שיחה ליום העצמאות ‘ונשמחה בו – בישועתו’

שיחה ליום העצמאות ‘ונשמחה בו – בישועתו’
חגים, יום העצמאות, ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל, רבנים, שיעורים

שיחה ליום העצמאות (תמליל, ישיבת מרכז הרב, תשד”מ)

אמרנו, התפללנו והכרזנו: “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו” (תהלים קי”ח, כד). חז”ל (שהש”ר א’, ג) שואלים את פירושו של הפסוק: “אין אנו יודעים במי הכתוב מדבר…”. “בו” – מי זה ה”בו”? האם הכונה לַיום, או האם הכונה לקב”ה. “זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו” אפשר לפרש ש”בו” מתייחס ליום, אפשר לפרש ש”בו” מתיחס לקב”ה. הפסוק סתום. אבל, אומרים חז”ל (שם), במקום אחר זה מתבאר: “בא שלמה ופירש, ‘הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך’ (שה”ש א’, ד): ‘בך’ – בקב”ה, ‘בך’ – בישועתך, ‘בך’ – בתורתך”. “בו” מתפרש אפוא – בקב”ה. לא ביום, אלא בקב”ה.

לכאורה, אין הבדל יסודי בין שני הדברים. אילו היינו אומרים ‘זה היום עשינו אנחנו’, כי אז היה מקום לשאלה, אם השמחה היא על היום שאנחנו עשינו, או שמדובר כאן על הקב”ה. אז היה הבדל גדול, הבדל עצום. אם הכונה היא ליום – הכונה אלינו. אם הכונה לקב”ה – פירוש שאנחנו מוסרים את זה למי שהכבוד שלו.

אבל מכיון שלמעשה הכתוב מתחיל “זה היום עשה ה'”, אם הכונה שהקב”ה עשה את היום הזה, ואנחנו שמחים ביום, הרי פירושו של דבר שאנחנו בעצם שמחים בקב”ה שעשה את היום. מה ההבדל, למעשה, אם אנחנו מפרשים את המלה “בו” ביום או בקב”ה?

אומרים חז”ל, שעם זאת יש הבדל. ישנו הבדל אם אנחנו שמחים ביום, או שמחים בקב”ה, גם בזמן שאנחנו אומרים “זה היום עשה ה'”. כי באותם הימים הראשונים של תקומת המדינה – שודאי רובכם ככולכם לא הייתם נוכחים באותו מעמד, לא ראיתם את זה, לא זכרתם את זה, אולי אבותיכם ספרו לכם – בימים ההם, בהתחלה, כשהלבבות היו פתוחים, במיוחד שהיתה זו עליה מבירא עמיקתא לאגרא רמא. בתקופה זו, שהיתה אחרי השואה הנוראה ביותר שפקדה את עם ישראל, שכל גלויות ישראל הפכו לתלי חרבות, שכל גדולי ישראל לתלי אפר, בזמן שהיה נראה כאילו כלתה תקות ישראל, בזמן שחשבו האויבים על הפתרון הסופי, שלא יזכר שם ישראל עוד. ובאותו זמן קרה הנס הגדול, הנס שהרגישו בו והכירו בו כל תפוצות ישראל, כל פליטי ישראל, כל השרידים אשר ה’ קורא, כי יד ה’ עשתה זאת, כי לא נתננו טרף לשיניהם, כי נשארנו חיים וקיימים למרות הנסיון הנורא והאיום ביותר של ההשמדה ההמונית על ידי האמצעים המשוכללים ביותר אשר השטן עוד לא ידע עד היום הזה לברוא כמותם. באותו זמן, המחנה הישראלי, למרות היותו נרדף ומושפל, בראותו את ההתגלות האלוקית הזאת – אחזה הרוח האלוקית את כל העם מקצה אל קצה. אז לא היה צריך לדבר על הצורך של אחדות, אז היה כל העם מאוחד, אז היתה החזית הדתית מאוחדת. לא היו פלגים באגודת ישראל, ולא ש”ס-ים נפרדים, ולא היו גם הפועל המזרחי והמזרחי בנפרד. לא היו הבדלים. כל אחד ואחד הרגיש את יד ה’ הגדולה. טושטשו גם ההבדלים שבין הציבור הנאמן, הדתי, לציבור הרחוק. כולם יחד הרגישו את משק כנפי ההשגחה העליונה אשר עשתה עם ישראל את הנס והפלא של היום הזה.

