עד חברון – פרשת שלח לך

עד חברון – פרשת שלח לך
הרב איתמר הרשקו

עד חברון

 סיפור שליחת המרגלים ע”י משה רבינו הינו המשבר שחתם את הגולל בגזרה שנגזרה על עם ישראל שלא יכנסו לארץ אלא רק עד תום כל הדור ההוא שיצא ממצרים, בעוד ארבעים שנה.

בתורה מוזכר חטא המרגלים פעמיים[1] ומה שחיסר כאן גילה שם.

כאשר נאלצו העם לשבת בקדש על מנת לכבד את מרים[2] לאחר שאכלו במשך חודש ימים את הבשר שניתן להם, נוצר מצב בו אין הם מתקדמים לעבר הארץ אך גם לא נוסעים כלל, דבר זה גרם לכך שהעם הרגיש צורך לפעול על מנת לקדם את הכניסה לארץ וזאת ע”י שליחת כוח חלוץ שילך ויתור את הארץ.

מכיוון שהזקנים שליוו אותם עד כה מתו בקברות התאווה, באו כולם בערבוביה למשה[3] למרות שנתמנו הזקנים החדשים- הם טרם תפשו את ההנהגה ולכן נוצר הבלבול בעם.

דבר זה דומה למה שארע עם ישראל בחטא העגל, בו הם חשבו שאיבדו את מנהיגם משה, ולכן הם באו ודרשו במפגיע מאהרון שיקום ויעשה להם אלוהים שילכו לפניהם תחת משה. כך גם בחטא המרגלים הם התקרבו ודרשו ממשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ, עקב אובדן המנהיגים הקיימים ועל מנת להתכונן לבאות.

מתוך המשבר הזה הולכים המרגלים לתור את הארץ, ועל כן למרות חשיבותם שבאה עקב מיתת הזקנים, הם לא היו כמותם ואף שהיו כשרים כשיצאו ממשה הם כבר מאז חשבו למרוד בה’ ולהימנע מלהיכנס כעת לארץ.

מולם עמדו יהושע בן נון וכלב בן יפונה שניסו למנוע מהמרגלים להכשיל את העם.

יהושע בן נון התנהג כמו שנהג חור בחטא העגל, כשהתנגד להשתתף עם עצת המרגלים. לעומתו נהג כלב כאהרון שבחר ללכת עם העם אך חשב שבזה הוא יוכל להשפיע עליהם ולהחזירם למוטב- מה שלא עלה בידיהם בסופו של דבר.

לאור זאת יש לשאול כיצד הצליח כלב להיות אחד בפה ואחד בלב והוא לא עורר את חשדם של שאר המרגלים שמא אין הוא עמם. לא זו בלבד אלא הם אף נותנים לו לדבר אחריהם ולדווח לעם על שליחותו למרות שאין הם נותנים זאת ליהושע.

כשמשה שולח את המרגלים הוא מצווה אותם ללכת ולעלות בהר, אך רק כלב מגיע לבדו לעבר חברון.

בפסוקים המתארים את ביאת כלב לחברון ישנו פירוט על מצב העיר ההיא לעומת צוען שבמצרים, כך שחברון נחשבת פי שבע יותר טובה מאשר צוען וזאת למרות שצוען הייתה עיר המלכים במצרים, ואילו חברון נחשבת כעיר המוקצית לקברות מתים כיוון שהיא מלאה אדמת טרשים.

אם ענין זה היה ידוע למרגלים כיצד הם שחררו את כלב ללכת לבדו לשם?

והרי כל סיעה של קושרי קשר שייפרד ממנה איש אחד ואפילו לזמן מועט, אות הוא שאין הוא עימם. וכי הם לא חששו ממנו לאחר זאת.

אלא שכלב בחר להדגיש באזני המרגלים את מה שהם חפצו לשמוע- כיצד חברון היא עיר של בית קברות כחלק מאותה ארץ האוכלת יושביה וכן היא מלאה באדמת טרשים.

כיוון שרק כלב היה בחברון הוא לבדו שומע את הענקים אומרים- “אנשים אנו רואים בכרמים כנמלים[4]“, על המרגלים שהיו באותו הזמן בנחל אשכול ונשאו את הפירות משם, אך הוא משנה זאת ואומר למרגלים שהענקים קראו להם ‘חגבים’, וזאת משום ההבדל הגדול שביניהם.

הנמלה נחשבת כ”בעלת הבית”- ‘אגרה בקיץ לחמה’, וכך גם ראו הענקים את בני ישראל שבאו לרגל בארץ ששייכת בעצם לעם ישראל ומה שהם נושאים את הפירות זה כנמלה המכינה עצמה לבאות.

לעומת זאת החגב בא להשחית ומיד אח”כ הוא ממשיך הלאה ואין לו שום שייכות עם המקום אותו הוא מזיק.

