מקנה רב – פרשת מסעי

מקנה רב – פרשת מסעי
הרב איתמר הרשקו

מקנה רב

לאחר שבני ישראל כבשו את כל חלקי עבר הירדן המזרחי בתוך כמה חודשים בלבד[1], באים בני גד ובני ראובן ומבקשים ממשה להישאר בחבל ארץ זה והם אף מנמקים זאת בטענה שיש להם מקנה רב והארץ הזו ראויה למקנה.

הניגשים ראשונה הם בני גד, למרות שהם הצעירים יותר ויחד איתם מצטרף לבקשה גם שבט ראובן.

כשבני גד וראובן פונים אל משה לקבל את הנחלה בעבר הירדן המזרחי, הם אומרים למשה שייתן להם לגדור את הערים לצאן ולאחר מכן הם יכניסו את בניהם נשיהם וטפם.

כדי להבין מדוע בני גד ובני ראובן הדגישו את עניין הצאן לפני הילדים יש לחזור לתחילת ימי הנדודים במדבר.

כבר בפעם הראשונה בה בקשו ישראל בשר לאכול יחד עם הלחם[2] בימי המתאוננים, מדגישים לנו חז”ל שלא הייתה להם שום סיבה להתלונן על מחסור בבשר שכן היה להם מקנה רב[3] כמו שמצאנו אצל בני גד וראובן.

וזאת למרות שעברו כארבעים שנה, בין התלונה ההיא בימי אייר של השנה השנית לצאת ישראל ממצרים לבין ערב כניסתם לארץ בשלהי שנת הארבעים ליציאתם.

את ההסבר לכך מבאר משה בדברים אשר נשא באזני כל העם בספר דברים.

כשעם ישראל נכנס לראשונה למלחמה עם סיחון, הוא כובש את כל ארצו ומורישה. וכאנשי המלחמה נכנסים לערים את לוקחים את כל השלל- כסות, בהמה וכלים יחד עם הנפשות שנותרו.

אך במלחמה הבאה שהייתה כנגד עוג בארץ הבשן, לא לקחו אנשי המלחמה כי אם כסף וזהב ואילו את הבהמות והכלים הם השליכו אחרי גוום, ככלי אין חפץ בו.

ולכן את המערכה הראשונה משה מסכם במילים “רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו[4]” ואילו המלחמה השנייה מסתיימת בתיאור “ושלל הערים בזונו לנו[5]“, משום שהם שבעו מהביזה כבר לאחר מערכה אחת[6].  

בני ישראל לא היו מוותרים מרצונם על שפע המושפע עליהם, זולת אם הם שבעים ממנו.

וכך אכן היה עם המקנה של השבטים כולם, שמשך כל ארבעים השנים.

לא רק בני ראובן ובני גד זכו במקנה רב, כי אם כל אחד מישראל היה לו די, ולכן כבר לאחר מלחמה אחת, אין לאיש חפץ בזבחים ועולות בדמות הבהמות בביזה.

ומכיוון שלאחר מלחמת מדיין נקבע הכלל של חלוקת השלל- מחצית ליוצאי המלחמה ומחצית ליושבים על הכלים, ומתוך שלל זה ניתן גם אחוז אחד לכהנים, לא רצו השבטים לשוב ולתפוש בהמות על מנת לחלקם עם השאר ולמעשה הם הפקירו אותם.

כעת כשבאו בני גד ובני ראובן לזכות באותם בהמות, הם לא צריכים לחלוק זאת עם איש, ולכן יש להם מקנה רב.

הבהמות היו עדיין בתוך הערים שנפרצו ע”י בני ישראל, ועל כן היה צורך לגדור אותם מחדש על מנת שהן יהיו ראויות למגורי אדם. והם בקשו לקנות אותם בקניין אגב- העיר יחד עם המקנה שבה.

את הטענה הזו הם השמיעו באזני משה- “ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו[7]“, שכן במצב שכזה לא ניתן להכניס את הילדים ולשמור עליהם בערים הפרוצות. ורק לאחר שהם יגדרו את הצאן שבפנים הם יוכלו להכניס הן את הילדים והן את הצאן שכרגע נמצא ברשותם.

למרות זאת, משה מוכיח אותם ואומר להם שלא זו הדרך. שכן קודם יש לדאוג לילדים ורק אח”כ לצאן. וזאת משום שעיר שהוקפה מלכתחילה לשם בהמה היא לעולם לא תחשב כעיר ודינה יהיה כשל כפר[8]. ולכן משה מדגיש לבני גד וראובן שעליהם להקיף את העיר ולבנות את מחיצותיה לשם הילדים ורק לאחר מכן לגדור את הצאן.

כיוון שראה משה שבני גד ובני ראובן שמים את הצאן במרכז, דבר שהביא אותם לכלל הכרעה להישאר בעבר הירדן, הוא מצרף להם גם את חצי מבני שבט המנשה, משתי סיבות עיקריות.

האחת- כאשר השבט מחולק לשני אזורים ישנו קשר שנשמר כבני אותם המשפחות וכך לא ינותקו בני צד האחד עם בני הצד השני. ויחד עם בני המנשה יגיעו גם שכיניהם מבני גד ומבני ראובן.

והשנייה- אהבת הארץ שהייתה מוטמעת באופן מושרש וחזק אצל בני המנשה, כמו שמצאנו אצל בני הדודים של בנות צלפחד שביקשו שלא יגרע מנחלתם, היא זו שתבטיח שבני גד ובני ראובן לא ישכחו שהארץ הקדושה יותר היא זו שהוכשרה להקים בתוכה את המקדש והיא נמצאת רק בעברו המערבי של הירדן.

לאחר שמשה הראה להם מהי הדרך הנכונה להסתכל על הדברים, התנדבו בני גד וראובן אף יותר ממה שנתבקשו, כשהם נטלו על עצמם את המשימה לסייע בידי בני ישראל לכבוש גם את עבר הירדן המערבי, תוך שהם מתנים את חזרתם בהשלמת הכיבוש והחלוקה של הארץ כולה.

בכל שנה אנו קוראים פרשה זו בימי בין המצרים, על מנת להזכיר לנו את הארץ אותה עלינו לנחול ושאין להסירה מלבנו בעבור שום תועלת שאינה מקרבת אותנו להורשתה וישובה מחדש לכל מרחביה ומקומותיה.

ומי שגדר את פרצות הערים לַשֵבת, הוא יגדור את פרצות ההיכל ויקומם מקדש בתוכנו.   


[1] בין מיתת אהרון בתחילת אב לבין נאומו של משה בתחילת שבט

[2] תנה לנו בשר ונאכלה- במדבר יא, יג

[3] “מי יאכלנו בשר” – וכי לא היה להם בשר והלא כבר נאמר (שמות יב) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו’ וא”ת אכלום והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו’ אלא שמבקשים עלילה- רש”י שם, ד

[4] דברים ב,לה

[5] שם ג, ו

[6] בביזת סיחון נאמר בזזנו לנו ל’ ביזה שהיתה חביבה עליהם ובוזזים איש לו וכשבאו לביזת עוג כבר היו שבעים ומלאים והיתה בזויה בעיניהם ומקרעין ומשליכין בהמה ובגדים ולא נטלו כי אם כסף וזהב לכך נאמר בזונו לנו לשון בזיון כך נדרש בספרי בפרשת (במדבר כה) וישב ישראל בשטים- רש”י שם ב, לד

[7] בדבר לב, טז

[8] מגילה ג:

נגישות