היום יש שמתכחשים לענין הזה. גם בתוך היהדות הדתית, גם בין אלה שיודעים שיד ההשגחה היא שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. גם כאן רבה האטימות של הלב. רוצים לראות בכל ההתגלות הזאת איזה מעשה שטן, רחמנא לצלן. ומשום כך, בזמן שאנחנו מתאחדים כאן, ויושבים כאן, וחוגגים את היום ומעלים את קדושת היום הזה, הרי יש כאלה שבמיוחד ביום זה אומרים תחנון, אפילו שיש ברית מילה. כדי להדגיש, שלא! העקשנות הזאת, אטימות הלב, סנוור העיניים הזה, אז לא היו. היתה זו רוח אלוקית שאחדה את העם, שראה שלא בדרך הטבע נשארנו, ולא בדרך הטבע הכרזנו על המדינה. וכפי שקוראים אנחנו את כל הקורות של אותו זמן, אלולא שהיו מצליחים לתפוס את הרגע, להכריז על היום הזה – כי אז האומות היו מבטלות את ההכרזה הזאת. כי גם אז הניאו אותנו, וארה”ב בראשן הניאה ממשלות לא להכריז על היום הזה. והיתה זו יד אלוקית, אשר אי אפשר לתאר כיצד ואיך קרה הדבר הזה, להכריז באותו יום על תקומת המדינה. ומתוך התקומה הזאת אנחנו זוכים עד היום הזה.

אז היתה יכולה להיות שאלה – “זה היום עשה ה'”, האם אנחנו שמחים ביום, שמחים שהדגל הישראלי מתרומם והוא עומד מונף אל על בין האומות המאוחדות, שיש לנו צבא משלנו, שאנחנו לא צריכים להיות אנשי מחתרת בשביל להחזיק רובה חלוד, שאנחנו יכולים להיות ככל הגויים, שאנחנו יכולים להיות ככל העמים, שהצבא שלנו יכול להלחם כאחרים. ולא רק כאחרים, אלא יותר מאחרים. אם אנחנו קוראים את תולדות הימים הראשונים ההם, באותו זמן, בשעה זאת, בעוד שעתיים, בשתים עשרה ודקה אחת – פלשו צבאות ערב מכל הצדדים, מצפון וממערב, ממזרח ומדרום, מאיפה שאפשר רק לעלות, חצו את הגבול ורצו לפלג ולבתר את האומה בעודה בחיתוליה. ולא היה לנו כלום במה להתגונן. הרי היו אלו אומות שהיו חזקות במידה די מספקת נגדנו, שלא היה לנו כלום. וקרה הנס הזה, שעמדו המועטים נגד רבים. מי שזכה לראות את הימים האלה – אי אפשר היה שלא יכיר שיד אלקים עשתה את הדברים האלה. אז היתה יכולה להיות שאלה על “זה היום אשר עשה ה'” – האם נגילה מהיום, נגילה מההתעוררות הזאת, נגילה מהמציאות המיוחדת במינה הזאת, שלא קרה עוד כמוה מאז יצאנו מארצנו.

אבל עברו שנים. בשנים האלה לא תמיד יש לנו את אותה התרוממות רוח, ולא תמיד יש לנו את רוח האחדות, ואנחנו יכולים לראות כיום הזה את הבקיעים בכל בית ישראל. אנחנו רואים כהיום הזה, שבזמן שיוצאים למלחמה – אז יש כאלה שמרפים את הידיים. כשהתורה קובעת: “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו” (דברים כ’, ח), אז כתוב שמעמידים זקיפים בעם, שמי שרוצה ללכת, מי שרוצה לנוס, מקפחים את שוקיו, ומסבירים חז”ל, מפני “שתחילת נפילה ניסה” (סוטה מ”ד, ב) – כשמתחילים לנוס הרי הדבר הזה מביא לידי נפילה. וכיום הזה, כמה שהרפו את הידיים של הציבור הלוחם העומד בחירוף נפש פנים אל פנים מול האויב, הציבור העומד על נפש כל אלה שגם הם צריכים להיות מוגנים, ולחזק את ידו של האויב. אלה חושבים, שעל ידי זה שיעשו יד אחת עם הגויים, על ידי זה ינצלו. הדבר הזה לא נכון. אנחנו יודעים את הדבר הזה מן הנסיון. באותו רגע שידם על העליונה – הם עושים מה שהם רוצים.

העיניים אטומות ביותר, והאוזניים אטומות ולא שומעים ולא רואים. וכמו שבציבור הדתי יש לנו פילוג, כך גם בציבור הכללי אין אחדות דעים. ולא רק שאין אחדות דעים, אלא שיש חתירה של אחד מתחת השני. “זה היום”? ביום זה לשמוח? מה תוכן שמחה כזאת? בשביל מה אנחנו צריכים את הפילוג הזה לעיני כל, שיראו את חרפתנו? שיראו את בושתנו?

כלפי פנים וכלפי חוץ. שלושים ושש שנה, שלושים ושש שנה מאז תחילת תקומת המדינה. הציונות בזמן שבאה ויצאה לאור עולם אמרה, שמדינת ישראל תפתור את שנאת ישראל. שעל ידי זה שתקום מדינה, שאנחנו נהיה ככל הגויים, אז לא יהיה נמוק לשנאה, לא יהיה נמוק של הבדלות. יֵראה שאנחנו ככל העמים, שאנחנו ככל הגויים, שאין הבדל בינינו לבינם. ועל כן ישנה אפשרות שכל אותה התופעה של שנאת ישראל תחלוף, תהיה כלא היתה. הנה אנחנו עומדים שלושים ושש שנה אחרי תקומת המדינה, ואנחנו רואים את שנאת ישראל. לא זו בלבד שלא נתמעטה, אלא היא הולכת וגואה בכל מקום ובכל ארץ. בכל ארץ בה יש יהודים ובכל ארץ בה אין יהודים. היום הזה אנחנו שומעים את מדינת סין מכריזה שהיא תומכת באש”ף. הם לא ראו אולי יהודים מימיהם, מה אומר להם העם היהודי? מה יש בשנאה למדינת ישראל?

כי זוהי המציאות הזאת שממנה ירדה השנאה לעולם (שבת פ”ט, א), ירדה שנאה לאומות העולם מעם העולם. מפני שהם מרגישים מה אנחנו יותר מאשר אנחנו. מפני שהם יודעים הרבה יותר את היעוד היהודי, “אם לא אינהו חזו – מזליהו חזו” (מגילה ג’, א). הם מרגישים את זה. כי באותו רגע שיקום העם הזה בארץ ישראל, שהארי יתנער מרבצו, הם יחרדו כולם, כל הגויים כולם.

[לא על ידי מחתרות. לא זוהי הדרך. ודאי וודאי שיש לפעמים קטני מוח, חלושי מחשבה, שנתפסים לרעיון לדחוק את הקץ. הקב”ה יודע את הקץ לעשות. אנחנו איננו יכולים ואיננו מסוגלים לעשות דברים כאלה שיהרסו את המדינה מבפנים, שיוסיפו הרס על הרס מבפנים. זוהי ודאי איזו מין שגיאה מסוימת, שאנשים האלו לצערנו נתפסו בה והם יצטרכו לתת את עונשם, אם כי המחשבות שלהם טובות. אבל מעשים כאלה, שאדם עושה לא על דעת הציבור, שאדם עושה בחתירה לדעת הציבור, בזמן שאנחנו כולנו ערבים זה לזה, העזה כזאת, זוהי חוצפה חולנית, שאיננה מתחשבת עם הציבור, שחושבת ששיקול הדעת שלהם הוא השיקול הנכון והאמיתי. אנחנו מצטערים על העובדה הזאת, כי אנחנו יודעים שהאנשים האלה עשו את זה מרצון טוב. אבל הדרך שלא ללכת לפי דרך התורה ולא לשאול מגדולי תורה, וללכת בדעת עצמם ולקבוע איך שהם רוצים ואיך שהם מבינים – זה רע מאוד. זו לא הדרך.]

