פרשת ויקהל פקודי – חכמי לב

פרשת ויקהל פקודי – חכמי לב
הרב איתמר הרשקו, פרשת השבוע, פרשת ויקהל, פרשת פקודי, רבנים, שיעורים

חכמי לב

על הקמת המשכן היו מנויים שניים- בצלאל שהיה משבט יהודה שהוא הגדול שבשבטים, ואהליאב שהיה משבט דן שהוא הפחות שבשבטים.

בצלאל זכה להיות מבוני המשכן הן משום חכמת צירוף האותיות שהייתה בלבו כשידע לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, והן משום שהוא נכדו של הראשון שמסר את נפשו כנגד הע”ז- חור שנהרג כשמנע מישראל להקים מזבח לעגל.

יחד עמו זוכה אהליאב בן אחיסמך משבט דן לכבוד זה, כשותף בהקמת המשכן.

הוא זכה לכך בגלל תפקידו המיוחד של שבט דן- המאסף לכל המחנות. נשיא השבט אמנם הינו אחיעזר בן עמישדי, אך לא בכדי שני אלו הם הממונים על השבט.

ישנם שני סוגי אנשים המסייעים לחבריהם. הסוג הראשון הינו אלו הרואים בצרת חבריהם ומגישים עזרה, הם מוכנים לעזור לכל הצריך לכך. ולכן כל מי שאבדה לו אבידה, בא שבט דן והחזיר לו. זהו שמו של הנשיא בשבט דן- אחי עזר, הוא כאח שלך העוזר לך.

אך מעלה יתרה יש למי שלא רק עוזר כנגד מה שמתבקש, אלא אף מבין מדוע נזקק חבירו לעזרתו ועל כן אין הוא מסתפק בעזרה נקודתית כי אם בעזרה כוללת שתפתור את שורש הבעיה. הוא גם יחפש בכל עת מי הוא זה הזקוק לו, ויסייע בידו. על אחד כזה ניתן גם לסמוך ועל כן הוא בן אחי- סמך, שהעניין מושרש אצלם מאב לבן. בכך זוכה אהליאב ואף יותר מנשיא שבטו, להיות האחראי על הקמת המשכן.

בכוונת הקמת המשכן היו שני דברים. העניינים הרוחניים שהוכנסו בכוונת כל כלי, עליהם היה אחראי בצלאל. ובנוסף המשכן איחד את ישראל והיה צורך בכוונה גשמית בהקמת המשכן ועל כך היה אחראי אהליאב[1].

יחד עמם היו אנשים חכמי לב שבאו לעשות את המלאכה של המשכן. התורה מדגישה שחכמתם באה לידי ביטוי במיוחד בכל הקשור לאריגת יריעות המשכן ובגדי הכהונה.

חכמת הלב שהייתה נצרכת להם היא משום שבביזת מצרים לקחו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה יחד עם כלי הזהב והכסף גם שמלות, שאף היו חביבות יותר מכל הביזה כולה.

בגדי המצרים לא יכלו לשמש את ישראל כבגדי לבוש וזאת משום שהם לא שינו את לבושם כשהיו במצרים ובוודאי שלא שינו אותם כעת. אבל מכיוון שבגדי המצרים היו עשויים מהבדים היקרים- שש, ארגמן, תולעת שני ותכלת, ידעו חכמי הלב כיצד לפרום את אותם שמלות ולהפריד כל חוט בפני עצמו, ולאחר מכן לשזור אותם כל חוט כפי מה שהוא.

דבר נוסף שהצריך חכמת לב הוא עשיית שמן הזית[2].

מכיוון שבמדבר אין עצי זית, נאלצו עם ישראל לרכוש מהאומות שבאו למקום חנייתם, את שמן הזית לצורך הדלקת המנורה. ומכיוון שרק השמן הראשון שיוצא מהכתישה הראשונה הוא הכשר להדלקה, היו צריכים אנשים חכמי לב היודעים לזהות זאת, גם אם הם לא היו אלו שעשו את השמן הזה.

אחרוני המתנדבים להביא תרומה למשכן היו נשיאי השבטים שהביאו את שתים עשרה אבני השוהם ואבני המלואים שהיו בחושן המשפט ובכתפות האפוד.

כוונת הנשיאים לבוא רק לבסוף הייתה לשם שמים- יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרין אנו משלימים אותו[3]. אך מכיוון שהעם התנדב אף יותר מהנצרך, לא נותר לנשיאים אלא להביא את אבני השוהם וכן את הבשמים עם שמן המשחה.

