פרשת ויקהל פקודי – פרשת החודש תש"פ

עיבור השנה וחודש ניסן

קבלתי העתק מכתב לרבנות, שצריך לעבר את השנה ולדחות את ניסן. ברור שעדיף ההיפך, ומייחלים באדר שיגיע ניסן. אדר הוא בטבע, ואין שם שמיים במגילה. חודש ניסן הוא להיפך, זה זמן של התגלות גדולה של כבוד ה'. פרשת החודש "החודש הזה לכם" ויחד עמו הציווי לקחת קורבן פסח. מדוע פתח משה במצוה זו? ורש"י בתחילת בראשית מעיר שאכן במצוה זו התורה הייתה צריכה להיפתח. מדוע? מה מיוחד בה? קידוש החודש ועיבור השנה זה שליטה על הזמן. מעל הטבע, לא משועבדים לפגעי הזמן. בלעם ביקש לכוון את השעה ולקלל את ישראל. א"ל האתון "למה היכתני זה שלוש רגלים". וברש"י, אתה בא לעקור אומה שחוגגת שלוש רגלים. ומבאר המהר"ל כי ישראל קדשינהו לזמנים, והם מעל הזמן, מעל הטבע, ולא תוכל לכוון את השעה, את הטבע לפגוע בישראל. "

קבעת עיתים לתורה". יש לפרש, האם ע"י החיבור לתורה השפעת על הזמנים, רוממת וקדשת אותם. ולכן חודש ניס הוא הראשון לחודשי השנה, כי אז ביציאת מצרים נהיינו לעם וכל הדברים שנצטווינו בתורת עם, מתחילים מניסן. ראש חודש ניסן, הוא ראש השנה למלכי ישראל, סדר הרגלים מתחיל מפסח. תחילת שנה לגבי תרומה לקורבנות מתחילים מניסן. וכך לענייני חילוף העונות, בדברים טבעיים מתחילה השנה מתשרי.

קידוש החודש

הגר"א מבאר בסידור את מה שאנחנו אומרים בתפילה "אתה בחרתנו מכל העמים", אומר הגר"א הכוונה היא על יציאת מצרים, שאז זה היה מכל העמים, אז התעלנו לבחינה של עם. יש פסוק בספר עמוס (ג, א) שהנביא נשלח ע"י הקב"ה לדבר על כל המשפחה אשר העליתי מארץ מצרים. זאת אומרת שכל עוד שלא יצאנו מארץ מצרים היינו בגדר משפחה, שזה דבר מאוד חשוב, אבל לא היינו בגדר של עם, עם שיודע את אלוקיו. מצות קידוש החודש מסורה לסנהדרין, כמו שהגמרא (סנהדרין יא) אומרת "כי מציון תצא תורה" (ישעיהו ב, ג) , מפני שהיא הגוף הסמכותי היחידי. לכן דווקא בקידוש החודש אנחנו מוצאים את ההגדרה של "אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידין" (ר"ה כה.(, מפני שבמצווה כזאת שהיא מוטלת על עמ"י בתור עם, אין שגגה ואין מזיד. לכן אומרת התורה, יש מצווה לקדש את החודש.

אבל מצוות קידוש החודש מובאת בתורה בציווי משותף עם "משכו וקחו לכם" (שמות יב, כא). משכו וקחו לכם אומרים חז"ל, משכו ידיכם מע"ז. כי קורבן הפסח מבטא את ההתהוות החדשה של עמ"י, שאנחנו מושכים ידינו מע"ז ונוצרו להיות עם שיודע את אלוקיו. ובכל הדורות, בכל התנ"ך תמיד קורבן פסח ביטא את הנקודה שאנחנו נכנסים להיות עם שיודע את אלוקיו. ובתורת עם – נתנה לנו גם מצוות קידוש החודש. ולכן התורה מסמיכה לנו את שני הציוויים אחד לשני. ויתכן שזו גם כוונתו של רש"י, בתחילת ספר בראשית "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם". מצוות קידוש החודש, מפני שקידוש החודש מבטא את עמ"י בתורת עם. ועמ"י מתגלה בכוחו רק במקום הטבעי שלו, "גוי אחד בארץ". רק שם מקדשים את החודש. לכן פתחה התורה תחילה במקום במצות קידוש החודש בארץ ישראל. שהיא התשתית. זה לא היה חילופין במקום מצות קידוש החודש התורה פתחה בא"י. אלא א"י היא התשתית לכך שיש אפשרות לקדש את החודש, לקבוע את סדרי הזמנים בעולם. רק אז בא לידי ביטוי הכוח שלנו שאנחנו עם.

הגמרא בברכות (סג.) אומרת שאם יש מי שראוי לקדש את החודש אבל הוא נמצא בחו"ל והוא לא הניח כמותו בא"י, אז הוא יכול לעשות את זה גם בחו"ל. למה? הרי לא מקדשים ולא מעברים את השנה אלא רק בא"י. אומר המפרש על הרמב"ם בהלכות קידוש החודש (פ"א ה"ח), היות ואת התורה שלו שע"פ הוא רוצה לעבר את השנה בחו"ל הוא למד בא"י אז לכן גם בזה הוא מקיים בדיעבד את ה"כי מציון תצא תורה". הוא למד תורה בציון והוא לא הניח כמותו, אז בדיעבד הוא מקדש או מעבר את השנה בחו"ל. אבל המקום הטבעי של יהודי ששם נתנה לו הסמכות לקדש את הזמנים זה רק בא"י.

לך עמי בא בחדריך

אנחנו בימים הללו מקווים לקב"ה שהם יהיו ימים שמתוך צרה המציאם פדות ורווחה. אין שום יהודי שנוסע מא"י, כולנו מוקפים בזכות א"י, ולא רק זה אלא גם אלו שמשום מה מסיבות כאלה ואחרות נמצאים בארצות ניכר, עושים כל צדקי כדי להחזיר אותם לארץ, אין ספק שזה דבר גדול מאוד. הבאנו כמה פעמים את דברי ר' צדוק על המשנה בכלים (יז, יג), לאיפה שאדם בורח בזמן שהוא נמצא בסערה, סימן שהוא מרגיש ששורש החיות שלו זה באותו מקום. "לך עמי בוא בחדריך", הזכרנו את מה שרש"י אומר שהכוונה או בבתי כנסיות ובתי מדרשות, או בחדרי לבך.

היום הייתה לי שיחה עם האברכיות של הישיבה. שאלתי שאלה, הגמרא אומרת הני נשי במאי זכיין? אומרת הגמרא )ברכות יז.), בשכר שממתינות לבעליהם שיחזרו לבית מבית המדרש. אך היום השאלה חוזרת למקומה: הרי הן לא צריכות להמתין, בתי המדרש סגורים, וא"כ במאי זכיין? אמרתי להן, הני נשי זכי הם ממתינות שהם יחזרו כבר לבית המדרש ולא יישארו כל היום בבית. לך עמי בוא בחדריך. תקופה של התכנסות בתוך הבית פנימה, גם בחדרי לבבך, שהוא ישמש כבית כנסת כשמתפללים ביחידות והוא ישמש כבית המדרש כשאדם לומד בביתו, אם א"א להתפלל במניין לפי ההנחיות של משרד הבריאות. הקב"ה מגלגל דברים שאנחנו מצפים לראות איך סופם יעיד על תחילתם. כתוב בחז"ל (מכילתא יב, ב( שישראל מונין ללבנה ואוה"ע מונין לחמה. ישראל מונין ללבנה שאין לה מעצמה כלום, "לית ליה מגרמי כלום" (זוהר ח"א קכה.(, וכתוב בספרים שמלך שזה ר"ת לית מגרמיה כלום – הוא יודע בדיוק מי מאציל עליו, מי משפיע עליו. על זה אומרים חז"ל שישראל מונין ללבנה. לאוה"ע יש הרגשה שאני ואפסי עוד. אבל הקב"ה משגיח בעיקר על מי שמרגיש שאין לו. יעקב אמר "יש לי כל" (בראשית לג, יא) ואלו עשו לא מסתפק בזה ואומר "יש לי רב" (שם שם, ט). יעקב אבינו מושגח בהשגחה פרטית מהקב"ה כמו היחס בין הלבנה לחמה. כל תחילת חודש, כל תחילת שנה אנחנו מתפללים שהקב"ה ימלא את פגימה הלבנה. בניסן יש את ההתגלות הכי גדולה ששם עמ"י הגיע לדרגה עצומה. ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי (מכילתא דשירה ג). היה אור; ולא סתם אור, אלא אור שהאיר את הלילה. "היה אור במושבותם" (שמות י, כב). על זה אמר שלמה בספר קהלת (ב, יג), "כיתרון האור מן החושך". אור שמאיר מתוך חושך זה אור יותר גדול, שכן אז ניכר יותר יתרון האור. הגמרא (שבת עז.) אומרת שככה היה גם סדר בריאת העולם, ברישא חשוכא והדר נהורא. קודם כל היה חושך ואחרי זה היה אור . גילוי האור היה בחודש ניסן. מעין מה שהגמרא אומרת בב"מ (ב.) בתור הו"א שיש אנשים חושבים שבראיה בעלמא קני, והמסקנה שלא קני. אנחנו לא מסתפקים ברק לראות את האור. אנחנו רוצים יותר את מה שהיה האור האמתי במתן תורה, אורה זו תורה. זוהי דרגת אור עוד למעלה מדרגת האור הרגילה של ההסתכלות. כתוב בבריאת העולם על השמש והירח "והיו לאותות ולמועדים ולימים ולשנים" (בראשית א, יד) ואחרי זה כתוב "להאיר על הארץ" (שם, שם טו), ומפרש רש"י שעיקר מטרת השמש והירח היא לבטא את כוחם של ישראל שקדשינהו לזמנים, והמטרה המשנית היא להאיר על הארץ. וזו המעלה המיוחדת של חודש ניסן. ולכן כמו שהבאתי מר' צדוק, ראש חודש נקרא ראש חודש ולא סתם תחילת חודש, מפני שהראש כולל את כל מה שקורה במשך התקופה, הכל תלוי בראשית.

אשרי אדם בוטח בך

חז"ל אומרים במקום אחר, על הפסוק "אשרי אדם בוטח בך" )תהילים פד, יג). למה יש בו את הדגש על אדם שבוטח בך? אדם זה בד"כ כפי שכתוב בש"ס "אתם קרויים אדם ואין אוה"ע קרויים אדם" (ב"מ קיד:). הביטחון בקב"ה הוא דבר שאדם מפעיל גם את המחשבה שלו. הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה רק בעמ"י. דוד המלך אמר אשרי אדם בוטח בך. אדם הראשון הוא הדוגמא הראשונה לאדם, שהיחיד שהוא יכול היה לסמוך עליו זה היה הקב"ה. "אשרי אדם" שהוא כמו אדם הראשון – שהוא סומך רק על הקב"ה. אשרי עמ"י שאתם קרויים אדם. אומר בעל חובת הלבבות, שהמציאות של הביטחון הוא שאדם מכיר את המציאות לאמיתה שיש מנהיג לבירה. וההכרה הזאת במחשבה שבלב היא אמורה לפעול על האדם גם בחיי המעשה. המשך חכמה על הפסוק "את ה' אלוקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י, כ) אומר, שהפסוק הזה הוא המקור למידת הביטחון. היא מצוה פרטית שכוללות את אנשי האומה, כל אחד לפי ערכו. כיון שיצר האדם שהוא דבוק בהשגחה עליונה בה' יתברך, הוא מרגיש יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו, מפני שה' יתברך רוצה יותר בהצלחת האדם ממה שרוצה האדם בעצמו. אדם שחי בתחושה כזאת הוא בוטח, וזה נקרא ביטחון בקב"ה וזה מה שכותב המשך חכמה. אדם בסדר חייו מכריז ואומר שהקב"ה הוא המלך, וע"י כך הוא גורם לעצמו שלא יבוא לו ח"ו שום הפסד והוא יגיע כך למנוחת הנפש. "הרחמן יצילנו מפיזור הנפש" זה ביטוי של בעל חובת הלבבות. ועל כך מוסיף הגר"א, מה שאנחנו אומרים בתפילת שמו"ע "ולא נבוש כי בך בטחנו" על איזה בושה מדברים פה? אומר הגר"א פירוש מקורי, ולא נבוש מלשון מדוע בושש משה לבוא. הכוונה היא שאנחנו מצפים שהקב"ה יחיש את הטובה ולא נצטרך להמתין עד שבסופו של יום נראה את התגלות יד ה' והנהגתו. והוא מביא לכך דוגמה ממה שכתוב במגילת אסתר, שאע"פ שהישועה הייתה בסוף הקב"ה נתן סימנים קודם לעמ"י שהולך להיות מהפך. פתאום יש מעמד למרדכי, פתאום אסתר בבית המלך. בקמעה קמעה, כמו שהגמרא אומרת שכל גאולתן של ישראל שהיא קמעה קמעה נלמדת ממה שהיה עם אסתר ומרדכי. ולא נבוש מלשון מדוע בושש משה לבוא. לא נצטרך להמתין הרבה. למה? כי בכך בטחנו. זה פירוש נפלא של הגר"א, עמ"י יודע תמיד שהקב"ה ממכה עצמה מתקן רטיה. הקב"ה מקדים רפואה למכה. "עת צרה היא ליעקב וממנה יוושע" (ירמיהו ל, ז). אומר בעל ספר הרוקח, ממנה זה אותיות מהמן. אבי מורי פירש פעם בליל הסדר, "והקב"ה מצילנו מידם" לא הכוונה שהוא רק מוציא אותנו מידם אלא הקב"ה מגלגל שאלה שרוצים לכלותנו הם יהיו הסיבה לכך שננצל. כמו שאומרת הגמרא "ממכה עצמה מתקן רטיה". "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" (שמות טו, כו). איזו מחלה? כתוב בספרים, "ואני אקשה את לב פרעה" (שמות ז, ג) – זו המחלה הכי גדולה. על זה באה ההבטחה, שלא תהיה לנו הכבדת הלב. שנדע לקרוא את המציאות שהקב"ה מדבר אלינו, נשים יהבנו על הקב"ה. שכל מאן דעביד רחמנא לטב עביד.

להעמיק את ההסתכלות

לא כל דבר נראה לנו ברור בעיניים. הזכרתי כבר את מה שכתוב בפרשת נגעים שכשנבוא לא"י הקב"ה ישים נגעים בבתים. ואומר רש"י שזו בשורה טובה לישראל, שכשיש נגעים בבתים וצריך לנתוץ אותם יגלו אח"כ מטמוניות מתחת לקיר, את אלה שהחביאו הכנענים. והמפרשים שואלים, אם הקב"ה רוצה לתת לנו מתנה, זו הדרך לתת לנו אותה? הרי כשאתה נותן מתנה אתה אורז אותה בעטיפה יפה. בברכת המזון אנחנו אומרים שהקב"ה זן את העולם כולו "בחן בחסד". אז למה כשבאים לא"י לקבל מתנה כזאת, שהיא תסתתר מאחורי נגע? אבי מורי הסביר פעם, שבא"י צריך להסתכל לעומק, שגם מה שאולי כלפי חוץ נראה נגע צרעת, מאחוריו מסתתר מטמון גדול. שמעתי מידידי הרב פנחס אבוחצירא שאלה נפלאה מאוד, למה המתנה הזאת באה דווקא ע"י לשון הרע, שמי שידבר לשון הרע תהיה לו צרעת בבית ארץ אחוזתו והוא יקבל את המטמוניות? אולי זה מגיע דווקא לאלה שלא מדברים לשון הרע? והתשובה היא, ששם צריך את ההבטחה הזאת, שאם האדם נוהג כפי ציווי התורה – אף פעם לא מפסידים כשאדם פועל ע"פ רצון ה'. עכ"פ, העיקר בשבילנו לדעת, יש ביטוי בחז"ל במסכת תענית (כא:) שאם יש איזו מכה בא"י שצריך להתענות עליה, גם אלה שבחו"ל צריכים להתענות. כי אם הגבירה לוקה, גם השפחה תלקה. פה אמנם הכל היה הפוך, התחיל מהשפחה ועובר לגבירה. וידוע שהרמב"ן וכל הראשונים כותבים שיש השגחה מיוחדת של הקב"ה על א"י, "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב" (תהילים צד, יד). זה בא ביחד. בעז"ה הקב"ה יראה לנו עין בעין שלא תצא תקלה, לא לנו ולא לעולם כולו. יש פסוק "רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו" (שם לב, י) הפירוש הפשוט של הפסוק הוא שיש הרבה מכאובים לרשע, אבל משבוטח בה' חסד יסובבנו. אבל מי שמסתכל בפנים יראה שהאתנחתא בפסוק נמצאת תחת המילים "והבוטח בה'". דהיינו, כתוב בפסוק שרבים מכאובים לרשע והבוטח בה', חסד יסובבנו. מה הפשט בפסוק? מובא בספר תרועת מלך בשם הרב'ה מקוצק, יש הרבה מכאובים לרשע. אבל המכאוב הכי גדול שלו זה הבוטח בה'. איך אתה בוטח בקב"ה? על מי אתה שם את יהבך?!

מלכות ה' בעולם

זה מה שהזכרנו בתחילת הדברים "אשרי אדם בוטח בך". "אתם קרויים אדם". הם יודעים שהקב"ה יכול לנענע את העולם עם העיטוש הכי קטן, כל עולם הרפואה שהתפתח בכל עשרות ומאות השנים האחרונות צריך לעבוד מחדש, לפתח את מה שצריך לפתח על וירוס קטן. יש ביטוי בגמרא )סנהדרין לח.) שאם אדם ח"ו מתגאה הקב"ה אומר לו יתוש קדמך. יתוש הוא גם שליח. טיטוס הרשע כשהוא החריב את בית המקדש ונכנס לקודש הקודשים, כתוב בחז"ל (גיטין נו:) שהוא נעץ את החרב בפרוכת שבקודש הקודשים ויצא דם מהפרוכת, והוא התרברב כאילו הוא ניצח את הקב"ה ח"ו. וכשהוא נסע אח"כ באוניה אז הייתה סערה גדולה, אז אמר טיטוס לקב"ה, מה אתה מתמודד איתי על המים, בוא נראה אותך על היבשה. וכשהוא חזר ליבשה כתוב בחז"ל שנכנס יתוש קטן למוחו. הקב"ה לא צריך שליחים גדולים ועצומים. יתוש קטן, וירוס קטן, ורואים מי מנהיג את העולם. "הממליך מלכים ולו המלוכה". רצון אחד של הקב"ה מטלטל את העולם. אנחנו מתפללים שיהיה רצון גדול מצד הקב"ה שישמע את כל התפילות. שישמע ויראה איך שכל האומות, ובמיוחד עמ"י יודעים שצריך להשליך את יהבם, הבטחון האמתי על הקב"ה. כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד. אנחנו מתפללים שהכל יצא לטובה שח"ו לא יארע שום נזק לאף אחד. אני רוצה מאוד להודות לכל העושים והמעשים על סדרת השיעורים שתוסיף עוד בעז"ה כהנה וכהנה. גם בשבוע הבא וגם בשבועות הבאים עלינו לטובה. זה ממש ריבוי גדול של תורה, אין צל צלו של ספק, וגם מבטא באמת ובתמים את הקשר שהוא לפעמים דווקא בנסיבות כאלה מתחדד יותר, ובעז"ה שפרשת השבוע, אני לא יודע אם יצא לכל אחד לשמוע, צריך לשמוע להוראות של משרד הבריאות. שמעתי הרבה פעמים מידי הרב בדיחי שאמר בשם הרצי"ה איזו אמרה שיותר מתאימה לבעש"ט, אבל הוא אמר שהרצי"ה אמר אותה בשם הגר"א: בראשית ברא, הבראשית, הדבר הראשון שאדם ידאג זה ברא. לבריאות. לא לזלזל ח"ו בהוראות. תפילה במניין זה דרבנן, "ונשמרתם מאוד נפשותיכם" )דברים ד, טו( זה דאורייתא. בהבנת מאורעות התקופה מומלץ מאוד לקרוא מש"כ בספר מכתב מאליהו חלק ג' עמ' 205-204 ,ותן לחכם ויחכם עוד.

שתהיה שבת שלום, ובמיוחד שחודש אדר, שנזכה לקיים שבתות כהלכתם – עיין שפ"א פרשת זכור שנת תר"ן ד"ה וקבעו.