ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
קנאות – רק לשם שמים
"וַיְדַבֵּר ד" אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם…", ומיד אחר כך: "וַיְדַבֵּר ד" אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם. כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר..". אומר רש"י (כה, א ד"ה פינחס): "לפי שהיו השבטים מבזים אותו – "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל", לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן". כל מפרשי רש"י שואלים שאם היו השבטים מבזים אותו שהוא בן פוטי, מה זה עוזר שהתורה אומרת שהוא בן אהרן הכהן? הרי הוא גם בן פוטי וגם בן אהרן. מה השקלא וטריא פה? רוב המפרשים אומרים שהכוונה היא שהם אמרו לפינחס: אהרן הוא מידת החסד, ואדם שיש בו את התכונות של מידת החסד אינו הולך להרוג נשיא שבט מישראל, אז כנראה עשית זאת בגלל שאתה גם בן פוטי, ויש לך בגזע שרשים של עובדי ע"ז! ועל זה מעידה התורה: פינחס עשה זאת מצד מידת החסד שטבועה בו, ולא מצד העובדי ע"ז. "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו" (סנהדרין פ"ט מ"ו), וזה מה שעשה פינחס, אבל הגמרא אומרת (סנהדרין פב ע"א) שזו הלכה ואין מורים כן – מי שבא לשאול אין אומרים לו לעשות זאת, מפני שמעצם העובדה שאתה בא לשאול, סימן שאינך קנאי, קנאי אינו שואל. לכן לא ידעו השבטים מהיכן זה נובע, מצד הקנאות או מצד הדברים האחרים שזורמים לו בדם. אומרת התורה: זה בא מצד מידת החסד.
כותב הרב זצ"ל בשו"ת משפט כהן (סי" קמד) ש"הלכה ואין מורים כן", זה כמו "גדולה עבירה לשמה" (נזיר כג ע"ב; הוריות י ע"ב) – לפעמים מותר לבית הדין לתקן תקנה לצורך מטרה מסוימת שהיא כאילו עבירה, בגלל צורך השעה, אבל במה דברים אמורים – רק כשעושים זאת במאה אחוז לשם שמיים. לכן היתה התורה צריכה להעיד שמה שפינחס עשה היה זה במאה אחוז לשם שמים.
התורה מציינת שהיו שבטים מבזים את פנחס, וכן להלן היו אומות העולם מבזים את ישראל שהמצריים משלו בנשותיהן, וצ"ב א"כ המפקד היה צ"ל מיד, בדור המדבר ולא בסוף ארבעים שנה. כנראה שלמדנו מכאן שרק בשעה ששבטי קה מבזים את פנחס, ואין מי שיעמוד לימינו, אז יבואו גוים לקטרג על ישראל ח"ו, ובשעת אמרו: כל המענג את השבת ניצול מחבלי משיח ופרש"י: ניצול מקטרוג בת"ח.
"ויצמד ישראל"
"צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם", אומר רש"י (כה, יז): "צרור – כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם", זאת אומרת: אל תשכח בכל רגע מה שהם עשו לך, תשנא את המדיינים, מכאן ולהבא ולמפרע, שזה לא יסור מהראש. התורה באה לצוות אותנו להרוג אותם, אך מדוע רש"י מוסיף שזה "לשון הווה", "לאייב אותם" כל הזמן? יותר מכך, יש פה קושיה עצומה: מאז שהקב"ה אמר "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים" עד שבני ישראל עשו זאת בפועל נכתבה כל פרשת פינחס הארוכה – המפקד של משפחות בית ישראל, בנות צלפחד, המינוי של יהושע, כל קרבנות המוספים, לאחר מכן פרשת מטות העוסקת ב"איש כי ידור נדר" (ל, ג), ורק אחר כך מסופר ששלחו את אלעזר ופינחס והם נלחמו עם המדיינים. למה יש פער כ"כ גדול, בין הציווי למעשה? אם היינו צריכים להכות את המדיינים בגלל ש"צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר", למה דחו את זה עד סוף פרשת מטות? היה כ"כ חיוני להקדים את המפקד, את המינוי של יהושע, את פרשת נדרים, את הקרבנות ואת בנות צלפחד לפני שהורגים את המדיינים?! (ועיין באוה"ח הק" שעמד על כך). בספר יהושע (כב, יז) נאמר: "המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ד"", דהיינו, עוון פעור, העצה של בלעם, נמצא "עד היום הזה" – גם בזמן יהושע, אחרי שנכנסנו לארץ, אע"פ שהרגו את המדיינים ואת בלעם. מדוע? בספר דברים (ד, ג-ד) כתוב: "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ד" אלקיך מקרבך. ואתם הדבקים בד" אלקיכם חיים כלכם היום". התורה אומרת שהדבקות בקב"ה היא האנטיתזה הגמורה לאותם שהלכו "אחרי בעל פעור". המהר"ל בגור אריה (דברים ג, כט ד"ה ונשב) שואל מדוע אמר יהושע דווקא על "עון פעור" שהוא קיים "עד היום הזה", ומבאר שבבעל פעור כתוב "ויצמד ישראל לבעל פעור" (כה, ג), "הנצמדים לבעל פעור" (שם, ה), זאת אומרת, אומר המהר"ל, שהתורה מעידה שעבודה זרה כזו היא כמו צמיד שאדם שם על היד – רוחו ונפשו של האדם קשורות לע"ז הזו, ומזה קשה לפרוש "עד היום הזה".
