מקץ שבע שנים – פרשת ראה תשפ"א

מקץ שבע שנים

לאחר פרשת המאכלות האסורים, שהובאו בשנית בפרשתנו[1]. מזהירה אותנו התורה, על המעשרות. הן מעשר ראשון, הניתן ללוי. הן מעשר שני, העולה ונאכל בירושלים. והן מעשר עני, הבא בשנה השלישית והשישית לשמיטה[2].

ומיד אח"כ מתחדשת מצווה, השייכת לשנת השמיטה. מצוות 'שמיטת הכספים'.

פרשיות אלו מתחילות, בהכרזת משה רבינו – "בנים אתם לה'[3]". ומכוח עניין זה, באות מצוות ייחודיות אלו. שכן אנו בניהם של האבות, ובחר בנו ה'[4].

מתוך כך, עלינו לשמור על חלוקת השפע. חלק נשאר אצלנו, שאנו כבני האבות. אך חלק נוסף, ניתן לבניו של מקום. אלו הם הלוי, הגר, היתום והאלמנה[5]. במעשר ראשון הניתן ללוי, ומעשר עני הניתן לכל השאר.

אך אם אין אנו, שמים לבנו לכך. השפע עלול להיאבד[6].

ולכן מדגיש משה רבינו, שעם ישראל הינו ראוי להיות נאה[7]. ורק כך הוא ישמור על עניינו, כבניו של מקום. שכאשר האדם מכבד את עצמו, הוא יכבד גם את זולתו.

שכל מהותו של עם ישראל, להיות בניו של מקום. גם במראה החיצוני, וגם במהות הפנימית. הבאה לאדם, ע"י אכילת המאכלים הראויים לו. ובנוסף יש לשמור על כבוד האדם הפרטי, יחד עם כלל האומה. לכל פרטי אנשיה.

ובכך שהאדם מעלה את מעשרותיו, לחצרות בית ה'. הוא זוכה לראות את עבודת המקדש, ולמד ליראה את ה'[8]. ולאחר שלוש שנים שכאלו, בהם נתחזק האדם. הוא נותן בשנה השלישית והשישית, את המעשר הנוסף לאביוני העם. ובכך הוא בונה, קומה נוספת בקרבו. לא רק דאגה עבור נפשו, כי אם גם דאגה עבור האחר.

בסוף שני מחזורים שכאלו, באה השנה השביעית. אז משתווים, העניים והעשירים. וכולם יחדיו זכאים לאכול בשווה, מפרי הארץ. וכדי שאדם לא ישקע, בטובת עצמו. מזהירה התורה, גם על שמיטת החובות.

שכן בשנה זו, לא יחסר לאיש דבר. ברכת ה' באה לו, כשעשתה התבואה לשלוש השנים[9]. ובשנת השמיטה, הוא יכול לאכול כפי צורכו. מכל פירות הארץ. כך שהוא יכול לשמוט את החוב, מההלוואה שהלווה לחברו. ולא יהיה לו כל הפסד בכך. ואם הוא קונה עבד, עליו להעניק לו משלו. ממש כשם שהעניק ה' לנו, כשיצאנו ממצרים[10].

אך אם יקשה ליבו, ויאמצו. עלול הוא ליפול בעצמו, ולהזדקק לבריות[11].

ולא זו בלבד, אלא הוא אף עלול להחליף אדנות. כשיעדיף להיות, עבד לעבד. במקום להיות כבן, למקום. ולכן רוצעים את אזנו במרצע, כרמז למה ששמע בהר סיני – "כי לי בני ישראל עבדים[12]". ולא שמר על – "בנים אתם לה'".

ומקץ כל שבע שנים, מתעלים ישראל שוב. וחוזרים להיות, כבנים לה'. ואף העבדים, יוצאים בשמיטה לחירות. וכאשר העבד, דבק ברבו – הוא יוצא רק ביובל[13].

וכשם ש'קץ – שם לחושך[14]'. כך לא נאבד מאיש ישראל, התואר 'בן'. ואף אם זה נלקח ממנו זמנית, חוזר הוא לבסוף למקומו ולמעלתו. ממש כשם שהיה, עם אבותינו במצרים[15]. כששבנו למקומנו ולמעלת אבותינו[16].

---

[1] דברים יד, ג- כא

[2] שם, כב- כט

[3] שם, א

[4] 'כי עם קדוש אתה', קדושת עצמך מאבותיך ועוד ובך בחר ה' – רש"י דברים יד, ב

[5] 'והלוי והגר והיתום והאלמנה', ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך בנך ובתך ועבדך ואמתך. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך – רש"י שם טז, יא

[6] 'עשר תעשר', מה ענין זה אצל זה אמר להם הקב"ה לישראל לא תגרמו לי לבשל גדיים של תבואה עד שהן במעי אמותיהן. שאם אין אתם מעשרים מעשרות כראוי, כשהוא סמוך להתבשל אני מוציא רוח קדים והיא משדפתן, שנא' (מלכים ב יט) 'ושדפה לפני קמה'. וכן לענין בכורים – שם יד, כב

[7] 'לא תתגודדו', לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים – שם, א

[8] כי מציון תצא תורה. לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו' גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה – בבא בתרא כא. תוד"ה כי מציון

[9] וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים – ויקרא כה, כא

[10] 'וזכרת כי עבד היית', והענקתי ושניתי לך מביזת מצרים וביזת הים אף אתה הענק ושנה לו – רש"י דברים טו, טו

[11] 'מאחיך האביון', אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון – שם, ז

[12] ויקרא כה, נה

[13] 'עבד עולם', יכול כמשמעו ת"ל (ויקרא כה) ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשובו הא למדת שאין זה אלא עולמו של יובל (מכילתא) – רש"י דברים טו, יז

[14] איוב כח, ג

[15]

[16] הקדמת הרמב"ן לספר שמות