בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, תיקנו הקדמונים להרבות בתפילה, ולתקוע בשופר לעורר את הלבבות לעבודתו, לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה.
ובפרשת שבוע, בפרשת בן סורר ומורה, סיימה התורה: "וכל ישראל ישמעו וייראו" – וצריך ביאור, והרי יש דעה בגמרא (סנהדרין ע"ב) שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, ואם כן מה שייך לומר על משהו שלא קיים "וכל ישראל ישמעו וייראו", וראיתי כי כן הקשה ברבינו בחיי בשם רבו.
והסבר העניין הוא – התורה מורה לנו, מעניינו של הבן הזה, שנהרג על שם סופו, כי מי שאין לו שום תקווה עתידית להתרומם מעל חטאיו, הרי קיומו תלוי ועומד, ואנו לומדים לעצמנו, כי חלילה לנו מלהתייאש בכל מצב שהוא. ע"י דלתות תשובה הנפתחות לנו, אנו זוכים להתעלות ולעמוד לפני ד", ואין לאבד תקווה מתיקון רוחני. וכפי שמצינו, כי אע"פ שישנם דברים המעכבים את התשובה, אולם גם במצב שכזה אין התשובה נמנעת לגמרי מאתנו וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ד", ע"ש). ובמקום אחר כתב הרמב"ם: "וכבר הבטיחה תורה כי סוף ישראל לעשות תשובה".
עולם התשובה נותן לכל אחד ואחד מאתנו את זכות הקיום, ולכל אחד ואחד מישראל ישנן אפשרויות עצומות להחיות את נפשו ורוחו בכל מצב שהוא. וזו תכלית פרשת בן סורר ומורה, בו נאמר: "וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד", וכך נאמר בזקן ממרא (דברים י"ז), ואילו לגבי מסית ומדיח ועדים זוממים כתוב "ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה", וביאר הר"ן (סנהדרין פ"ט), כי כאן אין אזהרה למניעת העבירה הזו, אלא להדגיש את חשיבות העניין ע"ש היטב.
ובכוחות הגנוזים בנו נשכיל, במיוחד בימי אלול, שבהם סייעתא דשמיא מיוחדת להוציאם מן הכוח אל הפועל, כי הקב"ה חפץ בנו באמת, לזַכותנו ביום ראש השנה.
והנה המפרשים שאלו, במה שונה ישמעאל שהכתוב העיד עליו "באשר הוא שם", שאדם נידון לפי מעשיו באותה שעה, ואילו בן סורר ומורה נידון על שם סופו? ולדברינו, הרי ישמעאל, בנו של אברהם היה, וספג את חינוכו בבית אברהם, ועם כל נפילותיו, אמרו חז"ל שבסופו עשה ישמעאל תשובה, כי המקושר לביתו של אברהם אבינו, יש לו תקווה לאחוז בדלתי תשובה, ואמנם בגמרא (ראש השנה ט"ז) למדו מהנאמר לגבי ישמעאל "כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם", שכל אדם ואדם נידון בר"ה לפי מצבו באותה שעה.
ויהי רצון שסגולת ימים אלו תשפיעה עלינו להתגבר בעבודתו, ולהרבות זכויות ולשוב בתשובה שלמה, אמן.