עושי המלאכה
על מלאכת עשיית המשכן, התמנו כמה אישים. כשלכל אחד מהם יש תפקיד, כאחראי על תחום מתחומי עשיית המשכן.
ראש המנויים, היה בבחירתו של בצלאל- נכדו של חור. לעמוד בראש עושי המלאכה, וכמי שפועל עם א-ל. בעשיית כלי המשכן, ע"י צירוף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ[1]. וביחד עמו בא להורות, אהליאב בן אחיסמך משבט דן[2]. שלמרות היותו מהירודים שבשבטים, הוא מורה לעם כיצד לנהל את הבניה.
את עשיית המשכן, ניתן לעשות רק בשילוב שני הכוחות האלו. בצלאל היה אחראי על מהות הכלים, והכנסת הקדושה בהם. ואילו אהליאב, היה זה שסידר את צורתם החיצונית.
הבחירה בשניהם לתפקיד, הייתה כהוראה לכל הדורות כולם. שבכל מפעל של קודש, בעם ישראל – אנו צריכים את שילוב הכוחות. בין נותני החזון, ובין עושי המלאכה.
ולכן בצלאל – שסבו חור, נהרג על קידוש ה'. כשעמד כנגד העם, שביקשו לעשות את העגל. הוא זה שיכול לשמור על טהרת המחשבה – שלא יכנס שמץ פסול ע"ז, בכלי המשכן. אך יחד עמו, יש לתת לבן שבט דן – את היכולת להורות, כיצד ליצור את הכלים. כך שהם אכן יתאימו, להשכנת הקדושה בהם.
ולכן אהליאב – שסב סבו חושים, עמד על שמירת כבוד ישראל. כשעמד כנגד עשיו והרגו, כדי שלא ימנע את קבורת יעקב אבינו[3]. ובכך הוריש לבניו אחריו, את האחריות של שמירת כבוד ישראל. ובן בנו, הוא המורה לעושי המלאכה. כיצד יכינו כל כלי, כדי שיוכן לקבל את קדושתו.
את הכח הזה, קיבל דן ראש השבט – בברכה, אשר ברכו יעקב אביו. ששמשון יהיה הראשון שיחל להופיע, את אורו של משיח[4]. שעד ימיו, לא יצאו ישראל למלחמה. אלא רק הגנו על עצמם, מהפלישתים. וכשבא שמשון, הוא החל לפעם את רוח המשיח, כשהתגרה בפלישתים.
ובכך הורה את הדרך לעם, עד שבא דוד המלך משבט יהודה. שכבש ארצות, אף יותר ממה שנחלנו עד אז.
לאחר שסיימו עושי המלאכה, את מלאכתם. בא משה רבינו והקים את המשכן. שכן לרוב כובדם של הקרשים, לא יכל אף אדם להקימם[5]. אך הכובד לא היה במשקלם. שהרי העם המתנדב, הביא את העצים האלו. אלא מכיוון שיעקב אבינו, היה זה שהכין את העצים האלו[6]. לכן הם היו כולם קודש, ורק משה הגדול[7] – יכול לפעול את הקמתם.
וכך לאחר שמשה מעמיד את המשכן, יכולים כל בני שבט הלוי לפעול כן. כשבמשך ארבעים שנות הנדודים, הם המקימים והמפרקים – של קרשי המשכן וחצרו.
ולבסוף מונה האדם, שהיה מופקד על עבודת הלויים – איתמר בן אהרון הכהן. כשניתנה בידו היכולת, לתת לכל אחד מבני הלוי – את העבודה המוטלת עליו[8]. בדבר הזה היה איתמר, ממשיך דרכו של משה[9]. ובכל מסע וחניה, הוא פיקד על הקמת ופירוק המשכן.
וכבר במסע הראשון, הצליחו הלויים לפרק את המשכן וליסוע – בו ביום[10]. למרות שלא ניסו כן, מעולם. שכן הייתה בזה הוראה לדרות. כשמגיע הזמן – יש לקום וללכת בלי להשתהות כלל.
ומכיוון שעלי הכהן, לא השכיל לעשות כן. כשלא קרא לעם, לעזוב את משכן שילה ולעלות לירושלים. פסקה הכהונה מבני איתמר[11], ועברה לבני אלעזר. אך בני בניו של עלי – רבה ואביי, זכו להיות מורי ההוראה לרבים. כשעסקו בתורה וגמילות חסדים[12].
ולכן פתיחת כל מימרא בגמרא, של האמוראים – נכתבת כ'איתמר'. כרמז למי שממונה על כל בני הלוי[13], לעשות את העבודה המוטלת עליו.
[1] אמר רב יהודה אמר רב, יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ. כתיב הכא (שמות לה, לא) 'וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת'. וכתיב התם (משלי ג, יט) 'ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה', וכתיב (משלי ג, כ) 'בדעתו תהומות נבקעו' – ברכות נה.
[2] משבט דן, מן הירודין שבשבטים, מבני השפחות. והשוהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים. לקיים מה שנאמר (איוב לד) 'ולא נכר שוע לפני דל' – רש"י שמות לה, לד
[3] סוטה יג.
[4] כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין, ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש, כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים. הוא דוד שבא מיהודה – רש"י בראשית מט, טז
[5] שלא היו יכולין להקימו. ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן, הניח לו הקדוש ברוך הוא הקמתו. שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, איך אפשר הקמתו על ידי אדם. אמר לו עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו. וזהו שנאמר 'הוקם המשכן', הוקם מאליו. מדרש רבי תנחומא – רש"י שמות לט, לב
[6] מהו הקרשים, מאותן העומדין ומיוחדין לכך. יעקב אבינו נטע ארזים במצרים, וכשמת צוה לבניו להעלותם עמהם, כשיצאו ממצרים. ואמר להם שעתיד הקב"ה לצוות אותן, לעשות משכן במדבר מעצי שטים. ראו שיהיו מזומנים בידכם – שם כו, טו
[7] מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר (דברים לד, ו) 'ויקבור אותו בגיא'. לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיהו נח, ח) 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' – סוטה ט:
[8] ביד איתמר, הוא היה פקיד עליהם, למסור לכל בית אב עבודה שעליו – רש"י שמות לח, כא
[9] על משה נאמר – 'ביד משה', וכן על איתמר נאמר – 'ביד איתמר'. וכן נאמר במדרש הגדול על הפרשה – מלמד שמינה אותו משה, גזבר על תרומת הלשכה.
[10] ביום ההוא נסעו – רש"י במדבר י, כח
[11] כי עלי היה כהן גדול שהיה מבני איתמר, וכן אחימלך ואביתר בנו – רד"ש דברי הימים א ה, כז
[12] 'לכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ובמנחה', אמר רבא בזבח ובמנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה. אביי אמר בזבח ומנחה אינו מתכפר, אבל מתכפר בתורה ובגמילות חסדים. רבה ואביי מדבית עלי קאתו, רבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין – ר"ה יח.
[13] "ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעוה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" – רמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל
