לא על הלחם
במשלוש המזון נמצא הלחם כבסיס שעליו נבנה ומוזן גוף האדם, ובלא הפחמימות הגוף יהיה חלש ולא יוכל לעמוד.
למרות זאת מדגיש משה רבינו באזני העם- "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". וזאת על מנת לחדד בתודעתו של כל אחד שהתזונה מגיעה באמת מפיו של הקב"ה שאמר ללחם שיזון ולכן הוא מזין[1]. כך שכל המזון הוא רק מגזרתו יתברך.
עיננו הרואות שאכן כך הדבר כאשר יש אנשים הרגישים לגלוטן ואז הלחם לא רק שלא מועיל כי אם מזיק להם.
יחד עם פשטי הדברים, יש כאן גם הזהרה רוחנית שמבקש משה להפנות כלפי העם.
הגמרא בהוריות מספרת על מסע שערכו רבן גמליאל ור' יהושע כשהפליגו בספינה והלחם של רבן גמליאל נגמר, לעומתו- ר' יהושע נשאר גם עם סולת אותה הוא הביא עמו להפלגה, ולולי זאת לא היו שורדים את המסע.
ר' יהושע הסביר לרבן גמליאל שהוא הביא עמו סולת משום שיש כוכב העולה אחת לשבעים שנה ומבלבל את הספנים בניווט והוא חשש שזה יקרה במהלך הפלגתם[2].
המהרש"א במקום מבאר את הסיפור הזה בדרך משל על ים התלמוד בו נמצאים החכמים, כשהתורה נמשלת ללחם וכמו שנאמר "לכו לחמו בלחמי". הדיון שהיה בין ר"ג לר"י נסוב סביב השאלה העתיקה על מי חשוב יותר מבין התלמידי חכמים[3]– סיני הבקיא במשניות וברייתות, או זה המסוגל לעקור הרים בכח הסברא.
רבן גמליאל סבר שכח הסברא והחידוש הוא המעולה שבלימוד התורה, ולכן הוא בא עם הלחם- שהוא תוצר גמור ומלא.
לעומתו רבי יהושע ראה חשיבות דווקא בידיעת שורשי הדברים כמשניות וההלכות שעליהם מבוססת כל התורה כולה.
ימי שנות האדם-שבעים שנה, הם הביטוי לאותו כוכב העלול לבלבל אף את אלו הנוהגים בספינה, תלמידי החכמים. וזאת משום שבענייני הדעות- הפרוץ רב על העומד.
לולי מה שהביא עמו ר' יהושע במשניות וההלכות, לא היו יכולים להתמודד עם דעות מוטעות.
במעשה זה הוכיח ר' יהושע לרבן גמליאל- שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, וזאת משום שתורה העוקרת הרים אין בה די על מנת להחיות את האדם ולעמוד מול דעות בעיתיות. ורק אם שומעים למוצא פי ה' שבתורה היא מחיה את האדם. או אז אין שום רוח וכוכב המסוגל לבלבל את האדם.
דבר זה מלמד אותנו משה בפרשה. כל חייו הרוחניים והגשמיים של האדם תלויים במוצא פי ה', שלולי זאת עלול האדם להתבלבל, והגוף לקרוס.
המצוות שבאות מיד אח"כ מדברות על ההזהרה- "השמר לך פן תשכח את ה' אלוקיך" שדבר גורר דבר. מי שלא מכיר את מוצא פי ה' המחייה אותו, סוף שישכח חלילה את מצוותיו.
לאחר מכן האדם יתלה את הצלחותיו בעצמו ובזכויותיו- כחי ועצם ידי… בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ. למרות שכל כוחו והצדקה שנעשית עמו, מאת ה' היא.
התיקון לכך נמצא בבקשה שמבקש משה בשם ה'- "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלוקיך ללכת בכל דרכיו… לטוב לך". כאשר האדם ילך בדרכי ה' אלוקיו וידבק בו הוא יוכל לראות כיצד זוהי הטובה הגדולה ביותר עבורו בעצמו, וכך הוא יבחין בדבר ה' המחייה כל דבר בבריאה ובתוכם אותו עצמו.
פרשת והיה אם שמוע המדברת על קיום המצוות באה רק לאחר שקיבל האדם על עצמו עול מלכות שמים, שבלא זאת יהיו המצוות כמצוות אנשים מלומדה.
בימים הללו של 'שבע דנחמתא' מנחה אותנו משה רבינו כיצד לתקן את מה שעשו אבותינו בימי בית ראשון כשעבדו את ה' רק כמנהג אבותיהם ובלא ששמו ליבם די לכך שדבר ה' הוא המחיה את המצוות והתורה של האדם. שע"י שנכוון לבנו ואוזנינו ונבחין בדבר ה' הקיים בכל פינה מחיינו הרוחניים והגשמיים נזכה לחיות חיי קודש יחד עם הטובה הבאה לנו בנחילת הארץ לכל מרחביה.
"לא יתייצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלקיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם".
[1] כמו שאמר ר' חנינה בן דוסא לבתו לאחר ששמה חומץ בנרות שבת במקום שמן- מי שאמר לשמן שידלק הוא יאמר לחומץ וידלק- תענית כה.
[2] "כי הא דר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא בהדי דר' גמליאל הוה פיתא בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא שלים פיתיה דר' גמליאל סמך אסולתיה דרבי יהושע אמר ליה מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא אמר ליה כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את (הספינות) [הספנים] ואמרתי שמא יעלה ויתעה"- הוריות יא.
[3] ברכות סד., הוריות יד.
