ממונם של ישראל
אחרי מותה של מרים והסתלקות מי הבאר שבאו בזכותה, התלוננו בני ישראל כלפי משה ואהרון על כך שהם גורמים לעם למות במיתה המגונה ביותר- מיתה בצמא.
כאשר משה רבינו פונה אל ה' המתגלה אליו באוהל מועד, הוא מתבקש לדאוג למים לעם ולבעירם, וזאת משום שהקב"ה חס גם על ממונם של ישראל ולא רק על חייהם[1].
אמנם עם ישראל ביקש במפורש שגם צאנם ישתה, אך באזני משה היה נשמע הדבר כמו שהתלוננו אבותיהם של אלו בתחילת ימי נדודי המדבר- "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא" כשאז הוא חש שעוד מעט יסקלו אותו בני ישראל[2].
בשני המקומות התלוננו העם מדוע הם הוצאו ממצרים וכעת הם בסכנת מיתה בצמא.
אך בעוד שאת התלונה הזו שבאה בפי האבות ניתן היה להבין שכן הם היו עדיין תחת השפעת עול שיעבוד המצרים, את תלונת הבנים לא ניתן להבין. וכי מה להם ולמצרים, והרי הם אפילו לא נולדו בה.
הנה כי כן, חשב משה שהבנים אוחזים כאן מעשה אבותיהם. ולכן כשם שהאבות שבו לדרך הישר רק כאשר הם ראו מכה מהי, כשהכה משה על הסלע, כך ראוי לעשות גם עם הבנים.
אך הקב"ה רומז למשה שאין זו הדרך ללכת בה עם בני דור המדבר- האנשים שזוכים לבסוף להיכנס לארץ[3].
את דור הבנים יש לחנך באמירה רכה ולא במכה רבה.
כשהקב"ה מדגיש באזני משה שהמים מיועדים גם לצאן של הבנים המכונה כאן 'בעירם', הוא רומז לו במילה זו שהמים באים גם להשקיט את ה'בעירה' של המתלוננים. וכדי למנוע זאת לא יעזור מקל, כי אם דיבור.
אילו היה משה מדבר אל הסלע, הם היו עולים עד לדרגתו של רבי עקיבא שראה כיצד המים מסוגלים לחצוב בסלע הקשה והיו עושים ק"ו בנפשם- אם האבן הקשה נימוחה בפני המים, כך בוודאי יכול להיות עם ליבנו.
והצורה בה היה נגלה לעיניהם זה העניין, הוא החשבון שמביא רש"י- "שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו".
דבר זה הוא כמשנה בסוף מסכת קידושין בו משווה ר"ש בן אלעזר את חוסר העמל של החיות מחד מול עמלו של האדם לפרנסתו, ולעומת זאת החיה מתפרנסת שלא בצער בעוד האדם עמל למחיתו, וכל זאת רק משום שהרעונו מעשינו ולא נהגנו כראוי[4].
מיתתה של מרים היא זו שסימנה את המפנה.
כבר בהיותה ילדה במצרים היא לוקחת על עצמה את האחריות לשמור על אחיה ומתייצבת מול היאור בצפייה לראות מה יהיה עמו ועם נבואתה, שבבית בו היא גדלה עתיד להיוולד מושיען של ישראל.
אך כעת, כשנסתלקה מרים, היה חסר בעם ישראל את אותו כח של ראיה לרחוק, ולכן משה ואהרון לא מדברים אל הסלע כי אם מכים בו משום שהם לא ראו דרך אחרת כיצד לנהוג עם העם הזה.
בפעם הראשונה בה משה היכה בסלע להוציא ממנו מים, הוא לוקח עמו את שבעים הזקנים כדי להראות להם שאין מדובר כאן במים קיימים, כי אם ביצירת מצב חדש של הוצאת מים מהסלע[5].
וכך אמנם היה ראוי לנהוג עם דור האבות. להכות את הסלע לעיניהם על מנת שיוכלו לקחת מוסר עימם.
אך לדור הבנים נדרשת סבלנות אחרת. ולכן ראוי לדבר עימם ולהראות להם שכשם שהצאן מתפרנס שלא בצער, כך ראוי גם להם.
כשהתנאי לכך הוא שילכו בדרך הישר ולא יבקשו חשבונות רבים.
מכיוון שמשה הכה בסלע, העם לא לקח מוסר, ודבר זה גרם לבני גד ובני ראובן לשים את המקנה לפני הילדים, כאשר הם ביקשו להישאר לגור בעבר הירדן המזרחי. אך אם משה היה מדבר אל הסלע ומוציא ממנו מים לעם ולצאנו, היו יודעים אז בני גד ובני ראובן שתפקיד הממון בישראל הוא ללמד את בעליו כיצד עליו לנהוג עם ה'- ללכת בדרך ישר.
את עניין הלימוד מהבהמות מצאנו גם בסוף דברי יונה בן אמתי. לאחר שנינווה לא נהפכת אומר הקב"ה ליונה שאין הוא יכול שלא לחוס על העיר המלאה אדם ובהמה רבה[6], וזאת משום שהאנשים שבה מתנהגים כמו בהמות, והם שבו בתשובה רק משום שהמלך גזר גם על הבהמה של תטעם כלום שלושה ימים.
כאשר ראו בני נינווה שהרכוש שלהם בסכנה, הם התעוררו בתשובה. וכך היו עושים גם ישראל לו היה משה מדבר אל הסלע- הם היו רואים כיצד חומל הקב"ה על הצאן ואו אז הם היו מבינים שגם עליהם שם הקב"ה עינו לטובה והם רק צריכים לפתוח עיניים ולהבחין בכך.
חמורו של רבי פנחס בן יאיר ידע להבחין בכך[7]. וזאת משום שבעליו ידע ללכת בדרך הישר ולקבוע ט"ו שערים שכל אחר מביא לידי השני עד להשלמת תיקונו של עולם[8].
[1] "ואת בעירם" – (במדרש רבה) מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל- רש"י במדבר כ, ח
[2] מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלני- שמות יז, ד
[3] "כל העדה" – כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד) חיים כולכם היום- רש"י במדבר כ, כב
[4] תניא ר"ש בן אלעזר אומר מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל ושועל חנוני והם מתפרנסים שלא בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קוני מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער אלא שהרעותי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי שנאמר (ירמיהו ה, כה) עונותיכם הטו- קידושין פב, ב
[5] "וקח אתך מזקני ישראל" – לעדות שיראו שעל ידך המים יוצאים מן הצור ולא יאמרו מעיינות היו שם מימי קדם- רש"י שמות יז, ה
[6] ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה- יונה ד, יא
[7] חולין ז.
[8] מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים- ע"ז כ, ב
