(על מהותה של ישיבה מתוך הספר 'מורשה- למועדים' למרן הרב שפירא זצ"ל , בעריכת הרבנים שמיר שייטופ ויונתן אביב)
תוכן הענינים:
- מהות ישיבה – שקידת התורה
- כתר תורה – ברית מיוחדת לתלמידי חכמים
- נבואה בדרך חכמה
- שאיפה לגדלות – לא להיות בינוני
- עצם השאיפה מרוממת את האדם
- חשיבות הרצון בלימוד התורה
- ישיבת האבות – מקור למסורת התורה ושימוש ת"ח
מהות ישיבה – שקידת התורה
נתכנסנו כאן בתחילת חודש אלול, תחילת הזמן, ל"יומא דריגלא", יום הזכרון של מרן הרב זצ"ל, לשאוב מכח ומאור תורתו, לעורר ולהעיר בחשיבות לימוד התורה. כינוס זה נעשה בבית מדרשו של הרב. בית המדרש הוא בית ד'. "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש שבתי בבית ד' כל ימי חיי". השאיפה היא להיות קבוע בבית ד', ולא להתנודד. אמנם הגמרא בחגיגה (ה, ב) לומדת מן הפסוק "ואותי יום יום ידרשון" (ישעיה נח, ב), ש"כל העוסק בתורה אפי' יום אחד בשנה, מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה", ואין לזלזל אפילו ב"בר בי רב דחד יומא" כרב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי, אולם אין זו עבודת ד' שבתורה. עבודת ד' שבתורה היא על ידי לימוד קבוע בישיבה, ועל ידי השתקעות בתורה. ישיבה בנויה על שקידה, על "והגית בו יומם ולילה" ממש. היגיעה והשקידה בלי הפסק – זהו מושג של ישיבה, שהכול הוא קודש לתורה. "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" ממש כפשוטו. וכל מי שבא לישיבה, וכל מי שנמצא בישיבה, יודע שהתורה היא כל החיים שלו. הכול נמצא בתורה, ובה צריך לעסוק כל הזמן. על האדם לפנות עצמו מכל עיסוקיו, ולהכין עצמו ללימוד התורה באופן שלא יהיה לו עיסוק אחר אלא התורה.
בישיבה, כל הזמן הוא קודש ללימוד התורה, ולכן יש לגבי לימוד התורה בישיבה הלכות מיוחדות. הגמרא בברכות (נג, א) אומרת, ש"לא היו אומרים מרפא בבית המדרש, מפני בטול בית המדרש", וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך (יו"ד רמו, יז). בישיבה יש סדרי הלכות אחרים, ואין מבטלים תורה אפילו לדבר קטן, כגון אמירת 'רפואה' למי שנתעטש. בישיבה פטורים אפילו מעיסוק במצוות של גמילות חסד [ראה ירושלמי, (פסחים פ"ג, ה"ז), והעמק דבר, (שמות, לג, יא)]. כל הזמן הוא קודש ללימוד התורה. בלימוד התורה אי אפשר להתגדל על ידי כשרון בלבד, אלא עיקר העיקרים היא השקידה, לשם כך יש צורך באהבת תורה. אהבת התורה ושקידתה הם חלק מן החיובים של אדם מישראל, ובלעדיהם אין אפשרות להגיע לכלום. יש צורך באהבת תורה, ובהכרה "כי הם חיינו ואורך ימינו" ממש ולא כמליצה, ולכך צריך לשאוף.
ההתחלה יכולה להיות קטנה, אבל יש צורך שהיא תהיה קבועה. בתורה יש הבטחה מיוחדת, יותר מאשר בדברים אחרים, שאם אדם מכין עצמו לתורה, ומטהר עצמו מלמטה, מסייעים לו מלמעלה. זהו היסוד העיקרי שעליו בנויה כל עבודת ד'. אנו מטהרים עצמנו מלמטה, והקדוש ברוך הוא עוזר לנו מלמעלה. אך ההכנה לתורה צריכה להיעשות בצורה קבועה, בלי התנודדות. המדרש (פסיקתא רבתי טו, ו) אומר "פתחי לי פתח כחרירה של מחט, ואני פותח לכם פתח שיהיו אהלים וכצוצריות יכולים נכנסין בו". ואילו הגמרא (עירובין נג, א) אומרת "ליבן של ראשונים כפתחו של אולם, של אחרונים כפתחו של היכל… אמר רבא: ואנן, כי אצבעתא בקירא לסברא". יש הבדל בין שני סוגי הפתחים הללו. והיינו ע"פ פי' רבנו חננאל (שם) "'ואמר רבא, ואנו לסברא כאצבעתא בקירא' – פי' רק כשמניח אצבעו בתוכו נעשה גומא, וכשמגביה מפעפע ועולה ומתמלאת הגומא כאלו לא נשקעה בתוכה אצבע, ולא הייתה גומא בתוכו", אין זה דומה לחור של מחט, שאמנם הוא קטן, אך הוא קבוע. יש צורך בקביעות בהכנה לתורה, ואז יכול האדם לבנות את עצמו, ולהגיע לגדולות.
לימוד בישיבה אינו לימוד רגיל של תורה, אלא זוהי עבודת ד' של תלמוד תורה. יש עבודת ד' של תורה, כפי שאומרים חז"ל ב'ספרי' (פסקה מא) "'ולעבדו' – זה תלמוד". המשנה באבות (פ"ה, כב) אומרת "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", ולכאורה אין זה מובן מה היא כוונת המשנה באמרה 'דכולה בה'? אלא הכוונה היא, ש'הפוך בה' – בתורה, 'והפוך בה' – בתורה, 'דכולה בה' – בלימוד התורה, שכן את כל המעלות והמדרגות הרוחניות שיכול האדם להשיג על ידי עבודה פרטית, יכול הוא להשיג על ידי לימוד התורה, אם זהו אמנם לימוד תורה הנובע מעבודת ד' שבתורה. אין זה רק קניין ידיעות, אלא אלו הן מדרגות רוחניות, זוהי התעלות, כפי שממשיכה התורה ואומרת "ולדבקה בו" (דברים יא, כב). האדם זוכה לדבקות בד' על ידי עבודת ד' שבתורה. בשעה שאדם לומד – שכלו מקושר לריבונו של עולם, ואין דבקות למעלה מזו. זהו "'ולעבדו' – זה תלמוד", דבקות בד' על ידי התורה.
ישיבה איננה רק מקום לימוד של חכמת התורה, שכן ללמוד ניתן גם במקום אחר. כל יהודי חייב לקבוע עיתים לתורה, אך ישיבה אינה רק קביעת עיתים לתורה, אלא היא כולה תורה. זהו מקום לעבודת ד' בלימוד התורה. זהו דבר מחודש, סוג אחר של לימוד תורה. זהו עניינה של הישיבה.
כתר תורה – ברית מיוחדת לתלמידי חכמים
בנתינת הלוחות השניות הייתה השראת שכינה מיוחדת, שלא הייתה קודם לכן, וכמו שנאמר (שמות לד, ו) "ד' ד'" ודרשו חז"ל (ראש השנה יז, ב) "אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה". ובמעמד זה הובדל גם עם ישראל כולו מכל העמים לעניין השראת השכינה. משה רבנו ביקש "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות לג, טז) – "בקש שתשרה שכינה על ישראל, ונתן לו… בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, ונתן לו" (ברכות ז, א). הייתה זו בחירה שנייה ומחודשת של עם ישראל, לפיה תשרה השכינה רק על ישראל, ולא על אומות העולם, והיה בכך משום ייחוד אורייתא, קב"ה וישראל, ובמעמד זה הגיע כלל ישראל למדרגה עליונה ביותר. [עיין באור החיים הק', דברים ה, ב]. זהו יסוד עצום באמונה, לפיו הנבואה ורוח הקודש שייכים רק לכלל ישראל.
אולם משה רבנו כלל בדבריו שתי בקשות "ונפלינו אני, ועמך". הייתה בקשה אחת לגבי הבדלתו של עם ישראל, אך בנוסף לכך ביקש משה רבנו גם על עצמו "ונפלינו אני". ובסמוך לכך אנו מוצאים, שהקדוש ברוך הוא השיב למשה רבנו "ויאמר ד' אל משה, כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל" (שמות לד, כז), ואם כן יש כריתת ברית נפרדת עם משה רבנו, מלבד כריתת הברית עם כלל ישראל כולו. וניתן להסביר, שאין זו כריתת ברית עם משה רבנו בלבד, אלא הברית נכרתה עם משה רבנו כנותן התורה, והיא קיימת עם כל לומדי התורה שתורתם אומנותם, והם מסורים לתורה. כך מבאר המדרש (תנחומא נח, ג) את כריתת הברית שמדובר עליה בפסוק זה. וכך גם אנו מוצאים שהרמב"ם כותב (הל' תלמוד תורה פ"ג, יב) "אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה מחכים".
הרמב"ם פותח את הלכות תלמוד תורה בשני פרקים כלליים העוסקים במצוות תלמוד תורה וגדריה, ולאחר מכן הרמב"ם דן פרק שלם במי שנפשו חשקה להיות מחונן בכתר תורה, ומתוך כך משמע שזוהי חטיבה לעצמה, ולמשתייך אליה יש סדרי לימוד שונים לחלוטין, ולכן הוא צריך ללמוד בבית המדרש, בצנעה ובעיקר בלילה. וכן משמע ב'שאילתות דרב אחאי גאון', שם מובאים ההלכות הללו בשאילתא נפרדת (שאילתא יט), ולא בשאילתא העוסקת באופן כללי במצוות תלמוד התורה (שאילתא ז). ומכיוון שהרמב"ם כותב את דבריו "ברית כרותה", בפרק השלישי, משמע שזוהי ברית מיוחדת שנכרתה עם לומדי התורה העוסקים בה תדיר, שהם בעלי כתר התורה, ולא עם הקובעים רק עתים לתורה.
יש הרבה הלכות שהן 'דרך של תורה', אך כאן מדגיש הרמב"ם שזוהי 'ברית', ולכאורה אין מובן מהו המקור לדבריו? אלא צריך לומר, שהמקור לדבריו הוא בדברי התורה "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית", ומכאן שזוהי ברית שנכרתה עם אלו שרוצים לזכות בכתרה של תורה, ומתמסרים ללימוד התורה. הברית הזאת אינה כוללת רק את מ"ח קנייני התורה בלבד, אלא היא כוללת הלכות נוספות, ללמוד בבית המדרש ובצנעה.
נראה להסביר שהמקור לחיוב הלימוד בבית המדרש וחיוב הלימוד בלילה, הוא בדברי ה'ספרי' (פיסקא מא) שהבאנו קודם לכן. ה'ספרי' אומר "'ולעבדו' – זה תלמוד… וכשם שעבודת מזבח קרויה עבודה, כך תלמוד קרוי עבודה". ובגמרא (מנחות קי, א) מצינו השוואה נוספת בין העבודה בבית המקדש ובין לימוד התורה: "שיר המעלות הנה ברכו את ד' כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות' – מאי 'בלילות'? א"ר יוחנן: אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה", ואם כן, מתוך ההשוואה לחיוב העבודה בבית המקדש, משמע שגם כאן מדובר בחיוב עבודת ד' שבלימוד התורה, דהיינו בדין כתר התורה, ומכאן המקור לכך שלימוד זה צריך להיעשות דווקא 'בבית ד" ו'בלילות'. והמקור לחיוב הלימוד בצנעה כדי לזכות בקיום הברית, נלמד מהעובדה שברית זו נכרתה בשעת נתינת הלוחות השניות, והמיוחד שבנתינה זו, לעומת הנתינה הראשונה, היה בכך שנתינה זו נעשתה בצנעה.
נבואה בדרך חכמה
ברית התורה נכרתה מכח בקשת משה 'ונפלינו אני ועמך', ויש מקום להבין כיצד קשורה ברית זו לבקשתו של משה רבנו 'ונפלינו אני ועמך'? הרי באופן פשוט, בקשתו של משה רבנו, גם לגבי עצמו, הייתה שתשרה עליו רוח הקודש באופן מיוחד, כפי שהוא ביקש לגבי עם ישראל כולו, ולא שיזכה בדרך תורה מחודשת. ונראה להסביר זאת על פי הרמב"ן במסכת בבא בתרא. הגמרא שם אומרת (יב, א) "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים… מן החכמים לא ניטלה", ועל כך כותב הרמב"ן (ד"ה הא דאמרי' מיום שחרב) "הכי קאמר, אעפ"י שניטלה נבואת הנביאים שהוא המראה והחזון, נבואת החכמים שהיא בדרך החכמה, לא ניטלה, אלא יודעים האמת ברוח הקדש שבקרבם".
תלמיד הר"ן כותב בפירושו לתורה (פרשת תולדות), לגבי נבואת מלאכי, ש"אין מן התימה אם באת אליו הנבואה בקושי, לפי שהייתה הנבואה באותו הזמן כבר היא מתמעטת והולכת, והייתה באה הנבואה בעניין הסתום וההעלמה… עד שהוצרך לומר אל המלאך שיבארה לו", ואם כן הוא מלמדנו בדרך של קבלה – שכוח הנבואה, שהוא חיבור למקור האלקי, נחלש בסוף תקופת הנביאים, בשל חורבן בית המקדש, ומשום כך המחזות הנבואיים לא היו ברורים ומובנים [מעין זה כותב הגר"א בביאוריו והגהותיו לסדר עולם, פרק ל, ס"ק יב]. לאחר מכן נפסקה הנבואה לגמרי, ונשארו רק הישיבות, שבהן התקצבו עדיין אלפים ורבבות ללמוד תורה, ופסקיהם היו מחייבים, מכיוון שפיזור הגלות לא היה עוד גדול כל כך, כפי שכותב הרמב"ם בהקדמתו ל'יד החזקה'. אך לאחר מכן "נתמעט תלמוד תורה, ולא נכנסו ישראל ללמוד בישיבותיהם… אלא מתקבצים יחידים השרידים אשר ד' קורא בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה ועוסקים בתורה", כפי שממשיך וכותב שם הרמב"ם, ואם כן הנבואה בטלה. אולם הרמב"ן מחדש, שאף על פי שנבואת החזון והמראה בטלה, מכל מקום נשארה נבואה בדרך של חכמה. כשם שלגבי נביא שקר, כותב הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יג, ב) "כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי, ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו… אולי הנפש בחדודה תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו", ואם כן הוא מחדש שיש גם בזמנינו אנשים בעלי כוחות נבואיים, אלא שהם אינם משתמשים בכוחות אלו בצורה נכונה, בשל היותם מגושמים ונוגעים בדבר, וכנגדם מחדש הרמב"ן (בבא בתרא יב, א) שיש אף בזמנינו אנשים בעלי כוחות נבואיים שלא בדרך מראה וחזון אלא בדרך חכמה ומשתמשים בהם בצורה נכונה, ואלו הם החכמים ש"יודעים האמת ברוח הקודש שבקרבם".
יש חכמים שלימודם לא נעשה בדרך של חכמה גרידא, אלא בדרך של נבואה – בדרך של קשר עם השמים. יש נביא שרואה את נבואתו בצורה בהירה, באספקלריה מאירה או שאינה מאירה, ויש חכם שנבואתו היא בדרך אחרת – בדרך של חכמה. הוא יודע את התורה, אך ידיעתו אותה באה לו על ידי נבואה של חכמה – על ידי קשר ישיר עם השמים. וככל שאדם שרוי יותר בתורה, והתורה ממלאת את אישיותו – יש לו יותר אור של תורה, והוא קרוב יותר לדרגת נביא. ועל פי זה ניתן להסביר, שבקשת משה רבנו 'ונפלינו אני ועמך', לא הייתה על נבואה רגילה, אלא על נבואה בדרך של חכמה, המסורה לתלמידי החכמים המקדישים את כל זמנם ללימוד התורה, ולימודם הוא לימוד של קשר עם השמים. ובקשת 'ונפלינו' היא שגם נכרי שעוסק בתורה לא ישיג בה את השגות ת"ח שבישראל למען כבוד ישראל ששם ד' נקרא עליהם, כעניין "נגד כל עמך אעשה נפלאות…" [ובשפ"א כתב שלוחות ראשונות ניתנו בפרהסיא ע"מ שגם אוה"ע יקבלו השפעה מהתורה ולאחר מכן שהחיבור עם הערב רב גרם קלקול לישראל ניתנו לוחות אחרונות בצינעה רק עבור ישראל. ויל"פ שגם בקשת 'ונפלינו' היא משום צורך חיזוק ההיבדלות מאוה"ע והתיחדות ישראל לעצמם]. זוהי עבודת ד' שבתורה, שעליה מדבר ה'ספרי', וזהו כתר התורה שעוסק בו הרמב"ם.
שאיפה לגדלות – לא להיות בינוני
כתר תורה ניתן לזכות בו, אם האדם שואף לגדלות. בתורה, צריך האדם לשאוף לגדלות. צריך הוא לראות את התורה כעבודת ד'. הגמרא בברכות (נ, א) דנה לגבי נוסח ברכת הזימון, ואומרת שבניגוד לשאר הבקשות, שבהן צריך האדם למעט, הרי לגבי דברי תורה נאמר "הרחב פיך ואמלאהו" (תהלים פא, יא), והאדם צריך לשאוף שהקדוש ברוך הוא ימלא את פיו בתורה. לתורה צריך להיות תאבון גדול, ויש הבטחה של הקדוש ברוך הוא שהוא ימלא כל התאבון הגדול שיש. להיות דווקא 'הרחב פיך', וכשרוצים הרבה, גם מקבלים הרבה. לפי גודל הרצון, כך גם קיים ה'אמלאהו'. החיוב של השאיפה לגדלות, הוא חלק בלתי נפרד מעצם התורה. צריך לרצות דווקא הרבה, ולא להסתפק במועט. העניין הזה, של הרצון הגדול לתורה, הוא חלק מן ההכנה לתורה. כך צריך לגשת כל אדם, ובפרט אדם צעיר, לתורה. וזו לא רק סייעתא דשמיא, אלא זו גם הבטחה. זה חלק מן הברית שנכרתה עם משה רבנו.
פרשת השבוע שלנו פותחת ואומרת "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים יא, כו), ומכאן למדים על יכולת הבחירה של האדם, שהיא חלק מענייני התשובה. הרמב"ם מחלק את הלכות תשובה לשלושה חלקים. בארבעת הפרקים הראשונים הוא מבאר כיצד עושים תשובה, לאחר מכן הוא מביא שלושה פרקים שבהם הוא דן בבחירה, ובסיום הלכות התשובה מובאים עוד שלושה פרקים העוסקים בענייני העולם הבא, וכל החלקים הללו הם מרכיבי התשובה. עבודת הבחירה היא חלק מן התשובה, וענייני העולם הבא הם תכלית התשובה. ובפרשת השבוע שלנו עוסקת התורה בענייני הבחירה, ואומרת "לא תעשון כן לד' אלקיכם" (דברים יב, ד), וכותב רש"י "וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחות? אלא שלא תעשו כמעשיהם, ויגרמו עונותיכם למקדש אבותיכם שיחרב". כשאדם עובר על רצון קונו, חל עליו הלאו של 'לא תעשון כן'. אלו הם עניינים של בחירה.
על הפסוק 'ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה' כותב הספורנו "'ראה' – הביטה וראה, שלא יהיה עניינך על אופן בינוני, כמו שהוא המנהג בשאר האומות, כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, והם שני הקצוות, כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק, על דרך היותר טוב, והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק, ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו". יש בפני האדם בחירה בין קטנות לגדלות, והתורה מצווה עליו לבחור בגדלות ולא להיות בינוני.
"צדיקים יצר טוב שופטן… רשעים יצר רע שופטן… בינונים זה וזה שופטן" (ברכות סא, ב), מבאר הגר"א (חידושי וביאורי הגר"א על מסכת ברכות), "שמשפט הוא לשון הנהגה… והכי פירושו: צדיקים יצר טוב שופטן – רצה לומר, מנהיגן. בינונים זה וזה שופטן – היינו מנהיגן". הצדיקים נתונים תחת הנהגתו של היצר הטוב, הרשעים נתונים תחת הנהגתו של היצר הרע, ואילו הבינונים נתונים תחת הנהגת שניהם, פעם תחת זה ופעם תחת זה, והם מצויים בבלבול ובערבוביה. ועל כך אומר הספורנו, שבפני האדם עומדות רק שתי אפשרויות: להיות קטן או להיות גדול. אין אפשרות להיות בינוני, ועל האדם לשאוף להיות מלא, גדול ושלם, ולא להסתפק בבינוניות. כך הוא לגבי כל פרט ופרט מישראל, וכך הוא לגבי עם ישראל כולו. על הפסוקים "הן לד' אלהיך השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בה. רק באבתיך חשק ד' לאהבה אותם, ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים כיום הזה" (דברים י, יד-טו), מקדים הספורנו וכותב "'רק באבותיך חשק' – ששינה את טבע אותם הנכבדים בגללכם, בזכות אבות, ואין זה בלי ספק אלא כדי להשיג דבר נכבד מן השמים והארץ, והוא האדם השלם". עם ישראל, הוא הנבחר שבעמים, גדול וחשוב הוא אף מן השמים והארץ. "מי לי בשמים, ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג, כה). הקדוש ברוך הוא בחר בישראל, וביכר אותם על פני השמים והארץ, כדי שיווצר אדם שלם, ועל כל אחד ואחד מישראל לשאוף להגיע לתכלית זו.
עצם השאיפה מרוממת את האדם
הברית שכרת הקדוש ברוך הוא עם משה רבנו היא, שאם אדם רוצה לגדול, נותנים לו זאת מן השמים. יש ברית לא להיות בינוני, וזהו חידוש גדול. זה חלק מ'הרחב פיך ואמלאהו'. כל אדם מישראל אמור לחפש דרך כיצד ניתן להידבק בריבונו של עולם. צריך לשאוף להידבק בשכינה. את הפסוק "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב, ה), מפרש הרמב"ן "שתלכו לו מארץ מרחקים, ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו: 'לכו ונעלה אל הר ד', אל בית אלקי יעקב'". צריך לחפש ממרחקים את מקום השראת השכינה כדי להגיע לדבקות ולקדושה.
אדם צריך לשאוף לגדלות ולדבקות בד', ולשם כך הוא נמצא בישיבה. אדם צריך לדעת שבישיבה הוא בונה את שיעור הקומה שלו. זוהי מטרת הישיבה – לבנות את תלמידיה, ולכוון את דרכם על ידי לימוד התורה. הגמרא בפסחים (סח, ב) אומרת, שרב ששת היה חוזר על תלמודו כל שלושים יום, ואומר: "חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי, לך תנאי", והגמ' מקשה על כך "איני? והא"ר אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי'", ומתרצת "מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד". בלימוד התורה בונה האדם את העולם כולו. לכן נקראו תלמידי חכמים "בנאין", כפי שאומרת הגמרא בשבת (קיד, א) "מאי 'בנאין'?… אלו תלמידי חכמים שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן". אך יחד עם זאת, בונה האדם בלימוד התורה שלו גם את שיעור הקומה האישי שלו. קודם לכל צריך האדם לבנות את עצמו. זו אינה פרטיות, אלא דרך של גדלות, שרק בעקבותיה יכול האדם לקיים את העולם כולו.
הגמרא בכתובות (סג, א) אומרת, שכשרבי עקיבא הפר את נדרו של כלבא שבוע, הוא שאל אותו "אדעתא דגברא רבה מי נדרת?", ומתוך כך התיר את נדרו. והתוספות שם (ד"ה אדעתא) שואלים "וא"ת והלא אסור לפתוח בנולד?… וי"ל דהכא לא חשיב נולד, כיון שהלך לבי רב, דדרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול". ואם כן אנו רואים, שמכיוון שדרכו של מי שהולך ללמוד היא שהוא נעשה אדם גדול, הרי שכבר בתחילת הליכתו ללמוד הוא מוגדר כאדם גדול, ואין זו מציאות שנולדה אחר כך. עצם השאיפה שלו הופכת אותו להיות אדם גדול. אם לאדם יש רצון לגדלות בתורה – יש לו סייעתא דשמיא גדולה, להיות לא נמוך, וגם לא בינוני, אלא רק גדול. החשק לתורה והתיאבון לתורה, הוא לבדו מרומם. וכל אדם צריך להתבונן בדרכים שעל ידיהם הוא יוכל להיות גדול בתורה, ובמיוחד בימי צעירותו שיכול האדם להתמסר ללימוד התורה.
חשיבות הרצון בלימוד התורה
את הלימוד הזה אנו למדים בעיקר בחודש אלול. בחודש אלול מתגלה שהשאיפה לתורה היא עצמה תורה. על הפסוק "ואנכי עמדתי בהר כימים הראשנים, ארבעים יום וארבעים לילה" (דברים י, י), כותב רש"י "'כימים הראשונים' – של לוחות הראשונות. מה הם ברצון, אף אלו ברצון, אבל האמצעיים שעמדתי שם להתפלל עליכם היו בכעס". ולכאורה אין זה מובן מדוע ארבעים הימים האחרונים מוגדרים כימי רצון, הרי רק ביום הכיפורים מחל הקדוש ברוך הוא לישראל על עוון העגל, ולא קודם לכן? כפי שמובא במדרש (תנחומא כי תשא, לא), שמשה רבנו היה בהר סיני, ו"עשה שם אלול כולו ועשרה מתשרי, וירד בעשור, והיו ישראל שרוים בתפלה ותענית, ובו ביום נאמר לו למשה: 'סלחתי כדבריך'". לכאורה אין זה מובן מדוע כל חודש אלול מוגדר כימי רצון?
אלא מכאן ניתן ללמוד יסוד, שלא רק עצם נתינת הלוחות היא עת רצון, אלא גם ההזמנה לתורה היא עת רצון. בר"ח אלול בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, ועלה אלי ההרה", החלה התעוררות במחנה ישראל. אמנם משה רבנו היה לבד, ביחידות, אך במחנה ישראל החלה התעוררות לקראת קבלת התורה. הייתה הזמנה לתורה, וההזמנה לתורה היא עצמה עת רצון. הרצון פועל בתורה. רצון מועיל גם לתשובה אך עיקר פעולתו היא בתורה. הרצון גורם לכך שאדם יצליח בתורה, וזהו עיקר ימי הרצון של אלול.
משה רבנו השיג בברית שהייתה אחרי מתן תורה, שהרצון יפעל בתורה, זהו ההישג של ארבעים הימים האחרונים. זו היא הכוונה בדברי רש"י 'אף אלו ברצון'. אלו הם ימי הרצון של אלול, ימי רצון לתורה, לתשובה ולגדלות. ומכאן גם טעם נוסף לאמירת מזמור כז בתהלים בחודש אלול: "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי, לחזות בנעם ד' ולבקר בהיכלו" (שם, ד). חודש אלול הוא עת רצון מיוחד לזכות ל'שבתי בבית ד' כל ימי חיי'. כל אדם צריך להתחזק בביטחון, שהוא מוכן לזה. תחילה צריך 'לחזות בנעם ד", כהכנה, ומתוך הרגשת נועם ד', ניתן להגיע למדרגת 'לבקר בהיכלו'. צריך התחזקות מיוחדת לזה, לא כל אדם זוכה לזה.
ל'שבתי בבית ד" יש הרבה שזוכים, כולנו זוכים, כולנו יושבים בבית המדרש. אבל לשבת בבית ד' 'כל ימי חיי' צריך סייעתא דשמיא מיוחדת, ולשם כך יש צורך בחיזוק. צריך להרבות יותר בעול של תורה ובשקידה של תורה, וצריך גם להתפלל, לקוות ולהתרומם. התפילה צריכה להיות לא רק ל'שבתי בבית ד", אלא גם ל'כל ימי חיי', וככל שמתפללים כמו שצריך, וככל שמרבים בעול של תורה, ובשקידה של תורה, כך נהיים יותר ראויים לכך.
ישיבת האבות – מקור למסורת התורה ושימוש ת"ח
הישיבה היא יצירתו הראשונה של כלל ישראל. היא הייתה קיימת מני קדם, עוד בזמן אברהם אבינו, כפי שאומרת הגמרא ביומא (כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם… אברהם אבינו, זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר: 'ואברהם זקן בא בימים'", ומוסיף שם רבנו חננאל "כלומר, שכינה עמהם". תמיד היה מוסד כזה, ששרתה בו השכינה, ובו עברה מסורת התורה מן הזקנים לצעירים, החל באברהם אבינו, וכלה בנו. זו היא הישיבה. הישיבה אינה מקום של לימוד תורה גרידא, אלא זהו מקום שמוסרים בו את התורה מדור לדור. זהו מקום שיש לו מעלות מיוחדות, והוא בנוי מרב, חבר ותלמיד. המיוחד במקום זה הוא שניתן לזכות בו בשימוש תלמידי חכמים, ועל ידי כך יכולה לעבור מסורת התורה.
שימוש תלמידי חכמים, אומרים התוספות בכתובות (יז, א ד"ה מבטלין), הוא מעבר לתלמוד תורה רגיל. בניגוד לתלמוד תורה רגיל, שמפסיקים אותו לשם קיום מצוות אחרות, בשעה שמגיע זמנן של המצוות, הרי שאת שימוש תלמידי החכמים אין מפסיקים, גם לא לשם קיום מצוות אחרות. שימוש תלמידי חכמים זהו שיא לימוד התורה.
מקור החיוב ללימוד הסוג הזה של התורה הוא מן הפסוק "פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו" (מלכים ב ג, יא). מכאן לומדת הגמרא בברכות (ז, ב), "שגדולה שמושה של תורה יותר מלמודה". אלישע עשה מעשה של יציקת מים, שלכאורה כל אחד יכול היה לעשותו, אולם לגבי אלישע היה בכך משום שימושה של תורה. כשתלמיד משמש רב, גם יציקת מים היא לימוד תורה. כל חייו של התלמיד חכם הם תורה, וכל מעשה שרואים שהוא עושה, יש בו משום לימוד תורה. לכן אומרת הגמרא, שלימוד התורה עצמו נדחה מפני מצוות אחרות, שכן ללמוד ניתן גם אחר כך, אולם שימוש התלמיד חכם אינו נדחה מפני מצוות אחרות, שכן את המעשה שעושה התלמיד חכם עכשיו, הוא לא יעשה אחר כך.
שימוש תלמידי חכמים, זהו עניינה של ישיבה, שבה מוסר הרב לתלמיד את תורתו. ומכאן נובעת חומרתו של מי שמונע מן התלמידים מלהיכנס לישיבת רבם. הגמרא בסוטה אומרת (מז, א), שאלישע "הלך להחזירו לגחזי בתשובה ולא חזר. אמר לו: חזור בך. אמר לו: כך מקובלני ממך, כל מי שחטא והחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ובגמרא מובאת מחלוקת, מה היה חטאו של גחזי "איכא דאמרי, אבן שואבת תלה לו לחטאת ירבעם, והעמידו בין שמים לארץ. ואיכא דאמרי, שם חקק לה אפומה, והיתה אומרת: 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. ואיכא דאמרי, רבנן דחה מקמיה, דכתיב: 'ויאמרו בני הנביאים אל אלישע, הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו', מכלל דעד האידנא לא הוה דחיק". הגמרא משווה את חומרת מניעת התלמידים מלהיכנס לישיבת רבם, לחומרת אביזרייהו של עבודה זרה, ועל שניהם היא אומרת, שהעושה אותם 'אין מספיקין בידו לעשות תשובה', ומשמע שגם מניעת התלמידים מלהיכנס לבית רבם, היא מעין אביזרייהו של עבודה זרה.
כך נמסרת התורה מדור לדור, מרב לתלמיד. ואם מישהו מפריע ללימוד התורה, הוא מפריע לעצם המשכת מסורת התורה. ישיבה היא מוסד החיים של האומה. זהו המקום שבו נעשית קבלת התורה. משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וכן הלאה, כפי שמונה הרמב"ם בהקדמתו ל'יד החזקה' את כל מוסרי התורה, ומסירת התורה המשיכה גם לאחר הרמב"ם, בכל דור ודור, מרב לתלמיד.
יהי רצון שנזכה בימי אלול הבעל"ט להמשיך במסורת התורה ולימודה, להגדיל תורה ולהאדירה.
