בס"ד
שאלה:
ראובן הוזמן לנגן בחתונה. הוא יצא בשעה סבירה אך נתקע בפקק בעקבות הפגנה שבה נחסם הכביש, והגיע באמצע החתונה באיחור של שעתיים. בינתיים אחד המוזמנים שיודע לנגן מילא את מקומו בהתנדבות, וראובן ניגן רק בחצי האחרון של החתונה. בעל השמחה אמר שהוא מוכן לשלם לראובן רק מחצית השכר שקבעו מראש, אולם ראובן תובע לקבל שכר מלא משום שאיחר באונס, והוציא הוצאות על הדרך, כך שלא משתלם לו לקבל רק מחצית השכר, ועוד שבעל השמחה לא הפסיד מזה כי מי שניגן במקומו עשה זאת בהתנדבות.
תשובה:
בעניין פועל שחוזר בו בעקבות אונס מובאת ברייתא בב"מ (עז, א): "השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו". ופרש"י: "הואיל ואנוס הוא אין לקנסו… ונותן לו חצי דמי שכרו". הרי מבואר שאפילו אם נגרם לבעה"ב הפסד של חצי עבודה שלא נעשתה, אין לקנוס את הפועל, אך מצד שני אין לשלם לו על מה שלא עבד, וכן נפסק בשו"ע וברמ"א (שלג, ה).
אלא שהרמ"א הוסיף: "ואם חזר בעה"ב וקבלן לאחר שעבר האונס סתם וחזרו ועשו אח"כ מלאכתן, צריך לשלם להן כל מלאכתן ואינו מנכה להן כלום", ולכאורה זה המקרה כאן, שהרי בעל השמחה קיבל אותו לנגן בהמשך החתונה, ולא אמר לו שינכה לו את השעות שהחסיר. אולם הש"ך (ס"ק כה) והט"ז וקצות החושן (ס"ק ט) השיגו על הרמ"א והעלו שינכה לו כל תקופת אונסו.
עוד נראה לומר שבנידון דידן אף הרמ"א יודה, דהנה מקור דבריו הוא ברא"ש בסוגיא שם (ו, ו), שהקשה מדוע בפועל שחוזר בו בגלל אונס יקבל רק כפי מה שעבד, ואילו בעבד עברי שחלה שלוש שנים מבואר בקידושין (יז, א) שא"צ להשלים את מה שלא עבד, ונמצא שקיבל שכר גם על תקופה זו? ותירץ (בתירוץ השני) שבקידושין מדובר שקודם העבד חלה ואח"כ עבד, וזה שבעה"ב לקחו בסתם מסתמא מחל לו על מה שהחסיר, אולם כאן מדובר שהפועל התחיל לעבוד ונאנס באמצע, ואין הוכחה שבעה"ב מחל לו על מה שלא עבד. ונראה שכל דברי הרא"ש הם דווקא בעבודות ששייך להשלימן בזמן אחר, כמו עבד עברי שאם לא עבד בשנה זו יכול לעבוד בשנה אחרת, או מלמד שאם לא לימד ביום זה יוכל ללמד ביום אחר, שבזה שייך לומר שאם לקחו בסתם, ולא התנה עמו מראש שישלים את מה שהחסיר, מסתמא מחל לו, אך בעבודות שלא שייך להשלימן בזמן אחר כמו נגינה בחתונה, אין ראייה במה שלקחו לנגן בהמשך החתונה, שהוא מוחל לו על מה שהחסיר.
אלא שעדיין יש לדון מצד דין מכת מדינה המבואר בב"מ (קג, ב) ונפסק בשו"ע (שכא, א) שאם יבש הנהר והחוכר אינו יכול להשקות את השדה מנכה לו מחכירו, והיינו שההפסד בזה הוא על בעה"ב, וא"כ אפשר לומר שגם כאן כביש חסום ע"י הפגנה הוא כמכת מדינה, שהרי אין זו מניעה פרטית שלו, אלא מניעה של כל ציבור הנוסעים, ואע"פ שאין זו גזירת שמיים כמו יבש הנהר, מ"מ יש לדמות זאת לגזירת המושל שלא ללמד המובא ברמ"א שם בשם המהר"ם מרוטנבורג, שגם לזה יש דין של מכת מדינה, וההפסד על בעה"ב והמלמד יקבל שכרו, וא"כ מה לי מניעה מצד מושל או מצד מפגינים. אולם עדיין יש לחלק, שקשה לומר שכל עיכוב של כמה שעות כבר יוגדר כמכת מדינה, שכן זו מניעה זמנית, משא"כ יבש הנהר או גזירת המושל שהם בזמן ממושך, ועוד שהרי פקקים בכבישים הם מצויים בכל יום מסיבות שונות, ואיננו יכולים לתת דברינו לשיעורים בין עומס תנועה רגיל לעיכוב קצת יותר גדול.
מלבד זאת גם אם נאמר שזה נחשב כמכת מדינה, עדיין זו מחלוקת הפוסקים האם מגיע לו שכר. שאמנם הרמ"א פסק כמהר"ם מרוטנבורג, שבכל מניעה כללית כל ההפסד הוא על בעה"ב, אך הסמ"ע (שכא, ו) השיג על הרמ"א והסיק שמכיוון שהאונס הוא על שניהם עליהם להתחלק בהפסד. נתיבות המשפט (שלד, א) השיג אף יותר על הרמ"א, דאדרבה בחכירות שדה בעה"ב הוא כפועל שכן הוא האמור לקבל את הכסף, ואם מנכה מחכירותו, משמע שההפסד הוא על הפועל דהיינו על מי שאמור לקבל הכסף ולא על מי שאמור להוציאו, ובמילים אחרות אין להוציא כסף מהמוחזק כדי לכסות הפסד שקרה מתוך מכת מדינה. וע"ע בגר"א (שכא, ז).
אלא שיש כאן לדון מכיווּן נוסף, שכן ראובן טוען, שלא נגרם כל הפסד לבעל השמחה, כי סוף סוף מישהו אחר ניגן במקומו בהתנדבות, וא"כ עליו לקבל את מלוא הסכום ומשמיים זיכוהו שבחלק מהזמן מלאכתו נעשתה בידי אחרים.
ולכאורה נראה לדמות זאת לדברי רבא שם, שמי ששכר פועלים להשקות שדהו וירד גשם והתברר שא"צ בעבודתם ההפסד על הפועלים, אך אם עלה הנהר על גדותיו והשקה את השדות ההפסד על בעה"ב. ובביאור החילוק כתבו התוס' (ד"ה ואתא וד"ה עביד) שבגשם שיורד כולם יודעים שהשדות תתמלאנה ולכן על הפועלים לקחת בחשבון שא"צ בעבודתם, אולם בנהר שממלא את השדות רק בעה"ב יודע עניין שדהו, ולכן אפילו אם הפועלים בני העיר, אינם אמורים לדעת שלא יהיה צורך בהם. וכן נפסק בשו"ע (שלד, ב). לכאורה גם כאן ראובן לא היה יכול לדעת שיש מישהו מהמוזמנים שיודע לנגן במקומו, ועליו לקבל את כל שכרו. אולם באמת אין זה דומה, כי בגמ' מדובר שהפועלים הגיעו בזמן לעבודה אלא התברר שא"צ בעבודתם, אולם כאן אם היה מגיע בזמן אכן היה מנגן בכל החתונה, ומה שניגנו במקומו היה רק בגלל איחורו, ואין כאן תביעה מצד ראובן על כך שמישהו אחר ניגן במקומו והתברר שאין בו צורך.
עוד נראה לומר שעד שהנגן טוען שזיכוהו משמיים, גם בעל השמחה יכול לטעון שזיכוהו משמיים שלא תהיה לו עוגמת נפש. ועוד שאדרבה הוא היה מעדיף שהנגן שהוזמן היה מנגן בכל החתונה כי הוא יותר מקצועי וכו', אלא שבלית ברירה נאלצו להסתפק במי שניגן, וא"כ גם זה סוג של הפסד, שאע"פ שאי אפשר לחייב את ראובן עליו בגלל האונס, מ"מ וודאי שאינו זכאי לקבל עליו שכר.
עוד נראה לומר שפקקי תנועה מסיבות שונות הם דבר המצוי שיש לקחתו בחשבון, ולכן על הנגן לצאת מספיק מוקדם, שגם אם יהיו פקקים יוכל להגיע בזמן או לנסוע בדרכים חלופיות, ובפרט כשמלאכתו היא באירוע שקבוע בזמן מסוים ומצומצם ללא אפשרות להשלימו אח"כ.
לכן נראה למעשה שראובן אינו זכאי לקבל שכר מלא, אלא רק כפי מה שעבד, והמוציא מחברו עליו הראיה.