אבל עם ישראל, כשהוא קם בארץ ישראל, כשקמה מדינת ישראל, והיא מתפתחת למרות כל הקשיים, למרות כל המעצורים, למרות כל השנאה הגואה, אז יקום ויהיה “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו” (עובדיה א’, כא). ישפטו אותם על כל העול שעשו, על כל הדמים ששפכו במשך דורי דורות. הדבר הזה יהיה. ועל כן מרגישים הם את הדבר הזה. ואנחנו מכירים כיום את השנאה המפעפעת בכל אומות העולם נגדנו, שגם אם מחניפים לישראל – אנחנו יודעים שהם מתכוונים אלא להנאתם, אם יש בחירות במדינה זאת או במדינה אחרת וכיוצא בזה.

כל הדברים האלה אנחנו מבינים ומרגישים יפה מאוד. על כן, אנחנו איננו יכולים לשמוח ביום. היום הזה איננו נותן לנו את המידה המספקת לשמחה. ביום תקומת המדינה האמנו באומות, האמנו בעם, היתה לנו התלהבות בקרבנו, כי רצינו וחשבנו שהנה אומות העולם רוצות לכפר את העול הגדול אשר עשו בשעתם. אנחנו רואים עכשיו, שלא מניה ולא מקצתיה. לא היום הוא המשמח.

אבל יש משהו שמשמח – “נגילה ונשמחה בו” – “הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך”. אנחנו שמחים, מפני שאנחנו יודעים כי זה לא מקרה, מפני שאנחנו יודעים כי יד אלקים עשתה זאת, מפני שאנחנו יודעים, “כי לעולם חסדו”. החסד האלוקי איננו ניתן לחצאין, איננו ניתן לחלוקה. כי המציאות הזאת אשר נתגלתה בשעתה ודאי שיש בה עליות ויש בה מורדות, כי חבלי משיח הם. כי כאבים מוכרחים לבוא. כי צריך לבור את הפושעים, כי צריך לבור את החטאים, כי צריך לנקות אותנו. כי צריך לברור את הטוב, את הנקודה המאירה שבכל נפש ונפש מישראל.

כי גם את זה אנחנו רואים כהיום הזה מכל הנהירה הזאת של חזרה בתשובה של רחוקים ביותר, של אלו שהיו בין המבזים ביותר את תורת ישראל, שמתעורר הזיק הזה. הרי אנחנו רואים כיום, שהקלוח הדק הזה של חזרה בתשובה שהתחיל בשעתו הולך ומתרחב. עד כדי כך, שנמצאים כאלה שרוצים להתארגן נגדו. נגד הבנים המתעוררים לתשובה, נגד הבנים המורדים במוסכמות הללו, אשר לימדו אותם לשכוח את המקור האלוקי, אשר לימדו אותם לשכוח את הענין הסגולתי המיוחד שישנו בכל אחד ואחד מישראל. העובדה הזאת היא מלמדת אותנו – “כי לעולם חסדו”.

כי מוכרח שתהיינה מורדות בכל העליות כדי שנדע ונרגיש ונכיר, כי באו בנים עד משבר, כי כח אין ללידה, שצריך להוולד כאן דור חדש, שצריכה להוולד כאן מדינה חדשה, שצריכה להוולד רוח חדשה, נשמה חדשה בעם הזה. זה צריך עכשיו לבוא, ואין זה בא בלי חבלים, כשם שלידת התינוק איננה באה בלי חבלים. חבלי משיח, חבלים של ירידה צורך עליה. הירידה הזאת איננה ירידה סופית. “כי לעולם חסדו”.