אני חושב שהפירוש הוא כך: הבעיה החמורה שהיתה בעבודה זרה של בעל פעור היתה בכך שמלבד שפיתו את ישראל לעבוד ע"ז, היתה גם פגיעה אנושה בקדושת הבית היהודי – עריות. היה זה ב"ויצמד", הפכו את זה לאידיאולוגיה, ולכן, כפי שכתב המהר"ל, אמר יהושע: "עד היום הזה". מסיבה זו אומר רש"י: "צרור… לשון הווה" – זה נמצא כל הזמן! מי שנצמד לבעל פעור הוא כ"כ חולה עד שקשה לו להיפרד מזה, "עד היום הזה". הדרך, האידיאולוגיה, החשיבה המוטעית הזאת יכולה להיות שקיימת, באיזו שהיא דרך, "עד היום הזה"!
זה המפתח להבין מדוע נדחתה מלחמת מדיין עד פרשת מטות. המאבק עם בעל פעור היה מאבק רוחני. כתוב במדרש שזמרי בן סלוא רצה להראות שאין הבדל בין יהודי לגוי, וממילא אין נפק"מ אם מתחתנים עם גויה או עם יהודייה. [היום יש ביהדות ארה"ב שבעים אחוז התבוללות. אתם יודעים מה זה שבעים אחוז במיליונים? רוב ההתבוללויות הן בגלל שהולכים לאוניברסיטאות שיש בהם גויים וגויות. "ואבדתם בגוים" (ויקרא כו, לח) – זו הקללה הגרועה ביותר]. ההתבוללות התחילה פה, בבעל פעור. "כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ד" אלקיך מקרבך" – ברגע שאיננו יודעים לשמור על הזהות היהודית שלנו, אין שום דבר.
ביסוס הקדושה העצמית לפני המלחמה
רש"י מסביר שהמפקד שבפרשה התקיים לאחר המגיפה שהיתה בחטא זמרי, מפני שאחרי המגיפה אז הרועה סופר כמה נשארו מהצאן. מה הפשט ברש"י? גם בקרח היתה מגיפה, ולא מצינו שהקב"ה אמר לספור כמה נשארו! אלא שפה היה משהו מיוחד: כשהולכים להילחם במלחמת מצווה על ארץ ישראל, יש הלכות כיצד עושים זאת, אבל כשאתה הולך להילחם עם אידיאולוגיה כמו "בעל פעור", אומרת התורה: בלי הכנה מוקדמת זה לא ילך, צריך להשריש בעם ישראל את נקודות הקדושה שקיימות באומה בכל מצב: קדושת הזמן, קדושת המקום, קדושת האדם, קדושת הפה. זה מה שמשותף לכל מה שיש בפרשה: אנו מונים את ישראל למשפחותם, להראות שהם לא היו מתבוללים (עי" רש"י כו, ה ד"ה משפחת), שיש בכל אחד ואחד מישראל קדושה עצמית. גם את הנושא של קדושת ארץ ישראל יש צורך להחדיר, וזה בא לידי ביטוי בפרשית בנות צלפחד. וגם את קדושת הזמן יש להבליט ע"י פרשת המוספין. והדבר רביעי – קדושת הדיבור, "ויהי האדם לנפש חיה" – "לרוח ממללא" (בראשית ב, ז והתרגום שם), ההבנה שפיו של יהודי הוא פה קדוש, כפי שבא לידי ביטוי בפרשת נדרים.
הכל סובב סביב הנקודה הזו, שיש קדושה עצמית בעם ישראל, שמתבטאת בזמן, במקום, באדם, ואף בדיבור שלו. "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם" – אין זה מלחמה על קדושת ארץ ישראל, אלא על קדושת עם ישראל, ולמלחמה על קדושת עמ"י יש לבוא רק מתוך הפנמה לקראת מה אנו הולכים. אם לא היינו פוקדים את בני ישראל למשפחותם, אם לא היינו מבליטים שוב את הנושא של חלוקת הארץ בגורל ע"פ אורים ותומים, אם לא היינו עוסקים בקדושת הזמן, קדושת המועדים שמתבטאת במוספים, ובקדושת הדיבור, לא היה שייך לצאת למלחמה במדיינים.
רק במלחמה הזו, מול מדיין, נצטווה פינחס הכהן לצאת. מדוע? מפני שפינחס היה הראשון, ה"קריינא דאיגרתא" (רש"י כה, ז ד"ה וירא), שיצא למלחמה נגד זמרי בן סלוא, ו"המתחיל במצווה אומרים לו גמור" (עי" דעת זקנים לא, ו ד"ה וישלח). הכל היה המשך אחד, וממילא אי אפשר לעשות מלחמה כזו בלי פינחס, שהרים את הדגל של הנושא הזה.
וע"כ פנחס הולך לנקום נקמת יוסף. שהיה גבור בערוה, והוא היפך ממדת המדיינים, והריחוק מהם הוא מהתנהגותם ומהשקפתם, טהרה מול קדושה.
מעשהו של פנחס לא היה בעצם הפגיעה בזמרי בן סלוא, אלא עוד קודם לכך. שהוא הרגיש שזה מציאות של "ויקם מתוך העדה", שא"א להישאר אדיש, האיכפתיות, בזה מתבטאת מדת הקנאה, ש"שכרה הוא השלום". המהות של העניין קודם לפעולה, הגישה, מתוך מה אני בא ופועל.
המאבק הרוחני שבמלחמת מדיין
מיד אחרי המלחמה נכתבה פרשת הגעלת כלים, ושואל הרמב"ן (לא, כג ד"ה והזהיר) מדוע בשאר המלחמות, כגון מלחמת עמלק ומלחמת עוג, לא נצטוו לעשות הגעלת כלים. הרמב"ן מתרץ מה שמתרץ, אך בספר נאות דשא כתוב בשם האבני נזר שהסיבה לכך היא שפה כתוב שישראל הביאו קרבן אחרי המלחמה מפני ש"מידי הרהור לא יצאנו" (שבת סד ע"א). על זה אומרת התורה: דע לך שהדברים הללו, של קדושה מול טומאה, אינם מתבטאים רק באופן חיצוני – הוא טמא אז הוא מטמא אחרים – זה משאיר משהו בעומק נפשו של האדם, כפי שהתגלה במלחמת מדיין, ב"מידי הרהור לא יצאנו", וכשהמלחמה היא על השורש, על ההרהור, על המחשבה – שם מצטווים שיש להוציא את מה שבלוע בתוך כליו של הגוי. זו גם היתה הטענה של משה רבינו: "החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בד"…" (לא, טו-טז) – אתם יצאתם למלחמה בלי לדעת מספיק על מה המאבק. אין זה רק בגלל שהם צוררים, צריך גם להוריד ולכלות מן העולם את המחשבות הלא טובות שיש פה! הרמב"ם כותב במורה נבוכים (ח"ג פ"ח) שהרהורי עברה קשים מעברה מפני שהמחשבה של האדם היא הכתר שלו, וממילא הרהורי עבירה פוגמים בדבר העמוק, הערכי והעליון ביותר שיש לו. ובפרט בעבודה זרה, שזה החטא היחיד שנאמר עליו: "למען תְפֹש את בית ישראל בלִבם", שאפילו על מחשבת עבודה זרה נענשים, מה שאין כן בשאר העברות.
לאחר מלחמת מדיין, בפרשת מטות, נאמר: "ויקצֹף משה על פקודי החיל" – על כך שהם החיו את הנקבות. שואל השל"ה הק": הרי משה לא אמר להם במפורש להרוג גם את הנקבות, אז למה הוא קצף? ומתרץ שדבר כזה – השכל מחייב גם ללא ציווי. אם הם באמת היו מבינים שהמאבק על קדושת ישראל, הם היו מבינים שלא שייך שיהיה קיום למי שמפריע לה. לכן קצף משה רבינו – מדוע אתם מחכים לציווי שלי?! במצבים כאלה כולנו כמו פינחס, שלא חיכה שיאמרו לו! זה צריך לבוא מאיתערותא דלתתא.
