיקים יתרוממו, שיוכלו סוף סוף להכיר בגודלם ומתוך צירוף הגרים עם הצדיקים נבנית ירושלים וחוזרת מלכות לדוד.

זהו גם אותו שמואל הקטן שבמותו ניבא שמעון וישמעאל[24] לחרבא וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא וזעקן סגיאן עתידתן למיתי על עלמא[25] שניבא על י’ הרוגי מלכות שיהרגו.

שכן אם לא שומרים על כבוד תורה, אזי גם התורה שיישנה נפגמת ונפגעת.

יד. מיעוט האור – שורש אפשרות החטא

האור שנגנז בתורה ביום רביעי, הוא בעצם אור הלבנה שנתמעט. לכן אמר הקב”ה כביכול, הביאו כפרה עלי על שמיעטתי את הלבנה[26].

דהיינו על מיעוט כבוד התורה שנגרם עקב כך.

לכן מה שפני משה כחמה ופני יהושע כלבנה, זה בא לבטא חיסרון במסירת תורה, שהרי שכח יהושע ג’ אלפים הלכות בימי אבלו של משה. וזאת משום שלא אמר יהושע למשה למדני, לפני מותו. אלא אמר לו – כלום לא כתבת עלי “נער לא ימיש וגו'”.

אך היה צריך יהושע לבקש וללמוד עוד, לא רק מצד ידיעות כאלו ואחרות, אלא בעיקר מצד הצורך להיות מוסר תורה.

ולכן פניו רק כפני לבנה, כלבנה שנחסרה על שטענה שאין שני מלכים בכתר אחד, כך יהושע שאמר למשה שלא מש מתוך האוהל.

מיעוט הלבנה החל למעשה כבר ביום הראשון לבריאה.

עה”פ “וירא אלוקים את האור כי טוב” – כתב רש”י ראוהו שאינו כדי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ולפי פשוטו כך פרשהו – ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחושך שיהו משתמשין בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה.

זו בדיוק היתה טענת הלבנה, אין שני מלכים משתמשין בכתר אחד, ועל כך אמר הקב”ה לה לכי ומעטך עצמך.

אך מה ראה הקב”ה שהצריכו למעט האור כבר ביום א’ למרות שהמיעוט בפועל היה ביום ד’, כמ”ש רש”י בפס’ יד – להבדיל בין היום ובין הלילה – משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת (ג נ”א) ימי בראשית שמשו האור והחושך הראשונים יחד, בין ביום ובין בלילה.

ובאותו פסוק ייסד רש”י פי’ נוסף בכל מהלך הבריאה, יהי מאורת וגו’ – מיום ראשון נבראו[27] וברביעי ציוה עליהם להתלות ברקיע, וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב את השמים, לרבות תולדותיהם. ואת הארץ, לרבות תולדותיה עכ”ל.

נמצא שכל מעשה בראשית תלוי ביום א’.

וע”כ במחשבה היה הכול כבר ביום א’, אך בפועל הדבר יצא בכל יום שנגזר עליו לצאת בו.

אכן לפי יסוד זה שכל הבריאה הייתה ביום א’, היכן החטא ועונשו, שגם הם ממעשי בראשית. ע”כ נראה לומר שמה שראה הקב”ה באור הגנוז שביקש לגונזו, זהו שורש החטא. ראה הקב”ה, שהאדמה מוציאה ביום ג’ עץ עושה פרי ולא עץ פרי, ובכך ראה שיש רשעים לכן ביקש לגנוז האור.

טו. מקור החטאים – האומות

הביאור לכך נמצא בדברי הגרי”ם חרל”פ, ששאל איך האדמה חטאה והרי אין לה בחירה חופשית. ותירץ שביום ג’ האדם עוד היה באדמה ואותו חלק של האדם באדמה הוא שחטא, ואיזה חלק זה באדם – האומות שהם הרשעים.

כעין זה ביאר ג”כ את חטא אדה”ר – האומות שהיו בגוף אדה”ר טרם שנפרדו בע’ אומות והם אלו שחטאו, אך ישראל – לא הביט און ביעקב.

