מקושש עצים
כבר בשבת השנייה לשהיית ישראל במדבר סין, לאחר שקבלו את מצוות השבת במרה, הם לא שמרו אותה. יש שיצאו מן העם ללקוט את המן וישנו האיש מקושש העצים שיצא ללקוט אותם ביום השבת.
פרשת מצוות השבת נתנה לעם ישראל במרה[1] שלושה ימים לאחר קריעת ים סוף, ביום שבת כ"ד בניסן. למרות זאת הם טרם נצטוו לשמור את השבת[2].
את הציווי על השבת שמעו עם ישראל בשבוע בו החל המן לרדת- לאחר יום שבת ט"ו באייר. באותה השבת עם ישראל הגיע למדבר וכילה לאכול את העוגות מצות שהוציא עימו ממצרים, ביום ט"ו בניסן.
באותו הזמן ניסה הקב"ה את ישראל, לראות כיצד יבקשו את המים והלחם ממנו, האם בנחת או בדרך של תלונה. אך הם הראו את קשיות ערפן כשלא נמלכו במשה בלשון יפה- בקש עלינו רחמים שיהיו לנו מים לשתות, אלא נתלוננו[3].
בזמן שבין מרה לביאתם למדבר סין, הלכו ישראל בדרך ולכן לא יכלו לשמור את השבת, עד ליום שבת ט"ו באייר- אז הם הגיעו למדבר סין ושם חנו בין אילים ובין סיני.
בשבת הראשונה שהיו ישראל במדבר הם אמנם שמרו אותה, אך כיוון שנגמר להם האוכל הם מתלוננים על משה ואהרון- "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב[4]".
משה עונה להם, תדעו כי לא אנחנו המוציאים, אלא ה' הוציא אתכם ממצרים, ומכיוון שלא שאלתם כהוגן ובדרך ארץ ובקשתם גם בשר, לא בפנים מאירות יתננה לכם. וזאת משום שהעם הדגיש קודם את סיר הבשר ורק לאחר מכן את הלחם.
הדרך בה נהג העם גרמה לכך שהם הרעימו על משה ואהרון את כולם- את הבנים, הנשים, הבנות והערב רב[5].
ולכן למרות שהקב"ה אמר למשה גם את מצוות השבת שיש במן- שלא לצאת וללקט בשבת, הוא לא אמר זאת לעם באותו היום אלא רק לאחר שבאו אליו ביום שישי כשכל אחד ליקט פי שנים מכל יום. וכל זאת משום שמשה הוכיח את ישראל על הצורה בה הם בחרו להתלונן בפניו על המחסור באוכל. בדיוק כפי שקרה במרה, כשהם התלוננו ובקשו שלא בדרך ראויה.
בשבת השניה, כ"ב באייר[6] יצאו מן העם ללקוט מן ובכך חיללו אותה במחשבה[7].
המקושש ראה זאת וביקש להראות לעם את חומרת השבת ולכן מסר עצמו למיתה כשלא פסק מלקושש למרות ההתראה שהתרו אותו[8], ובזה יראו כולם שאף על העברה של ארבע אמות ברשות הרבים, או לקיטת עצים[9]– יש בה די כדי לחייב את האדם מיתה. וכך ילמדו כל ישראל שלא לחלל את השבת כלל, לרוב קדושתה וחומרת מצוותיה.
חז"ל מגלים לנו שהמקושש היה צלפחד בן חפר משבט מנשה.
באותו הזמן היו לו כבר חמישה בנות אותם הוא חינך לאהבת הארץ, ובמעשה הזה אף הוריש להן את חשיבות שמירת השבת.
למרות שכבר באותה השבת הוא נלקח לבית הדין, לא נעשה עמו דבר כיוון שהם לא ידעו מהי המיתה שנתחייב בה מחלל השבת. ורק בשנה השנייה לאחר חטא המרגלים נאמר למשה- להמית את המקושש במיתת הסקילה.
דינו של המקושש נגמר דווקא בימים ההם שלאחר חטא המרגלים, וזאת כחלק מהלימוד שביקש הקב"ה ללמד את ישראל על מנת שיזכו לבסוף לתקן את חטאיהם ולהיכנס לארץ.
וכל זאת משום ששורשי חטא המרגלים והדרך בה העם הביא לכך שחטאו, החלו לנבוט בעם עוד במרה ובתלונתם על הבשר והלחם.
בכל המקרים האלו באו האנשים בערבוביה כשכל אחד חושב על עצמו וילדיו ואין הוא שם ליבו על שאר העם. יחד עם זאת איש את רעהו עזרו לרעה להתלונן ולהגביר את הפנייה כלפי ה' ומשה בדרך שאינה ראויה.
במרה, העם הקשה עורפו ולא נמלך במשה בלשון יפה, ובבקשת הבשר והלחם הם הלינו את כל חלקי העם לבקש זאת, גם למי שלא חסר לו בשר באותה העת.
ואף כאן במרגלים, באו הילדים לפני הזקנים ולא נמלכו במשה לבקש בדרך יפה כי אם הקשו עורפם ודרשו לראות את הארץ טרם יכנסו אליה.
משה רבינו ניסה לעצור בעדם ולכן ביקש שיראו היש בה עץ אם אין- שיחפשו האם נותר שם מישהו צדיק שהאומות סומכים עליו והוא מגן עליהם, כמו העץ המגונן על האדם[10].