וראה במאמרו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בשו"ת חוות בנימין ח"א, על מבצע אנטבה בהלכה. שעמד על נקודה זו המיוחדת הנלמדת ממלחמת מדיין.
המעבר להנהגת ארץ ישראל
אם נשים לב, כל האירועים הללו קורים לפני הכניסה לארץ ישראל. פתאום אנחנו נתקלים בתופעה שלא ראינו אותה בכל התורה כולה, שנתעלמה הלכה ממשה רבינו – גם במעשה פינחס, גם בבנות צלפחד וגם במלחמת מדיין. מדוע? מפני שכעת ההנהגה מתחלפת ונמסרת ליהושע בן נון. דבר דומה כתוב בפירוש הר"ן עה"ת בספר זכריה. כמה פעמים שואל הקב"ה את הנביא: "מה אתה רואה" (זכריה ד, ב; ה, ב), ומסביר הר"ן: שזכריה, חגי ומלאכי היו שלושת הנביאים האחרונים שהיו בישראל, שאחריהם נסתיימה הנבואה, וכמו שלפני שנר כבה הוא מאיר פחות, כך הנבואה – לפני שהיא הסתלקה מישראל היא נהיתה חלשה יותר, ולכן היה הקב"ה צריך לשאול: "מה אתה רואה" – האם אתה באמת רואה את מה שאני רוצה להגיד לך. אותו דבר אצלנו – מתחלפת ההנהגה, יהושע מתעתד להכניס את ישראל לארץ, ולכן אע"פ ש"לא נס לחֹה" (דברים לד, ז) של משה, ובנבואה הוא ראה תמיד בבירור, נתעלמה ממנו הלכה. במה משתנית ההנהגה? כל עוד היינו בדור המדבר, התורה היתה רק בדרך של ציווי, וכשנכנסים לארץ ישראל הדור משתנה, יש לו גם איתערותא דלתתא, הוא בעצמו מרגיש השתוקקות לדרגות של קדושה, כמו שהיה אצל פינחס – הוא עורר את עצמו לעשות מעשה של קנאות, אע"פ שלא היה ציווי, שהרי זו "הלכה ואין מורים כן". כמובן שלא כל מה שעושים בארץ ישראל זו הלכה ואין מורים כן, אבל בארץ ישראל ישנה דרגה שמקבילה למה שהתגלה אצל פינחס, של השתוקקות לקדושה לא רק בגלל הציווי, אלא בגלל הרגשה פנימית של חיבור. הבאתי לכם פעם מה שכותב הרב חרל"פ, ואחרי כן מצאתי שגם המהרש"א כותב כך. הגמרא אומרת שיש דרגה של "עושים רצונו של מקום" (ברכות לה ע"ב ועוד), ומבאר הרב חרל"פ שאין הכוונה רק שעושים את מה שהקב"ה ציווה, אלא שעושים גם דברים שהם לנחת רוח לבורא אע"פ שהוא לא ציווה אותנו. וכמדומני שלפני כמה שבועות הבאתי את המסילת ישרים (פי"ח) שאומר כך, שכמו שבן שאוהב את אביו ויודע מה הרצונות שלו לא יחכה עד שאביו יאמר לו מה הוא רוצה, כך צריך להיות גם היחס לקב"ה. זו דרגת ארץ ישראל, ולכן בסמוך לכניסה לארץ סיבב הקב"ה שיהיה מצב של פינחס "קריינא דאיגרתא", ושמשה רבינו יקצוף מדוע אתם לבד לא התעוררתם להגיע למציאות כזו שבמלחמת מדיין לא יחיו אף אחד, כמו שהבאתי מהשל"ה הקדוש.
