שאלה:
שברתי מוצר בחנות בזמן שהסתובבתי והסתכלתי על המוצרים, האם אני חייב לשלם? ומה הדין כאשר המוצר נשבר עקב מיקום רשלני שהמוכר שם אותו? ומה הדין אם המוצר ניזוק לאחר שכבר שמתי אותו בעגלת הקניות והתכוונתי לקנות אותו? ועוד שאלה – איך צריך לאמוד את מחיר המוצר – לפי השווי שכתוב עליו, לפי המחיר שהמוכר קנה אותו, או לפי המחיר הממוצע שלו בשוק?
תשובה:
אם מוצר נשבר לאחר שהאדם כבר קנה אותו – בוודאי שהרוכש חייב לשלם על המוצר שכבר רכש. אמנם יש לעיין מתי חל הקניין על החפץ כאשר אדם נמצא בתוך חנות, ומסתבר שכיום הכוונה לקנות היא רק בזמן התשלום בקופה.
אם המוצר נשבר לפני שנעשה בו מעשה קניין – אי אפשר לחייב את האדם על פשיעה שגרמה לנזק בצורה עקיפה, שהרי אין הלקוח שואל או שומר, אך כן אפשר לחייב אותו על נזק ישיר, כדין כל אדם המזיק. אם הלקוח הרים את המוצר ושם אותו בעגלה שלו – מסתבר לומר שהוא יחשב לפחות כשומר חינם החייב על פשיעה, ולכן יהיה חייב במקרה של נזק (אפילו עקיף) שנגרם כתוצאה מרשלנות.
שיעור התשלום במקרה כזה יהיה הסכום הנקוב על המוצר, או הסכום המקובל באותו סוג חנויות באזור זה, הנמוך משניהם.
החיוב הוא רק כאשר הנזק לא נגרם באשמת המוכר. במקום שהמוכר לא פשע לגמרי אך כן תרם להיווצרות הנזק – נראה שיש לנהוג לפי מנהג המקום, ואם המנהג שחייב לשלם (כמו עיקר הדין) ראוי לא לחייב יותר מהמחיר הסיטונאי בו המוכר קנה את המוצר.
כמובן שבמקום שבעל החנות מוחל – אין הלקוח חייב לשלם. כמו כן במקרה שיש מדיניות של החזרת מוצרים שניזוקו ובעל החנות לא הפסיד – הלקוח בדרך כלל יהיה פטור מלשלם.
תשובה בהרחבה:
רמת האחריות של הלקוח
הרבה נזקים שקורים בחנות אינם נזקים שאפשר לחייב עליהם מדין אדם המזיק, כיוון שמדובר על נזק של אונס גמור[1], או על נזק שנגרם בצורה עקיפה (גרמא) על ידי פשיעה[2], כגון בהחזרה למדף באופן לא זהיר שיגרום בהמשך לנפילת המוצר[3]. לכן ראשית יש לדון האם ללוקח יש דין של שומר, או אפילו שואל, שיש להם רמת אחריות גבוה מסתם אדם. כמו כן, אם הלקוח נחשב שכבר קנה את החפץ בהרמתו אזי בוודאי שיהיה חייב אפילו בנזק עקיף, ולכן צריך להבין מתי המוצר נקנה.
מדברי הגמ' (בבא מציעא פא.) משמע באופן פשוט שהלקוח מתחייב ברמת האחריות הכי גבוהה ברגע שהוא לקח את המוצר על מנת לבדוק אם הוא טוב.
במקום אחד הגמ' (בבא בתרא פח.) מתנה זאת בכך שהמקח קצוב ובמקום אחר הגמ' (נדרים לא:) מתנה זאת בכך שמדובר על סחורה טובה שיש עליה הרבה קופצים. להלכה, מדברי רובם המוחלט של הראשונים נראה שיש צורך בשני הקריטריונים הללו.
באופן פשוט גם בנידון שלנו הדין כך, ואכן הרבה מפוסקים זמננו (עיין למשל נתיב יושר מקח וממכר פרק מא) כתבו שגדרים אלו המופיעים בגמרא שייכים גם בסחורות הקיימות היום בחנויות. אך לענ"ד, לאור פשט הסוגיה ודברי הראשונים, ישנם כמה סיבות מהותיות שבגינם אי אפשר לומר שברגע שהלקוח הרים מוצר בחנות הוא כבר התחייב עליו. גם אם סיבות אלו הן בגדר ספק עדיין כלול נקוט בידינו – המוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן לא יהיה אפשר לחייב את הלקוח מחמת הספק במקרה של נזק.
הסיבה הראשונה שאין להשוות בין הדין המופיע בגמ' למציאות הנידונה, הוא משום שהגמרא מדברת על מוצר הנקרא "זבינא חריפא" שאינו מצוי היום. הרבה מהסחורות היום אינם נחשבים כסחורה שיש לה הרבה קופצים כיוון שאפשר בקלות לקנות אותה במקום אחר ואין הלוקח חושש מכך שבעל החנות יחזור בו או אדם אחר יקנה את הסחורה. יתכן שהדבר תלוי במח' הראשונים. מדברי חלק מהראשונים (כגון הרשב"א על ב"ב) יש אפשרות להבין שזבינא חריפא מוגדר בעצם כך שהוא מוצר טוב וזה גורם ליותר גמירות דעה במקח. אך בראשונים אחרים (יד רמ"ה שם) מפורש שהגדרת זבינא חריפא נובעת מכך שהלקוח פוחד שהמוכר יחזור בו או לקוח אחר יקח את המוצר, דבר שלא שייך ברוב הסחורות המצויות בסופרים ומכולות. בסחורות שהם סחורות בוטיק שאין הרבה כמותם וכן בחנויות תכשיטים כן יהיה שייך הדין של זבינא חריפא גם במציאות של ימינו.
זמן הקניין של המוצר
הסיבה השנייה שאין להשוות בין דין הגמ' לשאלה הנידונה, היא משום גמירות הדעת הנצרכת לקניין. נראה שבנקודה זו ישנה הבדל בין הרגילות בזמן הגמרא לבין אופן הרכישה כיום. הבדל זה קיים הן אצל המוכר (דעת מקנה) והן אצל הלוקח.
כיום נראה שאין כוונת המוכר להקנות את המוצר בתוך החנות אלא רק בזמן התשלום. לפי זה יוצא שלמרות שהגבהה קונה גם בתוך רשות שאינה שלו – אין הוא מועילה להקנות את החפץ ללקוח בשום אופן כיוון שדעתו של בעל החפץ היא להקנות אותו רק לאחר שיקבל את תמורתו. בהתאם לכך, גם אם הלקוח בטוח שהוא חפץ במקח הזה מסתבר שהמקח לא נקנה לו עד שישלם עליו בקופה. הגדרה זו כמובן מבוססת גם על דינא דמלכותא, שלפיו אין הקניין נגמר עד זמן התשלום (ע' שו"ת משנה הלכות יד, רטז). יש לדון אם דינא דמלכותא תקף בנידון שלנו, אך בוודאי שיש כאן ראיה שדעת בני אדם השתנתה בנידון זה. נדגיש, עיקר הטעם כפי שאמרנו, שכיום דעת בני אדם הוא להקנות רק בזמן שמגיעים לקופה. כיוון שהדבר מבוסס על דעת בני אדם, ובעיקר על דעת המקנה, לכן הדבר יהיה תלוי בסוג החנות. בחנויות בהם לא ברור דעת בני אדם אין סיבה לומר שהמציאות כיום שונה מדינא דגמרא שהכוונה היא להקנות מייד. אך בסופרים גדולים נראה ברור שהכוונה היא להקנות רק בקופה. וכך עלה מדיבור עם כמה מנהלי סניף שאמרו שאין הם מרשים לפתוח דברים סגורים ולאוכלם בסופר ואחר כך לשלם עליהם בקופה. ואם כן ברור שדעתם היא שאין הם מקנים את המוצר עד התשלום. ואין לפלפל ולומר שהם מקנים רק על דעת כן שלא יאכלו אותו עד התשלום.
חוסר גמירות הדעת קיים גם מצד הלקוח. כיום נראה שאין הלקוח מתכוון לקנות את המוצר עד שעת התשלום בקופה. במציאות המתוארת בגמרא נראה שמדובר על מקרה שהמקח נגמר אלא שישנה אפשרות לחזור בו. הלקוח אמנם רצה לבדוק את החפץ, אך ישנו סיכוי סביר שהוא רוצה אותו. כך עולה מהשוואת הגמרא בין הלוקח כלים מהאומן על מנת לבודקם לבין המשגר מתנות לחמיו שהתנה שאם משפחת אישתו לא תתרצה במתנות הוא יחזיר אותם. רוב הסיכויים שחמיו ירצה את המתנות, וכך יש לומר שרוב הסיכויים בזמן הגמרא היו שהלקוח ירצה את החפץ. אך במציאות היום הלקוח בדרך כלל לא מתכוון לקנות כאשר הוא מתלבט, ואולי אפילו עד זמן התשלום בקופה.
חיוב שמירה על מוצר בחנות
אדם הנכנס לחנות אינו הופך להיות שומר על המוצרים בחנות, כיוון שלא קיבל על עצמו שמירה וגם לא נעשה מעשה קניין. לאחר שביררנו שהגבהת מוצר אינה מהווה קניין, יש לעיין האם ההגבהה הופכת את הקונה לשומר מכוח אומדנא[4]. שאלה זו לכאורה תלויה במנהג המקום ובדעת בני אדם, שהרי אין כאן אמירה מפורשת, אך מאידך יש כאן מציאות שהגיוני להסתכל עליה כמעין הסכמה מכללא להיות שומר. למעשה נראה שהלקוח יחשב כשומר. ראשית, לפי דברי הראשונים על הסוגיות המוזכרות עולה שכאשר אדם לקח מוצר ולבסוף התחרט ומעוניין להחזיר אותו – יש לו דין של שומר[5]. שנית, במקום שאין אדם אחר שיכול לשמור הדין הוא שמי שקיבל רשות להשתמש הרי זה כאילו קיבל על עצמו שמירה כיוון שיש אומדנא ברורה שזו הכוונה[6]. במקרה שאדם הניח מוצר בעגלה נראה שהוא היחיד שיכול לשמור עליו, וממילא הרי יש כאן קבלת שמירה, לפחות עד החזרתו למקומו.
לאור המתבאר שכאשר המוצר בעגלה יש דין של שומר, צריך לעיין מה הדין כאשר מחזיר את המוצר למדף. נראה פשוט שחיוב השמירה פוסק ברגע ההחזרה, ועל דעת כך היתה קבלת השמירה. גם אם המוצר לא הוחזר באופן בטוח למקומו מסתבר שהופסקה השמירה, שהרי לא יתכן שהקונה ימשיך להיות שומר לעולם על חפץ זה. כאמור, מדובר על קבלת שמירה מכוח אומדנא ברורה, ולכן נראה שיש לכלול בכך רק מה שנכלל באופן מובהק באומדנא זו ולא להרחיב את חיוב השמירה מעבר למינימום הברור.
בנושא זה של החזרה למדף באופן לא בטוח, יש שהביאו את דברי נתיבות המשפט (רצא סק"ז). נתיבות המשפט סובר שיש לחייב אדם שעשה מעשה בגוף החפץ שגרם באופן עקיף להיזקו. כגון, אדם שלקח חפץ מהבית של חבירו ושם אותו על אם הדרך והחפץ ניזוק[7]. לפענ"ד אין זה פשוט להישען על דבריו בנידון דידן. בדרך כלל המצב אינו דומה לדברי הנתיבות, שהרי כאן אין זה כל כך ברור שיקרה נזק כמו במקרה שעליו דיבר. כמו כן, קשה לראות בפעולת החזרה למדף מעשה היזק בגוף החפץ, על אף שלא נעשתה בזהירות, שהרי פעולה זו בעיקרה נועדה לשמור על החפץ. אולם כן אפשר ללמוד מדברי נתיבות המשפט שלקוח שלקח מוצר ושם אותו מחוץ לחנות באופן לא בטוח – יהיה חייב על נזק שיקרה לו, אפילו אם אין הוא נחשב כשומר.
גובה התשלום
לאחר שביררנו שבדרך כלל הלקוח אינו נחשב כלקוח עד שהוא משלם בקופה על המוצר יש לדון כמה חייב אדם שהזיק מוצר שנמצא בחנות. בדרך כלל השווי של מוצר נמדד בגמ' לפי מה שהוא נמכר בשוק[8]. פירוש הדבר שיש לאמוד את המחיר שבדרך כלל משלמים על מוצר כזה. יש לדון האם ישלם לפי הממוצע או לפי המחיר הנמוך. אולם בנידון דידן הרי הוא שבר מוצר בתוך החנות, ויתכן שיש להעריך את המוצר לפי מה שכתוב עליו, כיוון שזהו מקומו ושעתו. ההגדרה של מקומו ושעתו בהקשר זה נראה שיש לפרשה כסביר להניח שהמוצר ייקנה באותו מחיר הרשום עליו – ולכן זה מחירו וערכו כלפי העולם. וכך ראיתי שכתבו בשם הגריש"א זצ"ל שיש לשלם את המחיר הנקוב על המוצר (משפט המזיק עמ' תקעה). כיוון שהגדרה זו איננה פשוטה לכן ראוי לעשות פשרה, במיוחד במקרה של נזק בשוגג כאשר הלקוח כלל לא הרים את המוצר שיש כאן כמה סיבות להקל.
אין לומר שכיוון שהמוכר שילם על המוצר מחיר סיטונאי הרי זה הנזק שנגרם למוכר, ומעבר לכך זה מניעת רווח ואין חובה לשלם על מניעת רווח. כיוון שבאמת זהו ערכו של המוצר כרגע ואין זה משנה כמה המוכר שילם עליו. כמו כן לא שייך להוזיל את דמי הנזיקין מחמת הסברא שהמוכר קנה הרבה דברים יחד ויש לשום את החפץ כחלק מהכלל. סברא זו אינה שייכת במקרה שהזיק חפץ בודד[9].
אשם תורם של בעל החנות
לפי הגדרת החוק במדינת ישראל כאשר ישנו אשם תורם של בעל החנות אזי הלקוח פטור מלשלם. מקרה זה הוא מקרה נפוץ כאשר המוצרים נמצאים בצורה צפופה ולא מאורגנת על המדף, או במקרה בו ישנם מעברים צרים המקשים על מעבר ללא התקלות במוצרים. הגדרה זו קרובה להגדרה ההלכתית העולה לפי הסוברים שאדם המזיק חייב באונס (רמב"ן) שכתבו שבכל מקום בו הניזק הביא על עצמו את הנזק – המזיק פטור.
ביטוח של בעל החנות
במקרה ויש לבעל החנות ביטוח על תכולת החנות הלקוח פטור מלשלם. לכאורה יש להקשות מה זה משנה שיש ביטוח, הרי חובת הביטוח לשלם נובעת מההסכם ממוני בין בעל החנות לגורם אחר, ומדוע זה ישפיע על תשלום הלקוח. התשובה לכך היא קודם כל שבעל החנות מוחל למי שגרם לו בשוגג נזק שמכוסה על ידי הביטוח. במקרה שהנזק נגרם במזיד אכן ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם יהיה חייב לשלם ורבים סוברים שאין הביטוח שעשה הניזק לחפציו פוטר את המזיק מתשלום[10].
[1] לפי שיטת הרמב"ן (ב"מ פב:) אדם המזיק באונס גמור חייב, מלבד מקרים בהם הנזק נבע מפשיעה של האחר או שהדבר נעשה בהיתר. שיטת תוס' שבאונס גמור המזיק פטור (שם וגם ב"ק כז:), וכן פסק הרמ"א (חו"מ תכא, ד) להלכה.
[2] הגדרים של המושג "גרמא" הם רחבים וארוכים ואין כאן המקום להאריך בהם.
[4] עיין שו"ע חו"מ רצא, ג משמע שלא מספיק אומדנא, אך לכא' כאן יש מקום לחלק כפי שנכתוב.
[5] כך נפסק בשו"ע חו"מ ר, יא (ובראשונים יש כמה שיטות האם הנחשב שואל, שומר שכר או שומר חינם). והטעמים השייכים שם שייכים גם כאן (עיין סמ"ע סקל"א).
[6] רמב"ם נזקי ממון ג, יד, שו"ע שצג, ג.
[7] ולכן יש לחייב במקרה זה שומר שלא עשה קניין, גם לפי הסוברים שתחילת השמירה תלויה בקניין.
[8] כך עולה מדברי הפוסקים בדיני שומת נזיקין: רמ"א ר, ז, וע"ש בט"ז, סמ"ע שלג סק"ח, קצות החושן שפו סק"י, חזו"א ב"ק ח, טו. ומקור הדברים כבר במשנה בערכין (כד.) שאין להקדש אלא מקומו ושעתו, שכתב עליה הר"ן (קידושין ו.) שדין ממון כדין הקדש (ומדברי משמע שגם הרמב"ם הסובר שבקידושין אומרים שמא שוה פרוטה במדי אינו חולק על כך, וע' רמב"ן קידושין יב.). יש לציין שלפי המחנה אפרים (נזקי ממון א) חובת תשלום הנזיקין היא לאפשר לניזק להשיב את הדבר לקדמותו, ולכן ישנה סברא שיצטרך לשלם רק מה שנצרך לבעל החנות לקנות שוב מוצר זה. כמו כן יתכן שבמקרה שבעל החנות עתיד לקנות מוצרים חדשים שייכת הסברא "אית ליה אורחא למישן" (ב"ק צז:) שעל כגון זה נאמר שכופין על מידת סדום (אך פחות שייך כאן שיש תביעה על נזק). נראה שיש להביא בחשבון סברות אלו כאשר הנזק נגרם בעיקר בגלל הלקוח והוא חייב לשלם אך ישנה גם מעט אשמה בהתנהגות המוכר. ואכמ"ל.
[9] ערך ש"י חו"מ שמ, א. ויש עוד סיבות לכך, ואכמ"ל. למשל ישנם הסוברים שהגדרה זו לא נאמרה לגבי שומר, וזו עוד אחת סיבות להקל אם הלקוח לא הרים (ועדיין לא נעשה שומר). עיין: קצות החושן שד סק"א, טבעת החושן שם, ערך ש"י שם, וקהילות יעקב ב"מ סימן מט.
[10] אור שמח שכירות ז, א, מהרש"ם ד,ז. ולא כקובץ שיעורים כתובות ריז. וע' פתחי חושן שכירות ח, יח, ומשפטך ליעקב ה, יח.