מכיוון שאיוב מת באותו הזמן, משה ידע שאין עוד חשש שכזה ולכן הדרך להכנס לארץ סלולה בפני העם. דבר זה הכריע בדעתו של משה לשלוח את המרגלים, למרות הדרך בה הם בקשו זאת.
כהמשך לכך, אומר להם משה- והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, ותראו בזה שאתם בעלי החזקה בארץ.
לו חכמו השכילו זאת, והיו סומכים על תפילתו של משה, היינו זוכים ונכנסים לארץ כבר בימים ההם.
אך המרגלים לקחו דווקא את העצים ובהם חטאו- כשהם הפכו את הקערה על פיה והכריזו וזה פריה, שהפירות משונים הם.
את הלימוד הזה ניסה המקושש ללמד את העם שנה קודם.
כשהוא ראה אנשים מהעם היוצאים ללקוט מן בעצם יום השבת, הוא פנה אל העצים וליקט אותם כדי לומר להם שאסור לסמוך על העץ המסמל את המשענת עליה נשען האדם, אלא עליו להשען על אלוקיו. ואילו מחלל השבת הוא ככופר באלוקים ולכן דינו מיתה.
לו היו רואים העם כבר אז, שאין להשען על אף עץ ולא היו מחללים את השבת, היו מפנימים בעצמם את מציאות הקב"ה ביננו וכיצד עינו פתוחה עלינו תמיד לטובה, ולא הייתה אף אומה ולשון שולטת בנו[11].
שמירת השבת השניה, היה בכוחה לטעת בנו את מציאות ה' והיינו מעידים על קיומו כאן בעולם.
אך כיוון שחטאו ישראל, יצא הדבר שגם בשילוח המרגלים נהגו העם כך. הם המשיכו לקושש עצים וחיפשו כל העת משענת קנה לסמוך עליה.
דור הבנים, הוא זה שזוכה בסופו של דבר לבוא אל הארץ ולטעת בה כל עץ מאכל ובמיוחד את הלחם, ממנו מפרישים חלה. וביאתו לארץ שונה מכל הביאות, שכבר בכניסתם לארץ הם מתחייבים בחלה, על מנת להטמיע בהם את ההישענות על הקב"ה לבדו.
כאשר משה ממית את המקושש דווקא בזמן הזה, הקב"ה מלמד בכך את ישראל מהו העץ הנכון להתלות בו, ולא חלילה להיות תלוי עליו[12].
בכל שנה אנו קוראים את הפרשה בעיצומם של ימי הקציר וליקוט הפירות, על מנת להזכיר לנו שבארץ ישראל אין צורך להשען על עצים מבחוץ, כי אם עלינו להתקשר עם הקב"ה בגופנו, ע"י הציצית הקשורה בכנפות כסותנו, ואות היא[13] ביננו לה'.
[1] שם שם לו- במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין. רש"י שמות טו, כה
[2] כשם שהפרה לא נעשתה מיד אלא רק לאחר זמן, בר"ח ניסן- מיד לאחר חנוכת המשכן
[3] רש"י שם
[4] שמות טז, ג
[5] רש"י שמות טז, ז- כי תלינו עלינו שתרעימו עלינו את הכל, בניכם ונשיכם ובנותיכם וערב רב
[6] אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני- ספרי זוטא פיסקא טו ד"ה לב
[7] ששם לא נאמר שעשו שום מעשה מלאכה, אלא שיצאו ללקוט, אבל לא לקטו שום דבר, שלא חטאו במעשה כלל. אלא שלא שמרו אותה במחשבתם, שלא נקרא זה חילול. לכן אמר 'אלמלא שמרו' ששמרו אותה במחשבה כבמעשה, אז לא שלטה בהם אומה ולשון, אבל כאן אמרו 'שבא זה וחללה' שחללה במעשה- שפתי חכמים במדבר טו, לב סימן לב
[8] היתה מלאכתו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שכן מטרתו לא היתה בעשיית המלאכה אלא בלימוד היוצא ממנה, ומלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לדעת ר"ש. ומכל מקום עונשו היה מיתה כיוון שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ודברים שבלב אינם דברים- ביאור יונתן במדבר טו, לב, ע"פ המהרש"א ב"ב קיט.
[9] אמר רב יהודה אמר שמואל, מקושש מעביר ארבע אמות ברשות הרבים היה- שבת צו:
[10] היש בה עץ- אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו, רש"י במדבר יג, כ
[11] אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהם אומה ולשון- שבת קיח:
[12] רבותינו אמרו כל הנסקלים נתלים (על העץ)- רש"י דברים כא, כב
[13] ולמה נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית, לפי שבשעה שחילל המקושש את השבת אמר משה לפני הקב"ה, ריבון העולמים כתוב בתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך, וציויתם שלא לנשאם בשבת, ואילו היה זה נושאן היה נזכר ולא חילל את השבת. אמר הקב"ה הריני קובע ומצווה להם מצוה אחת שעל ידה יהיו נזכרין מן המצוות, כמו במצוות תפילין, ותהיה נוהגת בשבת, וזוהי מצוות ציצית- דעת זקנים, בשם תנא דבי אליהו רבה פכ"ו