הגמ" אומרת (ברכות כז ע"ב) שתפילת ערבית רשות, אבל האידנא שוויוה עלייהו כחובה. זה שתפילת ערבית מעיקרה היא רשות, זה למעליותא או לגריעותא? אומר הרב בעולת ראיה (עמ" תט): "מה שהתפלה שהיא צריכה להיות כ"כ נובעת מקירות לב, עד שכל חיוב יוכל לעשות אותה קבע, זהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מה"ת. על כן בזה תפלת ערבית היא החלק המובחר ביחש לתפילה, שגדלה היא במה שהיא רשות, ותפילה נקיה מכל צד של קבע נקראת פגיעה, מדת יעקב "ויפגע במקום", שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה, לקרא כולם בשם ד"". זה כתוב גם בעין אי"ה בצורה קצת יותר רחבה. הרב אומר דבר הפלא ופלא: תפילת ערבית, שתיקן יעקב, היא רשות, לא כדי להוריד אותה מערכה ביחס למצוות חובה, אלא בדיוק להיפך – לומר: דע לך שאתה יכול לעשות דברים בעבודת ד" שיבואו ממך, באיתערותא דלתתא, ואעפ"כ תהיה להם דרגה של מצווה! ניתן להגיע לדרגה כזו שהאדם מרגיש מעצמו את הרצון להיות עובד ד" בצורה מלאה, מבלי שמישהו יצטרך להשגיח עליו.
אתם חושבים שזה רק וורט של הרב? הרי מתי הגמרא אומרת את הדין הזה? במחלוקת שהיתה בין רבן גמליאל לבין רבי יהושע. על הרקע של השאלה הזו – האם תפילת ערבית רשות – הורידו את רבן גמליאל, שסבר שהיא חובה, מתפקידו, סילקו את השומר מפתח בית המדרש, והתירו לתלמידים שאין תוכם כברם להיכנס לבית המדרש, ואכן נוספו ארבע מאות או שבע מאות ספסלים! מה הקשר בין הוויכוח לבין סילוק השומר והוספת הספסלים? אין זה משהו מקרי. הפסק שתפילת ערבית רשות הוא זה שהוסיף ארבע מאות או שבע מאות ספסלים לבית המדרש, מפני שלא כל אחד יכול לסבול את קיום המצוות מתוך כפיה, יש דור שנכנס לארץ ישראל ורוצה להרגיש שהוא שייך לעניין, שזה בא גם ממנו! וכשזה בא מתוך רשות, אך מאז שנקטו שתפילת ערבית רשות, שיש מקום גם לחופש המחשבה בעבודת ד", ל"קריינא דאיגרתא", נוספו ספסלים. ובתנאי שזוכה לכוין דעתו לדעת המקום, ומקיים מאידך את על ציווי התורה.
לכן הקדימה התורה ואמרה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים", והסביר רש"י: "בלשון הווה", כמו שכתוב בספר יהושע: "עד היום הזה", מפני שהעניין של להיצמד לפעור, חוסר היכולת להתנתק מדבר שהוא חשש עבודה זרה, שאפילו ההרהור אחריו אסור, יכול להיפתר רק כמו בדור שיהיו בו הרבה "פינחס"ים, שתהיה הרבה קנאות לדבר ד" – אבל רק קנאות כמו של פינחס, שהכתוב מעיד עליו שהוא מבני בניו של אהרן הכהן, איש החסד, ואין היא נובעת מאיזו תכונה שלילית שקיימת בו. פינחס לא היה כמו הקנאים של היום, שכשהם קמים בבוקר ושומעים שאין שום הפגנה – כל היום נהרס להם. הוא לא הלך כל הזמן עם חרב ביד וחיפש את מי לדקור, כשהיה צריך הוא הלך ולקח רומח. הכל נבע מהשורשים של אהרן הכהן, איש החסד, וממילא גם מה שעשה פינחס היה מידת החסד, ולא מידת הדין. כתוב ברמח"ל דבר נפלא: לפעמים השימוש במידת הדין זה עומק החסד שיש בעולם. העומק של מדת הדין הוא מדת החסד.
"ד" הוא האלקים" זה השורש של העבודה של פינחס. הרי יש הבדל בין שם "ד"" לשם "אלקים" – זה מידת הדין וזה מידת הרחמים! אלא שאליהו, במעמד הר הכרמל, לימד את הציבור שצריך להכריז ש"ד" הוא האלקים", שהחסד לפעמים מתגלה במידת הדין, והדין לפעמים מתגלה במידת החסד, כמו שהבאתי מהרמח"ל. פינחס התחיל את העבודה הזאת במלחמה עם מדיין, ופינחס זה אליהו, שהביא את עובדי הבעל להכריז ש"ד" הוא האלקים", שאנו יודעים שד" שהוא אלקינו, ואין הבדל בין מידת הדין למידת הרחמים, אלא שצריך עיניים טובות כדי לראות זאת.
שתהיינה בשורות טובות בעזרת ד",
שבת שלום!
