עשה טובה לחבירו ומבקש שכר

עשה טובה לחבירו ומבקש שכר
הרב אהרון כהן

שאלה:

לאה נוסעת כל בוקר מירושלים לתל אביב, יום אחד היא פגשה את רחל הגרה מספר רחובות ממנה בירושלים. והתברר לה שגם היא מגיעה לת”א כל בוקר. הציעה לאה לאסוף את רחל מפתח ביתה. לאחר חודש פנתה לאה לרחל, ובקשה ממנה להשתתף עמה בעלויות של הדלק שהצטברו בינתיים, וכן טענה שנגרם בלאי לרכב. רחל טענה שאינה צריכה לשלם, כיון שלאה לא הודיעה לה על כך מראש. ואילו לאה טענה שכיון שכולם יודעים שדלק עולה כסף, הרי שודאי שרחל צריכה להשתתף.  

ונשאלה השאלה האם לאה צודקת בטענתה.

תשובה:

שאלה דומה, נידונה במשנה בכתובות קז: “מי שהלך למדינת הים, ועמד אחד ופירנס את אשתו, חנן אומר: איבד את מעותיו”.  ובגמ’ קט. מבואר שהלכה כחנן. כלומר, אדם עזב את אשתו ונסע לחו”ל, והפסיק לקיים את חובתו כבעל לזון אשתו. כיון שכך, עמד אדם אחר ופרנס אותה. ודנה המשנה האם לאחר שישוב הבעל ארצה, יוכל אותו מפרנס לתבוע מהבעל להחזיר לו את מה שהוציא במקומו על פרנסת אשתו. ההלכה נפסקה כדעת חנן, שהבעל אינו חייב לשלם למפרנס כלום. בטעם הפטור מבואר בתוס’ ק”ז: ד”ה חנן, שהמפרנס אינו נחשב כמי שנתן משהו לבעל, אלא כמבריח ארי (=אריה) מנכסיו, שמבואר בנדרים ל”ג.- ל”ג: שפטור מלשלם לו. היינו שהחוב המוטל על הבעל לפרנס את אשתו, הוא כמו אריה המונע מאדם להתקרב אל נכסיו, שאם יבוא אדם אחר ויגרש את האריה, אין בעל הנכסים צריך לשלם לו על כך.

אמנם דין זה עצמו, שאין חובה לשלם למבריח ארי, טעון ביאור, שהרי סו”ס ודאי שבעל הנכסים נהנה במה שזה הבריח את האריה. בראשונים מצאנו שני ביאורים לטעם פטור במבריח ארי:

א. רש”י בב”ק נ”ח. ד”ה אבל-  מבריח הארי בסך הכל קיים את מצוותו, ולא מגיע לו שכר על כך.

ב. תוס’ שם ד”ה א”נ- כשאדם הציל חבירו מהפסד ממשי, ודאי שצריך לשלם לו, ומבריח ארי שאין צריך לשלם לו, היינו רק כשהצילו מהפחד, שכיון שלא באמת הציל את ממונו, אינו צריך לשלם לו. ומה שחנן אמר שאין צריך לשלם למפרנס, אף שלכאורה ודאי שהצילו מחובו לאשתו,  הוא כיון שהבעל יכול לטעון שהיתה האשה מפרנסת עמה במלאכתה, או היתה נעזרת באביה וקרוביה. 

כתבו הר”ן נדרים לג: ד”ה גזירה והרב המגיד אישות (י”ב, י”ט), וכן דעת הרשב”א שם שזה דוקא בכגון שמפרנס את אשת חבירו, ובא לחייב את חבירו, אבל במפרנס את חבירו עצמו, ודאי שחייב לשלם לו אף שלא התנה עמו על כך, שהרי נהנה. וכן פסק הרמ”א בחו”מ (רסד, ד):

“וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו”.

אמנם, הרמ”א שם מביא הסתייגות לדין זה: “ואם נראה לב”ד שלא הוצרך להרבות בהוצאות בשבילו, דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו, אינו חייב ליתן לו כלום, דזה נהנה וזה אינו חסר”. והיינו שאם מי שעשה לחבירו טובה, עשה במעשהו טובה גם לעצמו, ולא נצרכה לו הוצאה נוספת כדי שגם חבירו יהנה מפעולתו- אין חבירו צריך לשלם לו, שהרי זה נהנה וזה אינו חסר- פטור.

ומקור דין זה נהנה וזה לא חסר הוא בב”ק כ: גבי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאף שנהנה השוכר מדירת המשכיר, אם אין דירת המשכיר עומדת להשכרה פטור מלשלם.

וכתב שם הנמוק”י ד”ה בחצר חבירו: “ואי משום דמשחיר כותלי הבית בתשמישו- כנגד אותו ההפסד המועט עביד ביה תועלת שדר בה שהישוב מועיל לבית”. 

היינו שגם בזה נהנה וזה לא חסר, יתכן שיהיה מעט חיסרון למהנה, ובכל זאת ישאר הנהנה פטור,  אם החיסרון  יושלם ע”י רווח שיש למהנה מכך שיש נהנה.

טענה נוספת שנדונה בגמ’ בראשונים, ומתבררת בשו”ת מהרי”ט (ח”ב אה”ע סי’ כ”א), היא האם כאשר אדם גרם לחבירו חיסכון בהוצאותיו, יש לו אפשרות לחייב את חבירו לשלם לו על כך. וביאר המהרי”ט שהדין הוא כך: אם ממון האחד נפסד לצורך גרימת החיסכון לחבר, ודאי על החבר לשלם, ואם ממון האחד לא נפסד, יוכל הנחסך לפטור עצמו, אם יש לו טענה שגם בלעדי המהנה היה יכול לחסוך מעצמו את ההוצאות.   

והיוצא מהדברים:

א. כאשר אדם נהנה ממון חבירו יש לשלם לו מה שנהנה אף שלא הודיעו קודם לכן.

ב. כאשר המהנה היה טורח בשביל עצמו ולא הוסיף הוצאות נוספות למען הנהנה- פטור.

ג. גם כאשר יש הוצאות אך כנגדם יש לטורח איזה שהיא הנאה נגדית שווה פטור.

ד. כשנחסכו לחבר הוצאות, אם זה דבר שהיה יכול להסתדר בלעדיו, אם בפועל הפסיד את התובע- חייב לשלם, ואם לאו- פטור. 

ועתה נבוא למקרה שלנו:

מחד,  לאה נסעה בכל מקרה לתל אביב בכל בוקר, לצורך עצמה. אך מאידך היה לה עיקוף קטן בשביל לאסוף את רחל, וגם יש לומר שנסיעה עם נוסע נוסף מגבירה את צריכת הדלק.

אך כנגד זה ודאי שהיתה הנאה ללאה בכך שלא היתה צריכה לנהוג לבד, כך שגם הנסיעה לא היתה משעממת, וכן היה לה יותר ביטחון בנהיגה.

עוד יכולה רחל לטעון, שאי אפשר לחייב אותה על מה שנחסך ממנה הצורך לשלם על דלק, כיון שהיתה יכולה לנסוע באוטובוס, ולשלם פחות ממה שמשלמים על דלק, וכיוון שממון לאה לא נפסד עבורה, הרי שאינה צריכה לשלם על חיסכון. 

מ”מ מדין פשרה הקרובה לדין נראה שראוי שתשלם רחל את מחיר האוטובוס.

אכן במקום שהמנהג ברור שלוקחים טרמפיסטים בחינם, כבר כתב הרמ”א בחו”מ (רמ”ו , י”ז) שכאשר יש אומדנא דמוכח שניתן לשם מתנה פטור, וכאן המנהג גם מחייב וגם יוצר אומדנא.

נגישות