וירב בנחל – שבת זכור- פורים

וירב בנחל – שבת זכור- פורים
הרב איתמר הרשקו, חגים, חגים: פורים, רבנים, שיעורים

וירב בנחל

שלוש מצוות נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ- למנות עליהם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את המקדש.

בהפטרה לפרשת זכור אנו קוראים על קיום שתי המצוות הראשונות. שהם מינויו של שאול למלך על ישראל והציווי לשאול להכרית את זרעו של עמלק.

למרות זאת שתי מצוות אלו לא באו בקלות לעם ישראל ואף לא מילאו את יעדם המקורי. שכן מיד לאחר ששאול חומל על הצאן ולא משלים את מחיית עמלק מודיע לו שמואל שגם מלכותו תילקח ממנו ותינתן לרעהו הטוב ממנו.

הדבר שגרם לשאול שלא למלא את מחיית עמלק הוא משום החשבונות הרבים שביקש. וכמו שנאמר בפסוק- וירב בנחל. ומלמדים אותנו חז”ל ששאול התחיל לחשב את העניין של מחיית עמלק. וכך הוא אמר- אם האדם שהם עמלק חטאו נגד ישראל בהמה מה חטאה, ועל כן הוא משאיר וחומל על הצאן ולא הורגם.

מה שמנוגד לחלוטין לעיקר מצוות מחיית עמלק, כמו שאמר רש”י בפרשה- שלא יזכר שם עמלק אפילו לא על הבהמות, ולא יאמר אדם לחבירו בהמה זו משל עמלק היא.

למרות כל זאת, עדיין לא מוסבר מה הביא את שאול לחשוב כך פתאום, ובמיוחד שבנוב עיר הכהנים הוא נהג בצורה הפוכה לגמרי- שם הוא ביקש לפגוע בכל כהני העיר על כך שמרדו בו. וכמו שאמרו על כך חז”ל- המרחם על האכזרים, סוף שמתאכזר על הרחמנים.

מה הביא את שאול דווקא ערב מלחמת עמלק לחשב את אותם חשבונות?

על אי מחיית עמלק זו דורשים חז”ל ראו מה עשה לי יהודי ומה שילם לי ימיני- שאול לא הרג את אגג וממנו יצא המן ודוד לא הרג את שימעי בן גרא ויצא ממנו מרדכי היהודי. ואם כל אחד היה הורג בזמנו את אגג ושימעי לא היו גזירות המן כלל. שכן הוא לא היה בא לעולם וגם מרדכי שסירב לכרוע להמן לא היה בא, אך כיוון שאבותיהם חיו- הם נולדו וסבלנו את גזירות המן.

בקבות גזירותיו של המן, זכינו וקבלנו שוב את התורה והפעם ברצון ובשמחה. וכמו שנאמר במגילה- קימו וקבלו היהודים.

שאול המלך שהיה בנביאים ידע עניין זה, ולכן הוא מחשב כעת האם נכון למנוע מהמן מלהיוולד ואז יתכן ולא תהיה קבלת תורה בשמחה, או שמא עליו להרוג את אגג ואז לא יבוא המן.

הפרשה שהזכירה לשאול את החשבון הזה- פרשת עגלה ערופה.

שכן בפרשת עגלה ערופה אנו עורפים אותה בנחל ודווקא עגלה שטרם ילדה ובכך אנו אומרים- תבוא עגלה שלא עשתה פירות ותיערף במקום שלא עושה פירות, שהוא נחל איתן, כדי לכפר על מי שמת ולא הניחו לו לעשות פירות, שהוא הנרצח.

במצווה זו אנו רואים כמה חשוב בעיני התורה עשיית הפירות העתידית וכדי לכפר בדם שופכו של הרוצח עד שימצא, אנו מציינים זאת ע”י מניעת פירות מעגלה חדשה.

וכעת ששאול בא להילחם בעמלק ולהכריתו כליל הוא רואה שאם יישאר מהם זכר אזי יזכו ישראל לקבל את התורה מחדש בימי הפורים, ושאול חושש שמא במעשה של מחיית עמלק הוא לא יניח לישראל לעשות פירות בימי המן, ולכן הוא אומר אם אדם חטא בהמה מה חטאה. ממש כמו בעגלה הערופה בה הבהמה נערפת במקום הרוצח.

על חשבון זה אומר הקב”ה לשאול אל תצדק הרבה. שכן הרבה שלוחים למקום להביא את ישראל לכלל קבלת התורה ברצון ואין לו לעשות חשבונות אלו אלא לקיים את דבר ה’ במלואו.

שאול שחשב שאכן קיים את דבר ה’ אומר לשמואל- הקימותי את דבר ה’ למרות שידע שלא עשה כן כעת, מכיוון שכל מגמתו היא שיקבלו ישראל תורה מרצון ובזה תתקיים התורה, הוא מבשר לשמואל את זה שזכה להקים את דבר ה’.

שמואל עונה לו- ומה קול הצאן הזה? ובזה רומז לו שעל אף שיכל לתרץ את השארת אגג בחיים כדי שיצא המן, אין שום תירוץ בהשארת הבהמות בחיים על מנת להקריבם לה’.

לעומת זאת כאשר העיר נוב מורדת בשאול הוא לא מרחם על איש ומבקש מדואג לסוב ולפגוע בכל כהני העיר, ושם אין שום חשבון כלל אם כהנים חטאו שאר העם מה עשה. וזאת משום שחורבנה של נוב מוביל את עם ישראל שלב נוסף בדרך לבניין המקדש בירושלים. ממש כמו שחורבן שילה קידם את ישראל, שנטשו את משכן אפרים ומתקרבים למקדש בנימין.

חשבון מעין זה שעשה שאול אנו מוצאים אצל יעקב אבינו ערב פגישתו עם אחיו עשיו.

בתחילת פרשת תולדות נאמר על יעקב- וירא מאוד ויצר לו ופרש”י- שנתיירא יעקב שמא יהרוג את אחרים. הרב חרל”פ מדייק בדברי רש”י ‘שמא יהרוג את אחרים‘ בכוונו לרבי מאיר שנקרא ‘אחרים’ שהוא צאצא ישיר של עשיו. ויעקב אבינו חשש אם הוא יאלץ להרוג את עשיו ואנשיו, שמא לא יצא מהם לסוף כמה דורות ר’ מאיר וכל התורה שבע”פ תחסר את מי שנאמר עליו- סתם משנה רבי מאיר.

למעשה איש מהם לא טעה בחשבונותיו כיוון שבענייני כלל ישראל אין בחירה לאדם. ולכן לא הרג יעקב את אחרים, שאול לא הרג את המן ודוד לא הרג את שימעי. אף באופן פרטני אין לאדם רשות לעשות חשבונות אלו אלא עליו לתת לה’ להנהיג את העולם ועליו לשמור ולקיים את מצוותיו. הרבה שלוחים למקום והם ישלימו את דברו.

זה מה שאומר שמואל לשאול כשהוא מודיע לו שרעהו הטוב ממנו יהיה זה שיזכה וינהיג את ישראל לעולם, הלא הוא דוד המלך. וכל זאת משום שכל הנהגת בנימין היא זמנית עד שיקום שבט מיהודה וילכוד המלוכה בימיו.

דוד המלך מוסר לבנו שלמה ערב המלכתו את משפט המלוכה והוא מבקש ממנו בתחילת ספר מלכים- שימצא את הדרך החכמה והמתאימה לנקום משלושה- שימעי בן גרא שקילל את דוד, יואב בן צרויה שהרג את שני שרי צבאות ישראל אבנר ועמשא, ומאדניהו שהתנשא למלוך.

בדבר זה גילה דוד את הסוד לחיזוק מלוכה, חישוב נכון של הנצרך מול הניתן לדחות.

שכן לו היה הורג דוד את שימעי יתכן שלא היה רואה ה’ את קלקלתו ולא היה משיב את דוד לכסאו. וכן אם היה הורג או רודף את יואב הוא היה עלול לנטות אחרי אבשלום כמו שעשה עם אדוניה ובאם אכן היה קורה כך, לא היה יכול דוד לגבור על מרד אבשלום.

מסיבה זו מלך חייב לשכלל מתי עליו להרוג ומתי עליו להניח. וכך עושה אכן שלמה שלא הורג את ירבעם הבורח למצרים ובזה הוא זוכה להציל את מלכות בית דוד שכן למרות הגזירה לקרוע המלוכה מבית דוד נשאר ניר למלכותו בשני השבטים- יהודה ובנימין. ואילו אם היה הורג שלמה את ירבעם יתכן ולא הייתה תקומה לבית דוד.

שני שבטים אלו הם הפועלים במגילה כשהם מתחברים לאדם אחד- מרדכי, הפועל ברוח אלו הדברים. שכן כאשר הוא שומע שאחשוורוש בסכנת התנקשות מידי בגתן ותרש הוא דואג להודיע על כך לאסתר ובזה הוא זרע את גדילתו לסוף כמה שנים, כשנקראים הדברים בספר הזיכרונות.

זה מה שאומרים חז”ל- ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולכן הוא הרשה לעצמו שלא להשתחוות להמן מחד ולהציל את אחשוורוש מאידך, שכך הוא משפט המלוכה ובזה הוא פעל יותר מכל להשלים ולהקים את דבר ה’- קיימו וקבלו היהודים, קיימו למעלה מה שקבלו למטה.

נגישות