זה מה שראה הקב”ה בחטא האדמה ביום ג’, את אותם רשעים שלא כדאי שישתמשו באותו אור ולכן הבדילו לצדיקים ולא גנזו לגמרי, שהאור גנוז בתורה[28] וישראל אור תורה מחייה אותם.

לרשעים האור היה רק ג’ ימים עד חטאם, ולצדיקים האור נשאר כל שבעת ימי בראשית[29].

אבל כיוון שביקש הקב”ה לגנוז האור ועקב כך נגרם מיעוט אור בעולם, הביא הדבר לידי כך שהיה החטא.

שאי קיום מצוות עשה בשלימות, גוררת עד כדי עבירה.

כל חטא בישראל מגיע, מאי קיום מצוות עשה בשלמות, שגורמת להכנסת רוח שטות באדם והיא גוררתו בסוף עד כדי חטא ממש. שאחרת איך ניתן להסביר את הרוח שטות שנכנסת לאדם החוטא, הרי האדם נברא ישר. אלא כאשר אדם מקיים מצוות עשה שלא בשלמות, יש בדבר נדנוד חטא, הגורם ע”י גרירה לחטא קטן וכן הלאה עד שחוטא ממש, ר”ל[30]

אותו מיעוט אור – הביא לחטא.

שמיעוט האור גרר בעקבותיו את חטא האדמה, חטא חוה וחטא אדה”ר.

אמר הקב”ה, שעיר עיזים אחד לחטאת לה’ – כביכול הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה[31] וזאת משום ששורש החטא – באותו מיעוט אור הלבנה.

טז. מצוות חידוש הלבנה – שורש ההשפעה בעולם

בזה מובן הרש”י הראשון עה”ת.

“אמר ר’ יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחדש הזה לכם, שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. אלא מה טעם פתח בבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים. שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם ארץ ז’ עממין נאמר להם הארץ של הקב”ה ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.

ישנו קשר ישיר בין מצווות החדש הזה לכם לבראשית.

בגלל מיעוט הלבנה ניתנה הארץ לגוים ובזכות החדש הזה לכם – במילוי אור הלבנה באור שבעת ימי בראשית, זוכים אנו שניטלת הארץ מהם וניתנת לנו.

הייחוד במצוות קידוש החדש נמצא ביכולתם של ישראל לשלוט במציאות ולשנותה.

כירושלמי המפורסם המובא לרוב בדברי הגרי”ם חרל”פ, בת ג’ ויום אחד שבא עליה אדם ועיברו בי”ד את החודש הקודם ועשוהו מלא, בתוליה חוזרין, שלולי שעיברו החודש הייתה בת ג’ ולא היו חוזרין.

כל יכולתנו להשפיע, לפעול בעולם ולרוממו, יסודה במצוות החודש הזה לכם. הן מצד החידוש שבחודש והן מצד תיקון הדברים בשורשם ממיעוט אור הלבנה.

ולהיפך, כשר”מ הלך למקום שאבדו בו י’ השבטים, גרם הדבר שאת הפס’ החדש הזה לכם, קרא- החרש היה ליבם. שאם לא זוכים לאותו אור שנגנז בששת ימי בראשית, הלב נחרש מלשמוע את דבר ה’.

לכן ר”מ כשהלך למקומם של עשרת השבטים, אמר החרש היה ליבם, במקום החודש הזה לכם. שזהו אותו עניין ממש, החודש ושכחת התורה. שאם ממעטים בתורה, סוף ששוכחים אותה. עד שביקשו עליו חבריו רחמים וחזר לתורתו.

יז. כתנות אור של ר”מ

כתיקון לכך דרש ר”מ כתנות עור – כתנות אור. שבספרו של ר”מ היה כתוב כתנות אור בא’.

אין כאן שינוי של מה בכך.

שורש החטא ועצם האפשרות לחטוא, יסודו בגניזת האור ומיעוט אור הלבנה. מיעוט זה גרם לאדה”ר לחטא, ומשעשה תשובה זכה לכתנות אור. כנגד מה שקלקל, תיקן.