בדבר זה כלב היה אחד בפה- כשאמר למרגלים את ה’לשון הרע’ הזו של ‘ונהי בעיננו כחגבים’, אך אחד בלב- כשאמר לעם ישראל ‘סר צילם מעליהם’ שכן הענקים לא חשבו לרדוף אחריהם למרות יתרונם העצום וזאת משום שחששו מישראל.

כך גם הצליח כלב להתחמק מלשאת פרי כל שהוא ולמרות זאת להשאר כביכול בעצת המרגלים, שכן הוא אמר למרגלים שחברון נחשבת כעיר טרשים ואם הוא יביא משם פירות שכאלו יחשב הדבר למעלה גדולה לארץ.

כאשר המרגלים חוזרים ומדווחים לעם על הפירות המשונים הם יודעים שכלב ישלים אותם בדברו סרה על הארץ שאוכלת יושביה יחד עם הטלת מורה מהענקים שמתייחסים אלינו ככובשים זרים בארץ הזו, ולכן הם נותנים לו לדבר.

משה רבינו ידע זאת ולכן הוא לא התפלל כלל על כלב שינצל מעצת המרגלים, שכל תפקידו להיות אחד בפה ממש ואחד בלב וזה לא ניתן לעשות עם עזרה חיצונית.

אך יהושע שנשאר כל העת מול המרגלים, היה צריך סיוע כדי שיוכל לעמוד איתן מול הלחצים ולכן הוא קיבל את האות י’ של שרה- שעמדה מול אברהם ודרשה לגרש את ישמעאל המתפרע ומציק ליצחק.

גם על שאר המרגלים התפלל משה אך תפילתו לא הועילה להם, כיוון שכבר בזמן יציאתם[5] הם הרהרו וחשבו לכפור בה’ כפי שעשו לבסוף, ומכוון שעל מחשבת ע”ז נתפשים ונענשים לא היו הם בכלל התפילה של משה. 

כעונש על חטאם נגזר על עם ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה ודבר זה עלה במחשבה כבר בחטא העגל[6] כיוון שבשני החטאים נעשו אותם הטעויות.

הן בחטא העגל והן בחטא המרגלים שורש העוון החל כבר ביום הראשון[7] אך נתגלה ויצא לפועל רק ביום הארבעים, והוכיח סופו על תחילתו.

בשני חטאים אלו זכו אלו שעמדו מנגד לחיות מתוך המומתים.

יהושע שלא היה כלל ב’חטא העגל’, וכלב שעמד לבדו מול המרגלים- הם השנים היחידים עליהם מעידה התורה “ולא נותר בהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון”[8] ולכן זכו להיכנס לארץ כנציגי כל יוצאי מצרים כולם.

למרות זאת לא נחלקה הארץ כי אם ליוצאי מצרים עליהם אומר הקב”ה “זכרתי לך חסד נעורייך” והם אלו שבאו עמו בברית, ולכן כל דור ודור חי בזכותם ואף חזרתנו לארץ בימינו מכוח ברית הראשונים שבהם.

לאחר ששמעו העם את עונשם הם בקשו לעלות להר אך משה עונה להם- ‘והיא לא תצלח’ ומדייק בזה הגר”א שאכן כעת לא יעלה בידם, ברם כאשר נשוב ארצה יהיה זה בזכות אלו שיהינו ויעלו ראשונים בהר וחפץ ה’ בידם יצלח.  


[1] בפרשתנו ובפרשת דברים (א, כב- מו)

[2] עם ישראל הגיע לקברות התאווה בכ’ באייר ולמחרת הם בקשו לאכול בשר אותו הם אכלו במשך שלושים יום (במדבר יא, כ) ובאזור כ”ב סיוון דברה מרים במשה ונשארו עקב כך ישראל עוד שבוע במקום- ובכ”ט בסיוון נשתלחו המרגלים

[3] …”אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים”- רש”י דברים א, כב

[4] “וכן היינו בעיניהם” – שמענו אומרים זה לזה נמלים (רא”ם ובס”א חגבים) יש בכרמים כאנשים (סוטה לה)- רש”י יג, לג

[5] מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה- (רש”י שם, כו) וזאת למרות שבתחילת הפרשה נאמר עליהם ‘כולם אנשים’ שהם כשרים

[6] ארבעים שנה – לא מת אחד מהם פחות מבן ס’ לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים ושנה ראשונה היתה בכלל ואע”פ שקדמה לשלוח המרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר (שמות לב) וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם ואף כאן נא’ תשאו את עונותיכם ולא עונכם שתי עונות של עגל ושל תלונה- (רש”י יד, לג)

[7] בחטא העגל ה’ ביקש ממשה לרדת ולהתריע את העם שלא להתקרב להר וזאת משום שהוסיף משה יום מדעתו והזהרת ה’ הייתה בתוקף רק עד יום אתמול, ומכיוון שלא עשה משה כן התבלבל העם לבסוף כשלא החשיב את הלילה הנוסף עם היום למחרת, ובחטא הרגלים הם חשבו לחטוא כבר כאשר יצאו וכפי שהובא מרש”י

[8] במדבר כו, סה

נגישות