האם הדיינים בימינו יכולים לדון בדיני קנסות?
הרב מאיר שרעבי
בתחילת פרשת משפטים כתוב: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ודרשו חז"ל: "לפניהם- ולא לפני הדיוטות". הכוונה ב"הדיוטות" היא לדיינים שאינם סמוכים, וכוונת הדרשה היא שרק דיינים סמוכים רשאים לדון בדיני התורה.
מימות משה רבנו עד קרוב לסוף תקופת התלמוד, התקיימה שושלת "סמיכה" מרב לתלמיד, והסמכות לשפוט מדאורייתא ניתנה רק למי שנסמך לזה בידי רבותיו.
מסוף תקופת התלמוד אין לנו דיינים סמוכים, ויש לברר: כיצד דנים כשאין דיינים סמוכים?
עניין זה עורר בעיה בבבל עוד בטרם פסקה הסמיכה, כיוון שהסמיכה אפשרית רק בארץ ישראל, ולכן בבבל לא היו מצויים דיינים סמוכים. הגמרא במסכת גיטין מתייחסת לכך, וקובעת שדייני בבל הם בבחינת "שליחותייהו עבדינן", כלומר: סמכויות השיפוט בבבל הן כשליחות של החכמים ה"סמוכים" בארץ ישראל. בהתאם ליסוד זה כתבו התוספות שסמכויות השיפוט בזמננו הן כשליחות של הדיינים הסמוכים שהיו בעבר, וכך כתבו גם הטור והשולחן ערוך.
אלא שסמכויות השיפוט של דיינים שאינם סמוכים מצומצמות משל דיינים סמוכים. הם אינם רשאים לדון בכל דיני הממונות, ויכולים לדון רק בקיומם של שני תנאים: שהמקרה הנידון מצוי, ושלתובע יש הפסד ממון.
לעומתם, דיינים סמוכים דנים בכל דיני הממונות. כגון בנזקי גוף שבין איש לרעהו, אף שלא מצוי שאדם יחבול בחברו, וכן בחיוב הגנב בתשלומי כפל, אף שהנגזל הפסיד רק את הקרן.
נעיין בדעת הרמב"ם בנושא: בהלכות סנהדרין כתב הרמב"ם: "אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס, כגון… אבל דברים שאין מצויין אע"פ שאין בהן חסרון כיס… או דברים המצויין אבל אין בהן חסרון כיס… אין דנין אותן דייני חוצה לארץ. וכן כל הקנסות שקנסו חכמים… אין גובין אותו דייני חוצה לארץ".
הרב מבי"ט למד בדעת הרמב"ם חידוש גדול: "דבזמן שאין סמיכה כולן שוין והכל הולך אחר החכמה". כוונת המבי"ט היא, שאף שבזמננו אין סמיכה, יש סמכות מדאורייתא לדיינים לשפוט בכל דיני הממונות בלי תנאים מגבילים, ורק בזמן שיש סמיכה יש הבדל בין דיינים סמוכים לשאינם סמוכים. המבי"ט אינו מסביר על מה מבוסס פירושו, אך נראה שהמקור לדבריו הוא דברי הרמב"ם בהלכה סמוכה לזו שהבאנו:
"מנהג הישיבות בחו"ל אף-על-פי שאין גובין שם קנס, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל".
כלומר, בזמן הרמב"ם המנהג היה שאפשר לדון בארץ ישראל בדיני קנסות, אף שדיני קנסות נכללים בסמכויות של דיינים סמוכים בלבד!
בכדי להסביר על מה מבוססים דברי המבי"ט מפנה בעל שו"ת שדה הארץ לסוגיא נוספת בענין סמכויות הדיינים לאחר שפסקה הסמיכה: סוגית הגיור. בגיור לכאורה אין חסרון כיס, ואם-כן מהו היסוד שעל פיו מגיירים בזמנינו? בשאלה זו עסקו כבר הרמב"ן והרשב"א, וזו תשובתם: אחד ממרכיבי הגיור מדאורייתא הוא "הרצאת דמים", דהיינו שהמתגייר צריך להביא קרבן, ולמדו חז"ל במסכת כריתות שאף לאחר חורבן הבית ניתן להכניס גרים תחת כנפי השכינה כיון שלגבי גירות כתוב בפסוק "וכי יגור איתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם", כלומר: כיון שמוכח מהפסוק שגרות אפשרית "לדורותיכם", דהיינו בכל הדורות, מוכח שהרצאת דמים אינה מעכבת את הגירות כאשר אין אפשרות לקיים זאת לאחר חורבן הבית.
מיסוד זה למדו הרמב"ן והרשב"א שאף כאשר אין דיינים סמוכים להתגייר בפניהם אף זה אינו מעכב, שכן כתוב "לדורותיכם".
על פי יסוד זה מסביר בעל שדה הארץ את הביסוס לדברי המבי"ט: "יודע היה הקב"ה שיגיע זמן שיתבטלו המומחין, ובודאי שלא מפני כך יתבטלו (הדינים), כי התורה והמצוה נצחיות הן, והדינים הם קיום העולם, אלא מן התורה נוהגין הדינים בישראל, ואפילו בדלא שכיח ידונו, כמו שהיו דנים הדיינים המומחים שבארץ ישראל…", כלומר: ודאי לא ייתכן שיהיו דורות שלא תהיה בהם סמכות שיפוט מדאורייתא. ולכן, בדומה לגיור, אף בדיני ממונות, כאשר אין אפשרות לסמוך דיינים – סמכויות הדיינים אינן מצטמצמות.
אך לפי הסבר זה, מדוע כתב הרמב"ם ש"אין דנין בית דין של חוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהן חסרון כיס", הרי למדנו שלאחר שפסקה הסמיכה כל הדיינים שוים?
מסביר בעל שדה הארץ: "ודאי בזמן שיש מומחין בארץ ישראל… אזי הוא כל הדינים שנזכרים בש"ס דבעינן מומחים אלא שעבדינן שליחותייהו בדבר דשכיח ויש בו חסרון כיס, אבל לעולם כי בזמן דליכא מומחין אזי מן התורה הכל שוין", כלומר: דברי הרמב"ם שבחוץ לארץ לדיינים יש סמכות מוגבלת אמורים רק בזמן שיש בארץ ישראל דיינים סמוכים.
אך עדיין קשה: מדוע כתב הרמב"ם שבזמנו "מנהג הישיבות בחו"ל אף-על-פי שאין גובין שם קנס, מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל". הרי לא היו בזמנו דיינים סמוכים, ואם-כן גם הדיינים בחוץ לארץ יכלו לדון דיני קנסות?
מסביר בעל ספר 'הלכות מדינה': "דרבנן תיקנו בזמן דליכא סמוכין, כעין דאורייתא בזמן דאיכא סמוכין, דבדבר שאין מצוי ידונו רק דייני ארץ ישראל", כלומר: אף שמדאורייתא רשאים גם דייני חוץ לארץ לדון בכל הדינים, אלא שמדרבנן תיקנו שרק דייני ארץ ישראל ידונו כדיינים סמוכים ולא דייני חוץ לארץ, וכמו המצב הקיים בזמן שהסמיכה קיימת.