מול מיעוט האור- זכה לכתנות אור, שאף לבושו הוסיף אור.

אותו הלבוש האור של אדה”ר, כשלא השתמשו בו כראוי הוא הזיק.

שכן נמרוד קיבל את אותם כתנות, ועליו נאמר יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו. שבזכות אותם כתנות אור זכה וידע את ריבונו יותר משאר בני אדם. אך כיוון שלא היה ראוי יצא הדבר שהתכוון למרוד בו.

וכן עשה עשיו שלקח את בגדי נמרוד ממנו[32], אבל אצל יעקב זהו בגד שאף בוגדיו מאירים בו. “וירח את ריח בגדיו- אל תקרי בגדו אלא בוגדיו, שאף פושעים שבישראל יכולים להאיר, מה שאין כן באומות.

יח. הפרש ישראל מהעמים

ההבדל בין ישראל לאומות, נמצא במקורם.

שורשם של ישראל בבראשית- בשביל ישראל שנקראו ראשית.

מה שאנו יכולים לקדש החדש מקורו בבראשית, וזו ההוכחה שהעולם נברא בשביל ישראל.

וזה מה שעלה במחשבה לפניו ית’, לברוא העולם במידת הדין, בראשית ברא אלוקים[33], ומשראה שאין העולם מתקיים הקדים מידת הרחמים ושתפה למידת הדין.

כך העולם היה אמור להיות, אך כיוון שישנם הרשעים שהם האומות, יש צורך להקדים הרחמים ביחס לאומות, ולשתפו למידת הדין. ולבסוף ישראל נוחלים את אותה נחלת גוים שבתחילה נתנה להם, ולבסוף נטלה מהם ונתנה לנו.

הגויים עניינם הרחמים שלא לנהוג עמהם כפי שורת הדין.

דבר זה רמוז בברכת יצחק לעשיו, “משמני הארץ יהיה מושבך- בין צדיק ובין רשע יתן לך. אבל ליעקב אמר ויתן לך האלוקים- מהו האלוקים, בדין. אם ראוי יתן לך ואם לאו לא יתן לך.

וממנו למד שלמה, כשעשה הבית סידר תפילתו, ישראל שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין, לא יקרא עליך תגר. לפיכך “ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו”[34]. אבל גוי מחוסר אמנה, לפיכך “אתה תשמע השמים וגו’ ועשית ככל אשקר יקרא אליך הנוכרי”[35] בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו, שלא יקרא אליך תיגר[36]. ישראל הם כבמחשבה הראשונה, והגויים הם רק בשיתוף[37].

יט. הרוגי מלכות – ממידת הדין

גם בי’ הרוגי מלכות מצינו כדברים הללו.

כשראה משה רבינו ע”ה מה שארע עם ר”ע, אמר להקב”ה זו תורה וזו שכרה? וענהו ה’, שתוק כך עלה במחשבה לפני.

ביאר מו”ר רה”י הגר”י שפירא שליט”א, שר”ע הוא מהמחשבה הראשונית- מידת הדין שבה רצה הקב”ה לברוא את העולם ולכן אין מקום לשאול הכיצד הוא נהרג. וכך הוא בכל מי שנהרג על קידוש ה’.

הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, שהם ממידת הדין. וכיוון שאין העולם מתקיים במידה זו יש צורך בשיתוף מידת הרחמים.

מי שאינו יכול לעמוד בכך אלו הם האומות. ישראל לעומתם ועמך כולם צדיקים, שהם נשארו ברמת הבראשית- בשביל ישראל שנקראו ראשית[38] והבריות שאינם יכולים לעמוד במחיצתן אלו הם האומות והמלאכים.

גם אצל המלאכים מצינו שזקוקים המה לישראל, “ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה”. וכאשר ישראל חטאו נתמעטו גם המלאכים[39] שלולי ישראל גם למלאכים אין תקומה[40].

על כך נאמר בקינה ליום כיפור “משעשעי דת יומים”- אלו היומיים הראשונים של ימי בראשית שעוד לא היה בהם חטא בפועל בעולם. ואתם שמשתעשעים בדת היומיים ממידת הדין טרם שיתופה למידת הרחמים, עליכם לקבל הגזירה הזו, כיוון שבשבילכם נברא העולם בצורה זו.

באותו יום שהוא לא יום ולא לילה שיהיה בו אור, יהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת ימי בראשית. ושוב לא תהיה הפרדה בין נותן למקבל- שמש וירח. וכגדולת זה כן זה. ע”י  מה שהאורות יהיו כבראשונה הם יהיו כאור שבעת ימי בראשית.

כ. נסיונות ההרחקה במהלך הדורות

וכן מצינו במהלך הדורות, יסודות אלו בהופעת תורה.

ראש וראשון רבנו המאור הגדול הר”מ במז”ל[41], שהיו מי ששרפו את ספריו משום שחשדוהו שאין זו תורה.

אמנם מעט אח”כ הייתה גזירה על שריפת התלמוד, בידי הרשעים. בעקבות כך כתב רבנו יונה מגרודני את ספרו המפורסם ‘שערי תשובה’. שמתוך שראה שבאים אנו לבטל את תורת האחר למחוקה ולשרופה, נגזר עלינו לשרוף את מה שבעיננו הוא ודאי תורה.

מה נורא הוא הדבר.

שעד ימינו אנו, הספר שבעצם מעורר לתשובה יותר מכל וכל אדם הלומדו חוזר בתשובה בכל אלול מחדש, יסודתו הוא על עניין זה. שפגיעה בכבוד התורה ע”מ כביכול לשמור על כבוד התורה, היא ביזוי התורה הנורא ביותר. שזה ממש חילול ה’ שבו אין חולקין כבוד לרב.

וכן על זו הדרך, במהלך הדורות כולם.

וכבר בארנו באר היטב, שזה ודאי תועלת גדולה ותיקון גדול מאד לשמור על כבוד תורה, עד כדי מה שנאמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שמאור שבה מחזירן למוטב.

וזאת משום שאור תורה אמיתי מסוגל להראות לאדם שאין לעזוב את ה’. ובודאי ובודאי אין לקטרג בת”ח, אלא יש להרבות בכבוד התורה ולומדיה ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ויהיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת ימי בראשית ומלך ה’ צבאות על כל הארץ, אמן.

כא. דברים שבלב

דורון הי”ד הקרין על כל הסובב אותו חביבות מיוחדת וכשמו כן הוא דורון לעמ”י.

זכינו למתנה מיוחדת בדמותו של דורון בלימוד, בספרייה, בבית המדרש ובמטבח. בכל מקום בו הופיע נסוכה הייתה על פניו נהירות מיוחדת ומאור פנים עדין.

זכיתי לשמש במספר תפקידים אותם מילא בישיבה, כניקיון הבי”ד בשני וחמישי והתורנות במטבח בשבתות.

רבות לימדני דורון גם בדברים טכניים אלו. היה זה אך סמלי עד כואב שביום בו עלה בסערה השמימה- ליל שישי, בו ניקה במשך שנים במסירות את הבימ”ד, לא יכולנו לנקות את הבימ”ד עקב הפעילות המשטרתית בישיבה, לאחר הטבח.

בכך הרגשנו את חסרונו, לא רק בלימוד שלא יכולנו ללמוד באותו ערב בספרייה ובבית במדרש כי אם גם באי יכולתנו לנקות את הבימ”ד, שכאמור היה זה אך אחד מפועליו הרבים למען הישיבה.

יהי רצון שתהה נשמתו מליצת יושר עלינו ועל משפחתו ונשמע ונתבשר בבשורות טובות ישועות ונחמות, מעתה ועד עולם.


[1] סליחה לי’ הרוגי מלכות.

[2] כמו שאמר משה להקב”ה יש לך אותו, מדוע אינך מוסר תורה ע”י לישראל – מנחות מה.

[3] וכולהו אליבא דר”ע – סנהדרין נו.

[4] מר’ יהושע למד את המשניות וההלכות ומר”א את הסברות, גמ’ שם

[5] והיינו שלא ימותו מיתת עצמן, שמיתתן לא תהיה מיתה לעצמן אלא ללמד את כל הדורות הבאים, על מה מתו.

[6] כדוד, שלמה, ר”א וכו’ דור דור ודורשיו לפי מעלתם

[7] הגרי”מ חרל”פ

[8] פרשיות סמוכות למיתת מרים ולפרה אדומה.

[9] רש”י בפרשת חוקת

[10] היינו יעקב שהוא פני אדם, ויוסף שהוא פני כרוב- שפני יוסף כפני יעקב

[11] אף על פי שבסוף פרשה הברית כבר נגלה אליו הקב”ה בעצמו והודיעו שייוולד יצחק

[12] הגרי”מ חרל”פ

[13] רש”י מלכים ב ו, א

[14] רש”י

[15] כקדושת כ”ג שע”י מתגלית קדושת הכהנים.

[16] שאלתיו – רש”י

[17] אם היה שלי לא הייתי חושש כ”כ, אלא שאלתיו ועלי לשלמו – רד”ק.

[18] אם מכוחי לבד הייתי לא הייתי חושש לדרגתי, אך שאלתיו – לך איש האלוקים, ועלי לשלמו – להביא לגילוי השלמתך, שכוחנו מכוחך. מוסיף הרד”ק ומבאר מדוע עשה אלישע עץ חדש ולא השתמש בעץ שהיה בית יד של הברזל בתחילה, שניסים בדבר חדש יעשו. לא נתגלית מעלתו במה שהם כבר קשורים אליו, אלא בחידוש מעשה כעת, ההינשאות (- נס), נעשית רק בחדש. רק בהתחדשות מציאותו ע”י עלייתו לגדולה. בעלייתו לגדולה הוא כבריה חדשה, שכל עוונותיו נמחלים. מהתחדשות זו, מתגלית מעלתו.

[19] מצודות דוד

[20] כט:

[21] רש”י בראשית

[22] מגילה יז:

[23] וכמו שנרמז בפרשת משטים- שלא לטעת אשרה אצל המזבח, ופרש”י שהכוונה שאסור למנות דיין שאינו הגון. ומכיוון שהדיינים יושבים בשלכת הגזית, נחשב הדבר כמו נטיעת אשירה במקום המזבח. ומשכך, אם הדיין אכן ראוי אזי זו נטיעה הנותנת פירות כאילנות שנטע שלמה במקדש

[24] שמעון וישמעאל – שניהם פעלו במכירת יוסף. שמעון מכרו, שעליו נאמר ויאמרו איש אל אחיו – היינו שמעון, הנה בעל החלומות הלזה בא (רש”י שם) ואותו יוסף אסר לעיני האחים. וישמעאלים הם אלו שהורידוהו מצרימה. ע”כ דווקא שנייהם, שבאו לכפר על מכירת יוסף, נהרגו ראשונה.

[25] סנהדרין יא.

[26] חולין ס:

[27] שפתי חכמים – שהיה צריך לומר ויעש אלוקים, מאי ויהי שהיו כבר

[28] זוהר

[29] ע”פ ב’ הנוסחאות שברש”י

[30] הגרי”ם חרל”פ

[31] חולין ס:

[32] בגדי בנה החמודות- רש”י פרשת תולדות.

[33] רש”י עה”פ הראשון

[34] מ”א ח, לט

[35] שם

[36] רש”י בראשית כז, כח

[37] לכן גוי מותר לעבוד ע”ז בשיתוף ולא ישראל

[38] ב”ר עה”פ הראשון

[39] חסרו שני כנפים, בין נבואת ישעיהו לנבואת יחזקאל

[40] כמו שמצינו, שהנפילים היו בארץ – בני האלוקים שלקחו להם מבנות האדם, הם המלאכים שנפלו. אך אצל האדם נאמר נחמתי כי עשיתים – שלאדם יש יכולת גם לתקן

[41] כלשון הר”ן

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות