מלכי חסד הם
בפרשתנו אנו מצווים על מינוי מלך בארץ ישראל, כאשר אנו יושבים על אדמתנו. מאז שיצאנו ממצרים ועד שמינו ישראל מלך עליהם עברו כארבע מאות שנה. אך גם כאשר סוף כל סוף ביקשו ישראל למנות עליהם מלך, נזף בהם שמואל על בחירתם במלך, במקומו. ויחד עם תפילתו של שמואל עליהם- לכפר על עוונם, הוא ממנה את שאול כמלך הראשון בישראל.
מאז היו בישראל כשלושים מלכים שמלכו במשך כארבע מאות שישים שנה, עד לחורבן בית המקדש הראשון.
כאשר אנו באים להסתכל על היחס של הנביאים כלפי המלכים שהיו בימיהם, ניכרת ביקורת רבה מהנביאים על דרך הנהגתם של המלכים ומלכותם על ישראל, ובמיוחד בקשר של המלך עם האומות ומלכיהם.
ראש וראשון לכך- הינו שאול המלך, שכאשר מצווה אותו שמואל ללכת ולהכרית זרעו של עמלק, שאול מקיים זאת אך לא בשלימות. הנביא מציין זאת במילים- "וירב בנחל[1]", ודרשו חז"ל עה"פ הנ"ל[2], שהתחיל שאול לדון ומה על נפש אחת- רצח אדם שנמצא בקרבנו ולא נודע מי הכהו, באים הסנהדרין ואומרים "ידנו לא שפכו את הדם הזה[3]" משום שאמרה התורה הבא עגלה ערופה. כל נפשות הללו על אחת כמה וכמה. ואם אדם חטא, בהמה מי חטאה. ואם גדולים חטאו, קטנים מי חטאו. יצתה בת קול ואמרה לו "אל תהי צדיק הרבה[4]", אל תרחם על האכזרים. ומכאן גם למדו חז"ל שהמרחם על האכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים. שכן בנוב עיר הכהנים, הורה שאול לדואג, שייסוב ויפגע בכוהנים כולם[5], על כך שעזרו לדוד לברוח ממנו. יצאת בת קול ואמרה לו "אל תרשע הרבה[6]". ועל דבר זה הפסיד מלכותו שלא שמר לעשות את דבר ה', כאשר חמל על אגג מלך עמלק.
שני לו- דוד שבא לנחם את חנון בן נחש מלך עמון, על מות אביו. ובזה הוא דרש את שלום עמון, למרות שנאסר זאת עלינו בתורה[7]. מעשה הניחום של דוד גרם הן לפגיעה בכבודם של משרתיו והן בכבודם של ישראל, במלחמה עם ארבע אומות.
מלך נוסף שג"כ פעל בדרך של רחמים כלפי מלכי הגויים היה אחאב. כאשר הוא נלחם בארם ואף גבר עליהם, הם מחליטים להציג עצמם כנכנעים כלפי אחאב ובכך עולה בידם להציל עצמם, למרות שאלישע הודיע לאחאב שעליו לפגוע במלכי ארם[8]. אחאב נענה לקריאה הזו של מלך ארם ואף מוסר לו חזרה ערים אותם כבש במלחמה תוך הבטחה שהוא ישיב לארם את הערים שכבש מהם וכן ייתן להם לסחור בתוך שומרון[9]. על מעשה זה נענש אחאב שנהרג תחת מלך ארם[10].
כדי להבין מדוע המלכים נהגו בדרך של רחמים וחסד כלפי מלכי הגויים, יש להתבונן בהבדל בין פרשתנו במצוות מינוי מלך לבין מה שכתוב בספר שמואל כאשר ישראל מבקשים למנות מלך בפועל.
בעוד שבפרשה שלנו המצווה היא לשים עלינו מלך, כאשר אנו נוחלים הארץ ומבקשים לשים מלך ככל הגויים אשר סביבותינו. עצם הבקשה למנות מלך כמו כל אומה ולשון, אין בכך שום פסול ואף למצווה יחשב.
אך כאשר מבקשים ישראל משמואל למנות להם מלך הם אומרים "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים[11]". דבר זה גורם לשמואל להתפלל לה' שיסלח לישראל על הבקשה הזו, כיוון שביקשו שהמלך ישפוט אותם, בעוד שתפקידו של המלך אינו לשפוט את העם, אלא להנהיגו.
עם ישראל התרגל במשך מאות שנים לשופטים המנהיגים אותו, וכך הוא גם ראה את המלך- כשופט. דבר זה גרם למלכים לנהוג כשופטים, בכך שפעלו עם מלכי האומות בדרך של משפט ולא בדרך של מלוכה. שאול חמל על אגג, דוד ניחם את חנון, ואחאב שיחרר את בן הדד. וזאת משום שהמלך בשונה מהשופט צריך לתפוש את ההנהגה ולהוביל את ישראל, ולא להיות רק כשופט המביט מהצד.
הרמב"ם[12] מונה שלוש מצוות שישנם על ישראל לעשות עם כניסתם לארץ- למנות עליהם מלך, להכרית זרעו של עמלק ולבנות את בית הבחירה[13], ובהלכה שאח"כ מפרט הרמב"ם את סיבת סדר המצוות האלו.
על השאלה מדוע נענשו ישראל כשביקשו מלך משאול, למרות שזו המצווה שנמצאת בפרשתנו, עונה הרמב"ם[14] שגם כאשר באים לקיים את מצוות מינוי המלך, יש לעשות זאת על פי ציווי התורה ולא כדרך שבאה לפרוק עול.
משום כך מדגיש הרמב"ם את סדרם של המצוות בכניסה לארץ. הראשונה במינוי מלך, כדי שיהיה לנו מלך עלינו שיכוון דרכנו וינהיגנו. כמו שנאמר פרשתנו- 'שום תשים עליך', שהמלך צריך להיות מעלינו. אחרי שנבין זאת והמלך יהיה ככל הגויים אשר סביבותינו, באה המצווה השנייה- הכרתת זרעו של עמלק, הבאה לבדל את ישראל משאר האומות וכדי להגיע לכך צריך לבטל את מהותו של עמלק.
הרמב"ם מונה את מצוות מחיית עמלק כמצווה הנוהגת גם כיום[15], למרות שעל מצוות מחיית ז' אומות פוסק הרמב"ם שכבר אבד זכרם בימי סנחריב- ואין היא נוהגת כיום.
ההבדל שבין האומות נעוץ במהותם. מחיית עמלק פירושה סילוק כל מה שהפוך לישראל, שכן עמלק מייצג את הרוע המוחלט שהוא ההפך הגמור לישראל- רחמנים בני רחמנים. וכדי שלא יטעה מלך ישראל ויפעיל רחמים במקום בו אין צורך בכך[16], באה המצווה השנייה במחיית עמלק- כדי להביא לידי שירוש כל רגש שאינו אמתי וביטולו. רק אח"כ אפשר לבנות את בית הבחירה, כמקום שממנו יוצאת הוראה לישראל ולשם באים כולם. ובית מקדש שנבנה מתוך תפישה כזו של מלכות- יחזיק מעמד.
מינוי מלך בישראל הוא לא רק עניין כללי של העם כי אם דבר שמשפיע על כל אחד ואחד[17], וכאשר המלך דבק בתורה והולך בדרכיה, הולכים כל העם אחריו ודבקים בתורה.
ויהי רצון שנזכה לקיום דברי הנביא "ועבדי דוד מלך עליהם ורועה אחד יהיה לכלם ובמשפטי ילכו וחקתי ישמרו ועשו אותם[18]", בימים אלו בהם זכינו להיכנס שוב לארצנו.
[1] שמו"א טו, ה
[2] יומא כא:
[3] דברים כ, ז
[4] קהלת ו, טז
[5] שמואל א כב
[6] קהלת ו, יז
[7] "ויאמר דוד אעשה חסד עם חנון בן נחש" (שמואל ב י, א)- א"ל הקב"ה אתה תעבור על דברי, שאני כתבתי "לא תדרוש שלומם וטובתם" (דברים כג, ז) ואתה תעשה עמם גמ"ח? 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז, טז)… ולבסוף בא לידי בזיון- "ויקח חנון את עבדי דוד ויגלח את חצי זקנם" וגו' (שמואל ב י, ד). ואח"כ לידי מלחמה עם ארם נהרים ועם מלכי צובה ועם מלכי מעכה ועם בני ארבע אומות. מי גרם לו, שבקש לעשות טובה, עם מי שא"ל הקב"ה לא תדרוש שלומם וטובתם, לכך כתיב צרור את המדינים (במדבר כה יז)"- תנחומא פרשת פנחס סימן ג
[8] "ויאמרו אליו עבדיו (למלך ארם) הנה נא שמענו כי מלכי בית ישראל כי מלכי חסד הם נשימה נא שקים במתנינו וחבלים בראשנו ונצא אל מלך ישראל אולי יחיה את נפשך. ויחגרו שקים במתניהם וחבלים בראשיהם ויבאו אל מלך ישראל ויאמרו עבדך בן הדד אמר תחי נא נפשי"…- מלכים א כ, לא- לב
[9] "הערים אשר לקח אבי מאת אביך אשיב וחוצות תשים לך בדמשק כאשר שם אבי בשמרון ואני בברית אשלחך ויכרת לו ברית וישלחהו" מלכים א פרק כ לד
[10] "והיתה נפשך תחת נפשו" שם, מב
[11] שמואל א ח, ה
[12] בהלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק א הלכה א
[13] "שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ- למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו), ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה,יט), ולבנות להם בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו, ובאת שמה" (דברים יב,ה)"
[14] "מאחר שהקמת המלך מצוה, למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל? לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה, אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר "כי לא אותך מאסו, כי אותי מאסו" (שמואל א ח,ז)- שם, ג
[15] הל' מלכים ה, ה
[16] כמו שעשו שאול, דוד ואחאב
[17] וכדי לחזק זאת פוסק הרמב"ם "שליבו (של המלך),הוא לב כל קהל ישראל, ולפיכך דיבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר "כל ימי חייו"- שם ג הל' ו
[18] יחזקאל לז, כד