“הביאני המלך חדריו”. מה זה חדריו של הקב”ה? חז”ל אומרים (חגיגה ה’, ב): “מקום יש לו לקב”ה ומסתרים שמו”, ושם הוא בוכה. שנאמר: “במסתרים תבכה נפשי מפני גוה” (ירמיהו י”ג, יז), “מפני גאותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם” (חגיגה שם). יש מקום של מסתרים, שהקב”ה בוכה בו על גאותם של ישראל שניטלה מהם. שכל אומה ולשון יודעת לטפח את תרבותה, את הערכים שלה, אפילו אם אינם ערכים חשובים. מכיון שזו התרבות של האומה הזאת, יכולה היא לרומם אותם, להאדיר אותם, לקבוע להם מקום במזרח. ואנחנו – את יום השבת קודש, הוא היום המפואר ביותר שנתנה היהדות לכל הגויים, שהם זכו בניצוץ משהו מזה ביום של יום מנוחה, ביום של שחרור מעמל, של שחרור משעבוד, אנחנו מבזים במו ידינו. במו רגלינו רומסים את קדושת השבת. אינם רוצים להודיע ולזכור, שזוהי מתנה טובה שהקב”ה נתן לישראל. רוצים לבזות ולרמוס את קדושת ישראל, את עטרת ישראל, את כל מה שיש לנו היסוד התפארתי של צלם האדם. “למען ינוח שורך וחמורך” – עד כדי כך מגיעה הרגשה של אדם מישראל למנוחה, אפילו לבעל חי שאיננו מבין ואיננו מבחין ואיננו יודע. זו המכשלה, אי ההכרה בגאותם של ישראל. על זה הקב”ה בוכה – על גאותם של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות העולם. חז”ל שם שואלים: הרי כתוב “הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו” (דברי הימים א’ ט”ז, כז), איך אתה אומר שהקב”ה בוכה? הרי להיפך, “הוד והדר… עוז וחדוה במקומו”. איך יכול להיות דבר כזה שהקב”ה יבכה? אומרים חז”ל (שם): לא קשיא, הא בבתי גואי, הא בבתי בראי. בפנים, שליבא לפומיה לא גליא, יש בכי על גאותם של ישראל, אבל כלפי חוץ – עוז וחדוה.

ויתכן מאוד, “שהביאני המלך חדריו”, הוא הביא אותנו לידי כל החדרים האלה, גם לחדר הזה של הוד והדר, וגם לחדר הזה של במסתרים, שאנחנו נרגיש את בכי השכינה. שאנחנו נרגיש את כאב השכינה על גאותם של ישראל שניטלה מהם, שנשתתף גם אנחנו בכאבה של השכינה, שנבכה גם אנחנו על הדבר הזה. אולי זה גופא יצרף את העניין, את הבכי הנסתר ויהפוך את זה להוד והדר, לעוז וחדוה, ל”עוז והדר לבושה”. הענין הזה יכול להפוך את המסתרים הללו ממקום בכיה לחדר של שמחה, של “נגילה ונשמחה בך”. אם “הביאני המלך חדריו”, אם אנחנו נכנס לכל החדרים האלה – אם אנחנו נחדור לכל הכאב, מצד אחד נכאב את כאב השכינה, ונכיר מאידך גיסא את גדולת הימים האלה, שאנחנו יכולים להתעלות, שגורלנו עכשיו בידינו ולא בידי אומות העולם.

אם נהיה מאוחדים, אם נתקשר אחד לשני עם חזית אחידה – למה פלגים כאלה, למה הבדלים כאלה?! – ומהחזית האחידה הזאת תקום חזית יהודית אחידה, שכל כלל ישראל יתאחד תחת הדגל האלוקי. לא אותו הדגל שמונף בין האומות, זה איננו כבוד בשבילנו. אנחנו יודעים מה הם רוחשים לנו, אנחנו יודעים מה שהם רוצים לראות במציאותנו. לא מהם נבנה ולא מהם נושע, אלא במציאות הזאת של “מציון”, מכאן, “תצא תורה”. אשר לכאן יבואו ללמוד תורה, אשר כאן יבואו ללמוד מידות אנושיות, אשר מכאן יבואו ללמוד את יסודות המוסר הכלל עולמי, האלוקי, של צלם אלקים אשר ברא את האדם באשר הוא אדם. אם אנחנו נדע להתרומם לענין הזה. לא רק אלה שנמצאים כאן, לא רק אלה שבאים לבית הכנסת, אלה גם הרחוקים – “ישמעו רחוקים ויבואו”. אם אנחנו נתאחד כולנו בענין הזה – אז “נגילה ונשמחה בך”, אנחנו נשמח בקב”ה, נשמח בישועתו, נשמח בתורתו, נדע לרומם את התורה, נדע לטהר את התורה, נדע להתפאר בתורה.

הקב”ה יזכה אותנו, שאור החדש יאיר על ציון ונזכה כולנו במהרה לאורו, במהרה בימינו אמן.

(מתוך הספר ‘זה היום עשה ה’ הוצאת מוסד הרב קוק, בעריכת ובאדיבות הרב ישראל שריר)

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות