כאב הנשמה
מה גדול ונפלא ואיום ונורא כאב הנשמה בימי המצרים, ממש אינה מוצאת מנוח, ולולא שלא היה חל לפרקים תשעה באב ביום ש"ק לא היו הצדיקים המרגישים נועמי בית המקדש וקיבוץ כל יושביה בארץ ישראל יכולים לחיות מגודל עגמת נפשם וכאבם הפנימי, אלא שיום ש"ק מזין ומפרנס אותם להיות יכולים לחיות ומלאי סבל כאבם.
עבודת העונג והגעגועים
סדר העבודה בין המצרים להכניס עונג גדול בלב, באופן שהעונג יביא לידי געגועים רבים עד שמרוב הגעגועים בא לידי בכי, ושיהיה ערך המרירות לפי ערך העונג, מרירות היוצאת מתוך עונג וגעגוע אינה נכנסת לעולם לגבול עצבות, תמיד היא באמת המידה של גודל העונג שלה, וע"כ צריך לזכור תמיד מקור מרירותו ולשמוח במדרגתו זאת, שעונג שלו גדול כל כך עד שמביא אותו לידי בכי, וד' ירחם שיהיה העונג במלואו…
תקוה לעתיד הנפלא
בימים האלה בין המצרים אשר הנשמה הפנימית שלנו מרגשת בכאבה של ישראל וגלות השכינה, אין לנו שום מזון במה לפרנס נשמתנו זולת כ"א ע"י הוצאתנו לחוץ את האנחות העמוקות הגנוזות בקרבנו השוברות גופניות של האדם, "אנחה שוברת חצי גופו של אדם (ברכות נח, א), דע"י דחייתם לחוץ, ממלאים את מקומם בחן וחסד ושמחת חדות אמת לכללות הרוחניות של האדם.
הבה נגול בלבבותינו את כל הנועמים העליונים והשפעת הגדולה והתפארת הנצח וההוד של השראת השכינה בגילויה בישראל, ונהרי נחלי דמעות נוציא מקרב נפשינו פנימה על כל הנועם העבר שלנו, לא מתוך עצבנות ורגזנות, כי אם מתוך תקוה רבה והתגעגעות לעתיד הנפלא שלנו, כי הרי אין בוכים על הנמנעות, והיאוש ג"כ נולד רק באבדן ההרגש, ע"כ כל זמן שיודעים אנו שהעתיד ישוב ויצמח לנו כגפן פוריה ביתר שאת וביתר עז, אין אנו מתייאשים חלילה.
אנו שואפים לאור, אנו מחכים, אנו מקוים, אנו בוכים, אנו מיללים, כי מלבד שעוד הטעם והעבר מונח בעצמותינו, הנה מתנוצצות לפנינו הברקות אדירות, מנעמי העתיד שאנו טועמים גם אותם לחיך מגודל נצחיותו והפלאת זהרו, שמתוך זה התשוקה והחמדה מתרבה בליבותנו, ואין אנו מוצאים שום אושר בחיינו בלעדם.
השמחה העתידה להתגלות
בטוחים אנו שימי בין המצרים יתהפכו לששון ולשמחה ומכ"ש יום תשעה באב, יום שהוכפלו בו צרותינו, "עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (ע"פ זכריה ח, יט), ומפני כך כבר אנו יכולים להרגיש את אותה השמחה המופלגה העתידה להתגלות, שבעניני הרוחניות אין זמן של הווה ועתיד, אלא דלעת עתה אין לנו לקבל את השמחה ההיא, זולת ע"י כלי האבילות וההתמרמרות שהם מולידים בקרבנו ההתגעגעות הגדולה, והננו מזדככים ורואים בשמחתה של ירושלים.
אחת מעיקרי הסיבות שלא קבלו אז בעת החורבן תוכחת הנביאים וביסוד תוכחת ירמיה היא, לפי שהם הרגישו את השמחה המופלגה של הימים האלה, ובכל מה שהוכיח אותם הנביא וצייר לפניהם אסונם הריחו והרגישו גם את ההמתקה שבתוך האסון, ולא ידעו כי זה רק תוצאה לאחר זמן, ודימו כי לא לאסון הם ולימים מרים הם מוכנים, כי אם לאושר וימים טובים, זהו הלימוד זכות העמוק על השמנת לבם וחרשות אזנם של ישראל באותם הזמנים מבלי לשים לב לדברי הנביאים, באשר הבינו את הנבואה הרבה יותר ממה שנתגלה בגלוי.
צפית הישועה
ואם אמנם הגאולה הכללית תלויה בצפית ישועה הכללית של ישראל, אולם בפרטיות יכול כל אדם על ידי צפיתו הפרטית לישועה להגיע למדרגה עליונה לטעום טעם נעם הגאולה. "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל, ב) שכן ההתאבלות על ירושלים היא בהרגשה כזאת שבודאי תשוב כנסת ישראל לבתוליה ולקדמת נעוריה, וכל מה שמרבה ביותר את הגעגועים לישועה ומצפה לראותה, יותר מזדכך ורואה בשמחתה, לזכות לטעום נעם הגאולה בשמחתה השלמה.
מתוך קונטרס "מי מרום – בין המצרים" שיצא השבוע. ניתן להשיגו בישיבה או במייל eiyiaiam100@gmail.com (4 ש"ח)
