שני בני אהרון
ביום ראש חודש ניסן זכה אהרון הכהן להתעטר בעשר עטרות[1] מיוחדות שלא היו מאז ברא הקב"ה את עולמו.
שמחת חנוכת המשכן הייתה מיוחדת בכך שראו כולם שאכן הקב"ה התרצה לישראל ומחל להם על אותו עוון של חטא העגל, שכן השרה את שכינתו ביניהם.
יחד עם השמחה הגדולה, המשכן התקדש במות שני בני אהרון- נדב ואביהו, בהקריבם אש זרה אשר לא ציווה ה'.
אהרון בחר במידת השתיקה והדממה, וכך גם נהגו שני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר.
למרות האסון הכבד אהרון ובניו המשיכו את עבודתם ולא הורשו לצאת מהקודש[2], וכל בית ישראל בכו את השריפה אשר שרף ה'.
על חטאם של נדב ואביהו ישנם כמה פירושים שהובאו בדברי חז"ל והראשונים, עד כדי כך שהחטא של הקרבת אש זרה קיבל מספר פרושים שונים לגמרי.
כשר"ע מבקש לומר מי היה המקושש[3] רבי יהודה בן בתירא מוכיחו על כך, שכן אם התורה כיסתה מדוע הוא מגלה, ואם הוא לא המקושש מדוע מעמיס עליו ר"ע חטא שלא לו.
אם כן גם אצל בני אהרון, לכאורה לא ניתן לומר שהם חטאו בכל חטא וחטא ממה שדרשו בהם חז"ל ולא כתבה התורה[4].
אך אם מתבוננים במה שארע באותו המעמד ניתן להבין כיצד לא היה כאן אלא החטא של הקרבת אש זרה, ויחד עם זה נספחו לה גם שאר העניינים שנאמרו על כך בחז"ל.
ביום השמיני חיכו כל העם לראות את השראת השכינה בעם אך היא בוששה לבוא, בדיוק כפי מה שארע להם תשעה חודשים לפני כן, בחטא העגל אז בושש משה לבוא.
העם חשב כבר שאין כפרה על חטאו ולכן אין השראת שכינה במעשה ידיהם.
משה ואהרון הודיעו לעם, שהשכינה תרד רק בעבודת אהרון. וכל מה שעשה משה במשך שבעת ימי המילואים היה רק כלימוד לאהרון וכעת בא יומו, ובמעשיו תשכון השכינה בעם.
למרות זאת, לא הופיעה השכינה אף שחלק מהעבודות נעשו כבר ולא נותרה אלא הקטרת הקטורת.
לצורך לימוד עבודת הקטורת נכנס משה יחד עם אהרון אל הקודש ושם הם גם התפללו שתבוא השכינה ותשכון בבית.
מכיוון שהם טרם נענו, חשבו נדב ואביהו שמא מתו משה ואהרון בהיכנס אל הקודש[5], וכמו שכבר הודיע הקב"ה למשה- בקרובי אקדש.
כעת היה עליהם, לשיטתם, להיכנס תחת אהרון אביהם לכהונה הגדולה. אך כיוון שהם לא 'נטלו עצה אחד מהשני', באו שניהם יחד למלא את מקומו של אביהם, למרות שרק אחד יכול לשמש בכהונה הגדולה.
לו היו נדב ואביהו 'נושאים נשים', הם בוודאי היו מתייעצים עמן וכמו שעשה רבי אלעזר בן עזריה לפני שקיבל על עצמו את עול הנשיאות, והן היו אומרות להם- תשאל את אחיך שגם הוא ראוי לכך, מי משניכם יכנס תחת אביכם.
כניסתם כעת הייתה לאחר שמונה ימים מיום המילואים הראשון, ומכיוון שכהן הדיוט מסתפר פעם בחודש הם היו נחשבים כ'פרועי ראש' לעניין הכהונה הגדולה, שכן כהן גדול מסתפר פעם בשבוע לכבוד המשמרות שמתחדשות.
הם נכנסו כמובן בבגדיהם הם והדבר נחשב כ'מחוסרי בגדים' שרק אהרון בכיהונו מותר לשמש בקודש כשהוא מלובש בכל שמונת בגדיו.
יחד עם חוסר הבגדים, הם אכלו כבר חלק מהקורבנות שהוקרבו, וכיוון שצריך לאכול אותם בדרך של משיחה וגדולה צורפה לאכילה שתיית יין, כדרך אכילת המלכים. ועל כן הם היו בדבר כ'שתויי יין[6]'.
כשנדב ואביהו נכנסו אל הקודש כשמחתות הקטורת בידיהם הם ראו שם את משה ואהרון המתפללים על השראת השכינה יחד עם הקטרת הקטורת, והיה בדבר משום 'מורה הלכה בפני רבו'.
