שאלה:
ראובן רוצה לעבור דירה לדירה יותר מרווחת. לשם כך הוא בירר מחירים של הובלה ואחר בירור סגר שבועיים מראש חברת הובלה לרהיטי הדירה במחיר של 3000 ₪ . יום לאחר מכן מצא שיש חברה שמציעה מחיר של 2500 ₪. כעת שואל ראובן האם מותר לו לבטל או שמא יש כאן בעיה של מחוסר אמנה? מדובר במקרה שלחברת ההובלות לא ייגרם שום נזק מהביטול והם ימצאו לקוח אחר לאותו היום.
תשובה:
מצאנו בחז"ל 2 הגדרות של אדם שחוזר בו מן המקח. דין "מי שפרע" דין "מחוסר אמנה". כמו כן מופיע בב"ב פח. דין שלישי שמוגדר כמידת חסידות שנקרא "דובר אמת בלבבו", כלומר אדם שחשב לקנות סחורה מסוימת אפילו בלא דיבור לא יחזור בו[1].
הדין הראשון מופיע במשנה ב"מ ריש פרק הזהב (מד.): "…נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות – יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה[2] הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו…"
כלומר אדם ששילם על חפץ אבל לפני שלקח אותו רוצה לחזר בו יכול לחזור בו אבל השני יכול להטיל עליו קללה בבית הדין. וכן נפסק להלכה – שולחן ערוך חושן משפט (הלכות מקח וממכר סימן רד,א):
"מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים, אף על פי שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר, כל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע; ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים".
הדין השני מופיע בב"מ (מט.): "רב כהנא יהבי ליה זוזי אכיתנא, לסוף אייקר כיתנא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: במאי דנקיטת זוזי – הב להו, ואידך – דברים נינהו, ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה. דאיתמר; דברים, רב אמר: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ורבי יוחנן אמר: יש בהם משום מחוסרי אמנה…"
כלומר אדם שסיכם עם מוכר שיקנה ממנו (או עם פועלים שיעבדו כמו שמובא בהמשך הגמ') ולבסוף חזר בו נקרא "מחוסר אמנה" לשיטת ר יוחנן ולשיטת רב בדברים בעלמא לא נחשב מחוסר אמנה.
הנימוקי יוסף (כט. בדפי הרי"ף) כותב בחומרת העניין: "…ונראה דלאו עושה מעשה עמך הוא מיקרי כיון שמדבר כזב…".
הרי"ף פוסק כמו ר' יוחנן שבדברים בעלמא יש דין של מחוסר אמנה וכן פוסק הרמב"ם ובעקבותיו השו"ע (חו"מ ר"ד, ז): "הנושא ונותן בדברים בלבד, הרי זה ראוי לו לעמוד בדבורו אף על פי שלא לקח מהדמים כלום, ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.
אולם בעל המאור (בב"מ כט:) כותב שכל מה שפסקנו שיש מחוסר אמנה זה רק כאשר לא נשתנה השער אבל אם נשתנה השער ברור שאין בזה גדר של מחוסר אמנה. דבריו הובאו בטור. וכדבריו כתבו עוד ראשונים
הבית יוסף (חו"מ ר"ד ד"ה "אף על פי") מביא שרוב הראשונים (רש"י, ראב"ד , רשב"א, ר"ן, מגיד משנה) חלקו על בעל המאור וסברו שגם בשינוי השער עדיין יש מחוסר אמנה.
הרמ"א (חו"מ רד סעיף יא) מביא את המחלוקת:
"הגה: אף על פי שבדברים בלא מעות יכול לחזור בו וא"צ לקבל עליו מי שפרע, מ"מ ראוי לאדם לעמוד בדיבורו אף על פי שלא עשה שום קנין, רק דברים בעלמא, וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר אין רוח חכמים נוחה הימנו. והני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי אין זה ממחוסרי אמנה. וכל האומר לתת לחבירו מתנה מועטת ולא נתנה לו, הרי זה ממחוסרי אמנה (הכל בטור). ועיין לקמן סימן רמ"ט. וי"א דאפילו בתרי תרעי אסור לחזור, ואם חזר בו יש בו משום מחוסר אמנה (נ"י פ' הזהב והמגיד פרק ו' דמכירה וב"י בשם תוספות ורבינו ירוחם נ"ט ח"ד), וכן נראה עיקר.
הרמ"א מכריע כשיטת רוב הראשונים אולם הש"ך (סק"ח) מביא בשם הב"ח וכן מביא אותם הנתיבות (סק"י) שזה מוגדר כספיקא דדינא כיון שבירושלמי משמע כדעת בעל המאור. וכ"כ הגר"א (ס"ק י"ז) שכן משמע מהירושלמי.
בערוך השולחן (סק"ח) מכריע בדרך ממוצעת שודאי שמדינא אין בזה מחוסר אמנה (כיון שבשעה שהבטיח לו לא היה המחיר כך) אלא רק ממידת חסידות.
אם כן נמצאנו למדים שיש מחלוקת ראשונים ואחרונים האם יש דין מחוסר אמנה כאשר היה שינו בשער.
ויש לדון האם במקרה שלנו שלא היה שינוי בשער אלא התברר שבשעה שקבע איתו על העבודה היה מי שייתן מחיר יותר נמוך רק שהוא לא ידע עליו באותו הזמן. בהשקפה ראשונה נראה שהמקרה שלנו יותר קל לכאורה מכיון שעצם זה שהיה מחיר יותר זול זה סוג של פגם בסיכום הראשון שהיה כבר משעה ראשונה ומעין "מקח טעות" כבר מהרגע הראשון כיון שברור היה שאם היה יודע שיש מישהו יותר בזול יקח אותו (מדובר שאין הבדל משמעותי באיכות השירות). משא"כ במקרה של שינוי השער שבו בשעה שסגר איתו לראשונה לא היה שום פגם בסיכום והפגם התעורר רק אחר כך וממילא אין בכוחו לבטל את הסיכום הראשון בלי להילכד במחוסר אמנה.
אולם אפשר לומר לאידך גיסא שהמקרה שלנו חמור יותר מכיון שדווקא במקרה של שינוי השער שם לא היה בידו לעשות דבר וכאשר משתנה השער לא חייב להמשיך לעמוד בדיבורו כיון שנולד כאן מציאות חדשה שלא הייתה בשעה שסיכם וכמו שכתב הערוך השולחן. משא"כ במקרה שהיה יכול לבדוק אלא "שפשע" בזה שלא בירר מספיק וסגר על מחיר גבוה יותר ממילא לא יוכל לחזור בו.
חשבתי להביא ראיה מהלכות ברית מילה: הרמ"א (יו"ד רס"ד א) כותב שאדם שסיכם עם מוהל שימול את בנו אסור לו לחזור בו. ומסביר הט"ז (סק"ה) שזה משום שארית ישראל לא יעשו עולה ומוסיף הט"ז: "…ונראה לי דאם הוא בענין שנזדמן לו אחר כך מוהל שהוא אוהבו או צדיק ואנן סהדי דאלו היה שם בשעה שנתן להראשון למול היה נותן לזה אין כאן משום דבר כזב ומותר לחזור בו…"
ומסביר אותו החתם סופר(שו"ת יו"ד רמו, מובא כאן בפת"ש) שמקרה כזה נחשב כמו השתנה השער. ולכאורה פה לא מדובר שהיה שינוי בשוק או משהוא כזה, וממילא נוכל לומר גם אצלנו שאנן סהדי שאם היה יודע בשעה שהוא מסכם עם החברה הראשונה של ההובלה שיש חברה זולה יותר היה סוגר עם הזולים יותר.[אם נסביר שהיה שינוי במציאות עם המוהל שלא היה בעיר או משהו אז לא יהיה ראיה מכאן].
הסמ"ע (חו"מ של"ג סק"א) כותב שאדם שסגר עם פועלים ובסוף ביטל אותם כי מצא פועלים אחרים יותר בזול הדין האם יהיה תרעומת בעלמא או גם מחוסר אמנה תלוי במחלוקת שלנו בסימן רד לגבי התנה השער.
סיכום:
אם כן יוצא לפי הסמ"ע והט"ז שגם אם לא השתנה המחיר אלא שמצא מישהו שעושה יותר בזול לכאורה יהיה תלוי בדין השתנה השער. שנראה בפשטות שהכרעת השו"ע והרמ"א שיש בה גדר של מחוסר אמנה. והב"ח הש"ך והנתיבות נראה שנקטו שזה ספק וערוה"ש נקט לקולא וכן נראה מהחת"ס (חו"מ קב).
[1] מעניין שהשו"ע והרמב"ם לא הביאו את הדין של דובר אמת בלבבו בדיני ממונות אלא רק בהקשר של הלכות תרומות ומעשרות.
[2] בברייתא בדף מח. הוסיפו ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים, וביאר המאירי שם שמעשיו של החוזר לאחר נתינת מעות דומה למעשיהם של סדום ועמורה שגזלו באופן שלא היו יכולים לתבוע אותם כדאיתא בירושלמי שהיו גוזלים פחות פחות משוה פרוטה.
ועוד ביאור מצאנו בתפארת ישראל – בועז מסכת בבא מציעא פרק ד:
ונ"ל דנקט הנך ד', משום דכל חטאי האדם יש להן ד' סבות (א) ע"י תאות הארציות, כדור המבול, דאף שלא נחתם גז"ד רק על הגזל, זה היה רק ממלא סאתן, אבל עיקר חטאתם היה מפני שנבלעו בבולמס התאוה, כמ"ש הכתוב, ויראו בני אלהים את בנות האדם ר"ל בני שת שנולד בדמות וצלם אלהים ראו והזדווגו לבנות קין זרע ארור, שהיו יושבי ארץ נוד במדברות וגוזלים לעוברים ושבים, וע"י הזדווגם להם למדו בני שת מהן לעשות כמעשיהן [כבמעשה פעור], נמצא כי סבת השחתתם היה תאות המשגל, וכן כתוב כי השחית כל בשר דרכו, דהיינו דבר ערוה, וגם החמס שבכפיהם היה למען התאוה, למען אכול ושתות, והיינו דאמרי' [סנהדרין ק"ח ב'] ברותחין קלקלו, היינו רתיחות הדם, ברותחין נדונו. (ב) סבה הב' לחטוא הוא הכבוד, כאנשי דור ההפלגה שאמרו ונעשה לנו שם, לכבוש כל אדם תחת רגלינו. (ג) סבה הג' הוא חמדת הממון, כאנשי סדום חטאים בממונם וכמ"ש [ביחזקאל ט"ז] יד עני ואביון לא החזיקה, וכן אמרי' מפורש בש"ס [סנהדרין דק"ט א']. (ד) סבה הד' לחטוא, הוא הכחשת ההשגחה, ובזה חטא פרעה שאמר מי ה', ואיש כזה חוטא ביד רמה אף שאין לו שום תאוה לחטוא, מדחושב שאין מנהיג לבירה, והבני אדם כדגים הנאחזים במצודה, וגדול בולע את הקטן, וכל דאלם גבר. כל אלה הד' כתות השחתו והשחיתו חברת האנושי ופרצו גדרות עולם ע"י ד' סבות שזכרנו, ונשפך עליהן משמים ד' מיני עונשים נוראים. ולכן מי שאינו עומד בדיבורו, ויהיה מאיזה מהד' סבות שזכרנו, עי"ז תפסק האמונה מבני אדם, ויקרע וינתק קשר חברת האנושי כהמס דונג מפני אש, ולכן מזכירין אותו בכל הנ"ל, וא"ל מי שפרע מאלה הד' כתות במשפטים גדולים ונוראים באש ובמים, יפרע ג"כ ממי שאינו עומד בדבורו, ויהיה מאיזה סיבה שיהיה:
