בס"ד
ילדה שקבלה התקפת אסטמה בגן
תיאור המקרה:
אני גננת בגן ילדות. יום אחד אחת הילדות קיבלה התקפת אסטמה. ניסיתי להתקשר להוריה, אולם הם לא ענו. הילדה סיפרה שיש לה משאף, אבל היא לא הביאה אותו לגן. החלטתי לפנות אותה לטיפול רפואי, הריתמיקאית שהיתה באותה שעה בגן, הסיעה אותי ואת הילדה לטר"ם, היות שזו היתה האפשרות שנראתה לי הכי מהירה והכי בטוחה. בטר"ם הילדה קיבלה את התרופה שהיתה זקוקה לה, נשימתה התייצבה, וחזרנו לגן. את התשלום לטר"ם שילמתי מכספי. כשספרתי להורי הילדה על האירוע, הם כעסו מאד, ואמרו שהם בכלל לא רצו שהילדה תקבל תרופה, והם מעדיפים שהילדה תלמד להתגבר על ההתקפות בכוחות עצמה.
שאלה:
האם יש לי עילה לתבוע את הוצאותיי מהורי הילדה?
תשובה:
ראשית, נברר האם ההורים אכן חייבים בהוצאות הרפואה של ילדיהם.
בגמ' בכתובות ס"ה: מבואר שהאב חייב במזונות בניו ובנותיו עד גיל שש. יש ראשונים שנקטו שזהו חלק מחובתו לזון את אשתו, ויש ראשונים שנקטו שזו תקנת חכמים עצמאית שמחייבת את האב כלפי בניו, ושייכת לקבוצת התקנות הנקראות בגמרא "תקנות אושא". ואילו לאֵם הילדים לא תקנו חיוב לזון את בניה, אך ניתן לכוף אותה מדין צדקה כאשר לאב אין אמצעים ולאֵם יש. ראה כל זה בספר משנת הכתובה פרק ל"ד. ובעניין רפואת הבנים מבואר שם שיש לחלק בין רפואה שאין לה קצבה, שנחשבת לחיוב מזונות וממילא האב חייב בה, לבין רפואה שיש לה קצבה, שנחשבת לחיוב צדדי כמו פדיון מהשבי, שלא חייבו בכך חכמים את האב.
באתר של 'איחוד הצלה' מוסבר שאסטמה היא מחלה כרונית, התוקפת מידי פעם מסיבות שונות, המצויה בעיקר אצל ילדים, אך אין לדעת מתי בדיוק תחלוף. ואם כן פשוט שנחשבת לרפואה שאין לה קצבה, ועלות הטיפול בה לילדים עד גיל שש מוטל האב מדין הגמרא.
אולם יש לדון מה הדין אם האב לא קיים את חובתו, ומישהו עמד ומימן את רפואת בניו ובנותיו, האם יש לו עילה לתבוע מהאב את הוצאותיו.
והנה במשנה בכתובות ק"ז: מבואר שמי שהלך למדינת הים ובא אחר ופרנס את אשתו, הניח מעותיו על קרן הצבי, כלומר שאין לו עילה לתבוע את הבעל. רוב הראשונים למדו מכך דין עקרוני, שמי שפורע חובו של חבירו שלא מדעתו, אין הלווה חייב לשלם לו, וכך נפסק בשו"ע חו"מ קכ"ח, א. אמנם בשו"ע מבואר שהטעם הוא שיטען הלווה שהיה מפייס את המלווה ומוחל לו, מה שלא שייך ברפואה, אולם הש"ך שם ס"ק ד הביא טעם נוסף, שהיה מוצא אוהבים שהיו פורעים בשבילו, כלומר בלי לתבוע אותו בחזרה, וטעם זה שייך גם ברפואה. ובפרט שמקרה שלנו ההורים טוענים שבאמת לא היה צורך בהוצאות.
מאידך יש לומר, שההורים שולחים לגן על דעת שהגננת תעשה את הנצרך לשם הדאגה לבריאות ושלום ילדיהם לפי שיקול דעתה, ולא מסתבר שאין בכוונתם לממן זאת. אלא שעיון בחוזר מנכ"ל בעניין 'שירותי עזרה ראשונה ופינוי תלמידים' מלמד שהיה על הגננת לפנות למוקד המיועד לכך או למד"א, ולא לקבל את ההחלטה על דעת עצמה. החלטה על פינוי ע"י המוקד מד"א, לפי החוזר, מממונת על ידם.
יש לציין, שבשו"ע חו"מ תכ"ו א בסמ"ע ובש"ך ס"ק א, מבואר שאף שחובה על אדם לשכור אחרים כדי להציל את חבירו, אם יש לחבירו ממון, חייב לשלם לו. אך פשוט שילדה אין מה לשלם. ובמהרשד"ם יו"ד ר"ד מבואר שלא שייך לחייב את ההורים במקום את בנם.
מסקנה: אין לגננת עילה לתביעה כלפי ההורים. אולם יעצתי לה לספר להורים כמה הוצאות היו לה, ולקוות שיעשו כחכמתם.