בדיוק באותו הזמן, יצאה האש וירדה על מנת לשרוף את שני בני אהרון, ומכיוון שירדה כבר היא נשארה בארץ והשכינה החלה להופיעה בישראל.
משה הבין זאת כיוון שראה מול עיניו את המחזה ולכן הודיע לאהרון שהוא הדבר אשר דיבר ה' בקרובי אקדש, ואהרון שגם כן חזה במתרחש נדם ולא אמר דבר כנגד הנס הגדול של הורדת השכינה בארץ, הגם שהיא הייתה כרוכה במות שני בניו.
התורה מציינת ששני בניו של אהרון אלעזר ואיתמר נחשבו כ'נותרים' בכך שנפלטו מהגזירה של כילוי הבנים שנתחייב בה אהרון לאחר חטא העגל.
אלעזר ואיתמר זכו לכך מתוך שהועילה תפילתו של משה על אהרון לבטל מחצית מהגזירה.
הם נותרו משום שסמכו על משה ואהרון ולא ביקשו גדולה לעצמם. כשמשה כעס על שריפת החטאת לא ענה לו על כך אלעזר למרות שמדובר על 'אפרושי מאיסורא' שאז מותר לתלמיד לומר זאת לרבו, אך הוא אמר- אין זה דרך ארץ שאהרון אבינו עומד ואנו נשיב במקומו. בדבר זה הם הראו שאין להם דבר מול אמירתו של משה גם אם הם חושבים אחרת ואף אם האמת איתם, שכן זהו תפקידו של אהרון אביהם להשיב למשה אחיו על כך.
זהו ההבדל בין שני הבנים האלו לשניים הראשונים.
נדב ואביהו בחרו לתפוש את מקומם של משה ואהרון בחושבם שמתו הם[7], ובכך הראו שאין הם סמוכים לגמרי על תפילת משה שתועיל להוריד שכינה בישראל, אך אלעזר ואיתמר בחרו לידום ולא לדחוק את זמנם לגדולה שעוד תבוא בסוף ארבעים שנות הנדודים[8] ועד לימי עלי[9]. ולהם אכן עלתה להם תפילתו של משה שהם נותרו מתוך אחיהם.
באותו היום זכו גם עם ישראל להתעלות מעל הרגש הנראה לעין, ולמרות האסון הנורא נאמר וירונו ויפלו על פניהם, יחד עם הבכי על שריפת שני בני אהרון. שכן העם הבין שיש כאן מה שלא היה עד ליום זה- הופעת השכינה כאן בעולם.
רק עם שעבר את שנות שעבוד מצרים ואיבד רבים כל כך בדרך, מסוגל להתבונן על העיקר ולשמוח בטוב שניתן לו, הגם שהתשלום על כך היה כבד.
ובימים ההם בזמן הזה, עלינו להביט על הטוב המורעף עלינו בכל שנות מדינתנו כשזכינו שהשכינה שבה לציון וכעת נזכה גם ל'ביתי יבנה בה', בימינו אנו.
[1] שבת פז:
[2] ממש כחתן של"ע נתחייב לפתע להתאבל, שממתין עד לסוף שבע הברכות ורק אז יושב שבעה
[3] תנו רבנן מקושש זה צלפחד וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו׳ ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד דברי רבי עקיבא, אמר לו רבי יהודה בן בתירא עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו אתה מוציא לעז על אותו צדיק- שבת צו:
[4] בוודאי שלא בא נדב ואמר לאביהו כביכול אנו פרועי ראש ושתויי יין בא ונוסיף גם להורות הלכה בפני משה, חלילה
[5] וכמו שארע לעיתים בכהני הבית השני שמתו בקודש הקודשים בעיצומו של יוה"כ.
[6] למרות שבוודאי לא שתו יותר מרביעית, נחשב הדבר כשתוי יין הפסול לבוא לעבודה. ועל כן נהגו הכהנים שלא לעלות לדוכן בזמן המנחה שזה נחשב זמן שיכול להיות בשיכורת, כשאוכלים את ארוחת הצהריים יחד עם שתיית היין
[7] 'ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא' (שמות כד, א), מלמד שהיו משה ואהרן מהלכין תחלה, נדב ואביהו מהלכין אחריהם וכל ישראל אחריהן והיו אומרים: מתי ימותו שני זקנים ואנו נוהגים בשררה על הצבור תחתיהם- תנחומא אחרי מות, ו
[8] אז אלעזר התמנה ככהן גדול תחת אהרון אביו
[9] עלי היה מבני איתמר וכל אבותיו זכו לכך ששימשו בכהונה הגדולה