למרות זאת נחסרה אות משמם וזאת משום שאין לעשות חשבונות כאלו כאשר מדובר על נדבת לב שבהקמת המשכן.

הנשיאים ידעו שרק הם יכולים להביא את האבנים היקרות אותם הם לקטו בביזת הים, מהעיטור שעיטרו המצרים את סוסיהם. שכן האדם הרגיל לא יודע להבחין בין אבן הפטדה או הברקת לבין חלוק אבנים רגיל, אך הם שהיו נשיאים וחשובים גם במצרים- ידעו זאת על נכון. וכך כל נשיא שבט ידע לקחת את האבן שלו- ראובן את האודם, שמעון את הפטדה לוי את הברקת וכן על זו הדרך.

התורה הקפידה על כך שהם נשארו רק לבסוף ובכך חשבו לקבל תוספת ייחוס וכבוד וכנגד זה נחסרה אות משמם.

בזמן חנוכת המשכן הם תקנו זאת כאשר הם היו הראשונים שבאו להקריב את קורבנם והקב”ה אף ציווה את משה שייקח מאיתם את קורבנם, ובזה הושלמה כפרתם.

הנה כי כן, המשכן הוקם ע”י אנשים חכמי לב שבאו והתנדבו מעצמם בלא לעשות חשבונות, אך נחנך דווקא עם בעלי התשובה שאמנם חיכו לסוף ההתנדבות אך היו הראשונים להשמיש ולחנוך את המזבח, בקטורת שהוקטרה כדוגמתה במזבח החיצון רק במעמד זה של חנוכת המשכן.

ספר שמות מסתיים בתיאור העבודה שעבד משה במשכן בכל שמונת ימי המילואים והוא שהקריב את הקורבנות עד שנכנס אהרון אחיו תחתיו לכהונה הגדולה.

הגמרא במסכת עבודה זרה[4] שואלת באילו בגדים שימש משה רבינו בכל שבעת ימי המלואים.

על שאלה זו נאמר שם בבית המדרש, שמשה שימש בחלוק לבן.

למרות שלכאורה אין נפקא מינא במה שימש משה, שכן זה היה רק במשך שבוע בלבד טרם חנוכת המשכן, ולכאורה אין לעניין שייכות לדורות. למרות זאת הגדר ההלכתי של הקרבת משה באותם ימים הוא כהקרבה בבמות ולכן אין צורך בבגדי כהונה ודי בחלוק לבן[5].

על פי דברים אלו ניתן לומר על עניין הקרבת קורבן פסח בימינו כשאין עדיין בית מקדש ומזבח, שיתכן ואין צורך בבגדי כהונה כי אם די בחלוק לבן[6].

את קורבן פסח ניתן להקריב בטומאה כיוון שטומאה הותרה או דחויה בציבור, והקורבן גם כשר לאכילה שלכך הוא בא מלכתחילה.

את שפיכת הדם שנותנים מהקורבן ניתן לעשות בכל מקום בעזרה כיוון ששלמה קידש את הרצפה כולה בקדושת המזבח, ואת עניין בגדי הכהונה ניתן לפתור למרות שאיננו בקיאים בתכלת, על פי מה שנאמר במשה- ניתן לעשות את הפסח בחלוק לבן. ומכיוון שניתן להקריב את קורבן הפסח גם כיום בלא המזבח ממש, אנו מבקשים בליל הסדר- שיגיע דמם על קיר מזבחך, שנוכל להזות על המזבח ממש כשהמקדש משוכלל בהיכלו.    


[1] דוגמא לדבר- נדבת מראות הצובאות לכיור. את כוונת הנשים כשומרות נאמנות לבעליהן הכניס בצלאל במחשבתו, ומזה מתקדשים הכהנים לעבודתם. אך את יכולת המים שבכיור לבדוק את האשה הסוטה- הכניס אהליאב במחשבתו

[2] ואת שמן המאור- אף הוא צריך חכמי לב, שהוא משונה משאר שמנים… מגרגרו בראש הזית והוא כתית זך- רש”י שמות לה, יד

[3] רש”י שם, כז

[4] לד.

[5] תוס’ ותוס’ הראש שם

[6] “אמר רבי יהושע, שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, אוכלין קדשי קדשים אע”פ שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אע”פ שאין חומה. מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא”- שבועות טז.

נגישות