למען תספר

למען תספר
הרב איתמר הרשקו, חגים: פסח, רבנים, שיעורים

בליל הסדר עם ישראל מצווים, לספר בכל שנה, את סיפור יציאת מצרים. בעקבות כך, תקנו חכמינו את סדר ההגדה. שדרכה אנו מספרים לבנינו, את סיפור ידיעת ה’ ביציאת מצרים. וכמו שנאמר בתחילת הפרשה – “ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם, וידעתם כי אני ה’[1]“.

ענין ידיעת ה’, הבאה דווקא ע”י זיכרון יציאת מצרים בסיפור, החל כבר בברית בין הבתרים. כאשר אברהם אבינו שואל את הקב”ה, במה אדע? הוא מקבל את תשובתו בצדו – ידוע תדע.

שאלתו של אברהם אבינו, מגיעה מיד אחרי שהוא מקבל מאת הקב”ה, את התואר של מאמין בה’. “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה[2]“. אך על ענין זה בדיוק, חושש אברהם אבינו. כיצד זה שהוא עדין אינו יודע את ה’ ורק מאמין בו?

על כך ענה לו הקב”ה – באם רצונך לדעת את ה’, יש צורך לראות את הנהגתי, מראשית ועד אחרית. ובדרך זו, תוכל לדעת אותי.

ענין זה נגלה במחזה, דווקא לאברהם. משום שהוא זה שזכה, להכיר את בוראו. מתוך התבוננות בבריאה, כבר בגיל שלוש. אך אין די בכך, על מנת לדעת את ה’.

שההפרש בין אמונה לידיעה הוא, כאמונה של האדם, שהוא בנו של אביו ואמו. לעומת הידיעה, שבנו – שלו. וזאת משום, שהאמונה היא במשהו שהוא מחוץ לנו – מאמין בחי העולמים[3]. בעוד שהידיעה, היא חלק מאתנו – והאדם ידע את[4].

וכדי שאברהם אבינו, יוכל לא רק להאמין, כי אם גם לדעת את ה’. עליו לראות, את מה שלא ניתן לגלות, רק בהתבוננות במעשה בראשית. שכן זהו זמן, בו אף ברוא לא היה. ולכן גם איש לא ראה את הכול, מראשית ועד אחרית. ועל כן על מנת להגיע לידיעת ה’, יש להתבונן בדרך של יצירה חדשה. מראשית ועד אחרית. וזוהי הירידה לגלות, והיציאה משם. שבכך נוכל, לדעת את ה’.

גם כאשר משה מגיע, לגאול את ישראל, בשליחותו של הקב”ה. אומר לו הקב”ה, שהמטרה הסופית, ביציאת מצרים – ידיעת ה’. ולכן המקום בו הקב”ה, בוחר להדגיש למשה. שעצם סיפור יציאת מצרים, מביא לידיעת ה’. אינו מופיע במעמד הסנה, טרם היציאה לשליחותו. ואף לא בסוף יציאת מצרים. כי אם בתחילת פרשת בא, בעיצומם של המכות.

דבר זה בא לומר לנו, שהסיפור האמתי של יציאת מצרים, אינו מסתכם בקושי ושעבוד הנגמרים בגאולה. כי אם בתהליך, אותו עוברים ישראל ומצרים, עד יציאתם של ישראל ממצרים.

למרות זאת, לא זכו ישראל להגיע לדרגה של ידיעת ה’. כי אם בסוף הארבעים שנה – “אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים[5]“. ומי שכן הצליח, לדעת את ה’, היה יתרו. שאמר כבר בסוף יציאת מצרים, וקריעת ים סוף – “עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים, כי בדבר אשר זדו – עליהם[6]“.

הסיבה שיתרו כן זוכה לכך, היא כיוון שיתרו לא יודע דבר, טרם התרחשות יציאת מצרים. כמו שידעו, בני ישראל. שהרי נמסר להם הסימן, של פקוד פקדתי, כסימן לבא הגואל. ולכן ישראל שידעו זאת, חיכו וציפו כל העת, להגשמת הסימן. ומשכך הם לא שמו ליבם, למה שקורה עמם באמת.

יתרו לעומת זאת, כמי שהיה בגזרה הראשונה, של ‘כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו’[7]. כן ידע מהיכן הגיעו ישראל, והיכן הם כעת, כגאולי ה’.

מסיבה זו, משה מבקש מיתרו להישאר עמם, גם לאחר מתן תורה. באומרו ליתרו – “כי אתה ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים[8]“. שכן אתה הצלחת לראות בעיניך, מה שלא ראו עינינו, וזכית לדעת את ה’.

כשישראל היו במדבר, הם סיפרו את סיפור יציאת מצרים, רק פעם אחת. וזאת בשנה השנית, מגזירת הכתוב[9]. בעוד שבשאר ארבעים השנה, שהם היו במדבר. לא עשו ישראל את הפסח, כיוון שלא היו נימולים.

מכיוון שכך, נשתכח מישראל סיפור הדברים, כמו שהיה בדיוק. כדרך כל סיפור, שלא מסופר בתמידות. ולכן כאשר ישראל נכנסים לארץ, הם מספרים לבניהם את סיפור יציאת מצרים. אך ברושם אחר, ממה שהוא היה, בזמן התרחשותו.

דבר זה, גילה לנו גדעון. שעמד לחבוט חיטים בגת של אביו, למחרת ליל הסדר[10] – שם נגלה אליו, מלאך האלוקים. ובאותו המעמד, אומר גדעון כמענה לדברי המלאך המשבחו[11] – “ה’ עמך גבור החיל”. את התשובה, “בי אדני, ויש ה’ עמנו… ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר, הלא ממצרים העלנו ה’[12]“.

את דברי ה’ הבאים בפסוק אח”כ, ניתן לפרש כהסכמה מוחלטת עם דברי גדעון – “ויפן אליו ה’ ויאמר לך בכחך זה והושעת את ישראל”. ובכך לא די שאין תרעומת, על דברי גדעון. כי אם אישור לדבריו. שאכן מה שספרו לו אבותיו, בלילות הסדר. זה לא כפי שצריכה להיות, ידיעת ה’. וזאת משום שסיפור שכזה, תלוי אך ורק בנפלאות. וכאשר אין נפלאות, או כשנסתרים הגבורות והנוראיות – מתחילות הקושיות, איה ה’.

וכך כל ימי בית ראשון, שואלים הנביאים את שאלתו של גדעון. כשירמיהו ודניאל, אף השמיטו את הגבורה והגדולה, בדברי נבואתם על ה’. כיוון שהם לא ראו את הגבורה והנוראות, בחורבן הבית[13]. אך רק גדעון השכיל, לראות ולדעת את ה’.

מסיבה זו, גדעון בדורו כמשה בדורו[14]. שכן משה, מוציא את ישראל ממצרים. וגדעון הוא זה שזוכה, להבין כיצד יש לספר, את יציאת מצרים וגבורות ה’.

אנשי כנסת הגדולה מימי בית שני, מחברים את סדר ההגדה. לאחר שהם הולכים, בשיטתו של גדעון ומבינים עניין זה.

ובכך הם מחזירים עטרה ליושנה, באמרם – ‘הן הן גברותיו והן הן נוראותיו’. ורק אנו לא ראינו ולא הבנו זאת. ולכן בבואנו לספר, את סיפור יציאת מצרים. עלינו לדעת, שאין מדובר כאן בדברי מופתים. שכן על כך, כבר אמר פרעה למשה – ‘לעיר של עפריים אתם מכניסים תבן[15]‘? והרי מצרים הם מכשפים. כך שגם אם יתגלה, שה’ עושה מופתים, הגדולים ממופתי מצרים. אין זו הוכחה לדבר, אלא רק הבדל כמותי.

בעוד שאם יראה, שה’ הולך עם פרעה ומצרים, על פי דרכם. ובכל זאת, מצליח להוציא את ישראל ממצרים – זו ההוכחה והידיעה הברורה, על דבר ה’. ומסיבה זו, גדעון מבקש סימן בארץ, ולא מופת בשמים. כהוכחה לכך, שה’ יהיה אתו. שעד לימיו, מלחמות ישראל היו רצופים בניסים – ‘שמש בגבעון דום’, ‘מן השמים נלחמו הכוכבים’. אך אין זו הדרך, לדעת את ה’. וכמו שאמר גדעון בעצמו – ואיה נוראותיו. אך כאשר נראית הנהגת ה’ בארץ, אזי ניתן לראות את גדולת ה’.

את הדבר הזה מסר אברהם לאליעזר, באומרו ‘ה’ אלוקי השמים והארץ’. שעד שבא אברהם, היה הקב”ה, אלוקי השמים בלבד. כיוון שלא היה ניתן, לראות ולדעת אותו. אך כאשר אברהם אבינו, החל לקרוא בשם ה’. וכשנגלה אליו ה’, בברית בין הבתרים. הוא זוכה לראות, את ה’ כאן, בהנהגתו את העולם הזה[16].

וכל סיפור יציאת מצרים, בא להשריש בנו את מציאות ה’. זו שאנו יכולים לראות בעינינו, ובכך לדעת את ה’. ומסיבה זו, כל המצוות הן ‘זכר ליציאת מצרים’, אותה חווינו. ולא ‘זכר למעשה בראשית’, אותה לא ראה אדם. וכדי לקיים את מצוות ה’ ולדעת אותו. אנו חייבים לזכור, שהכול החל בתהליך, שביציאת מצרים.

על כן בלילה זה, יש לספר לבנים בכל דור ודור, את סיפור יציאת מצרים. לא רק במעשי מופתים, כי אם כיצירה של עם, מראשית ועד אחרית. ע”י הירידה למצרים, השתעבדות להם. והיציאה שבאה לאחר עשר מכות, שגם בהם, ישראל טרם נושעו. ואף לאחר מכן, טרם יצאו לגמרי ממצרים.

עד למעמד קריעת ים סוף, הנמצא בקצה גבול מצרים[17]. ומשכך עלינו להתבונן, בפרטי הפסוקים. ולנסות לראות, כיצד הוליך הקב”ה את משה, פרעה וישראל. ממצב של ‘עבדי פרעה’ – לגאולי עולם. ובדרך שבה, לא רק שפרעה משלחנו, כי אם נותן בידינו עולה וזבחים.

כדי לספר זאת, צריך להבין את מה שאמר יתרו – ‘בדבר אשר זדו, עליהם’. על פי דברי יתרו, ניתן להבין שעשר המכות, וכן כל שליחותו של משה. לא היו רק כדי להביא, לשחרור ישראל, מעבדות מצרים. כי אם הם באו, להביא לידיעת ה’ והנהגתו. את זה ניתן לראות, רק אם בכל פרט ופרט, כרו לעצמם המצרים את הבור – בו הם נפלו.

מכת הדם, הגיעה מתוך היאור. וכל כך למה? כיוון שגזר פרעה, ‘כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו’. נשארו ביאור, גופות רבות של ילדי ישראל, ובהמשך אף של ילדי המצרים[18]. ואותם הגופות, נשמרו במעמקי היאור, ולא נאבדו. שכן הם כשמורים בהקפאה. וכשהגיע זמן מכת דם, והכה אהרון על היאור. יצאו אותם גופות, והדגים החלו לנגוס בהם. מרגע זה, יצאו כל הדמים שנשתמרו בהם, והחלו להיות בכל היאור. ומסיבה זו, הדגים היו הראשונים שמתו.

כתוצאה מהמכה הזו, החלו המצרים לחפור סביבות היאור, וליצור למעשה ביצות. וכך כהמשך למכה הקודמת, הם יצרו בעצמם, את המכה הבאה – צפרדע הנמצאת בביצות. וכמו שראינו בימינו בחזרתנו לארץ, שהביצות הביאו עמם גם יתושים – ובמצרים היו אלו הכינם. שינוי האקלים הזה גרם לבא הערוב, ומיד אח”כ למכת הדבר. תחילה בחיות, ולאחר מכן אף בבני האדם, שנדבקו בשחין. חלוקת המכות עד לשלב זה, הם כסימנים בהגדה – דצ”ך. שלוש מכות, שאחד הוביל בהם את בוא השני. עד”ש – תוצאת אותם שלוש המכות, ונזק שנגרם לבהמה ולאדם.

כהמשך לכך, הוכו מצרים בארבע המכות האחרונות. שהם מכות הבאות משמים. תחילה הובא הארבה שחיסל את יבולם, ולאחר מכן בא הברד, ושיבר את כל עץ השדה. החושך ומכת בכורות, חתמו את מכות מצרים. דבר זה היה, כנגד מה שרצו המצרים, ואף עשו לישראל. כשהחשיכו עיניהם, והרגו את בניהם – המצרים עצמם, חשכו עיניהם ומתו בניהם. ובדרך זו, של סיפור יציאת מצרים, נזכה ונדע את ה’.


[1] שמות י, ב

[2] בראשית טו, ו

[3] אמונת, זה סדר זרעים. מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע – תוס’ שבת לא.

[4] בראשית ד, א

[5] דברים ד, לה

[6] שמות יח, יא

[7] אמר ר’ חייא בר אבא אמר ר’ סימאי, שלושה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו – סוטה יא.

[8] במדבר י, לא

[9] שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד – רש”י שם ט, א

[10] אמר ר’ יהודה בר שלום: ליל פסח היה אותו הלילה, שאמר לו “ואיה כל נפלאותיו”, היכן כל הפלאים שעשה הא-להים לאבותינו בלילה הזה, והכה בכוריהם של מצרים, והוציא משם ישראל שמחים – ילקו”ש שופטים, ו

[11] שופטים ו, יב – יג

[12] וכיוון שלימד סנגוריה על ישראל, אמר הקדוש ברוך הוא – דין הוא שאגלה אני בכבודי עליו, שנאמר “ויפן אליו ה’ ויאמר, לך בכחך זה”. אמר לו הקב”ה, יש בך כוח ללמד סנגוריה על ישראל. בזכותך הם נגאלים, שנאמר “והושעת את ישראל” – ילקו”ש, שם

[13] דאמר רבי יהושע בן לוי, למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר (דברים י, יז) “האל הגדול הגבור והנורא”. אתא ירמיה ואמר, נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו, לא אמר “נורא”. אתא דניאל אמר, נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו, לא אמר “גבור”. אתו אינהו ואמרו, אדרבה זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו, שאלמלא מוראו של הקב”ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות – יומא סט:

[14] ר”ה כה:

[15] תבן אתה מכניס לעפריים, עפריים שהוא מקום הרבה תבואה אתה מביא לשם תבואה למכור בתמיה כך ארץ מצרים שהיא מלאה כשפים אתה בא לשם לעסוק בכשפים – רש”י מנחות פה.

[16] “ה’ אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי”, ולא אמר ואלהי הארץ. ולמעלה אמר ואשביעך וגו’. אמר לו, עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות. אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ. שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ – רש”י בראשית כד, ז

[17] ויתקעהו ימה סוף לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים – שמות י, יט

[18] “לכל עמו”, אף עליהם גזר. יום שנולד משה, אמרו לו אצטגניניו – היום נולד מושיען, ואין אנו יודעין אם ממצרים אם מישראל, ורואין אנו שסופו ללקות במים. לפיכך גזר אותו היום, אף על המצרים. שנאמר “כל הבן הילוד”, ולא נאמר “הילוד לעברים” – רש”י שמות א, כב

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות