שאלה:
אני קלינאית תקשורת בגן ילדים, היום הסייעת התחילה לדבר איתי באמצע העבודה לא היה לי נעים להפסיק אותה לכן רציתי לדעת עד כמה זה חמור לדבר תוך כדי עבודה? האם בפעם הבאה אני צריכה להפסיק את מי שבא לדבר איתי?
תשובה:
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם כותב בסוף הלכות שכירות:
"כדרך שמוזהר בעל הבית שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית ויבטל מעט כאן ומעט כאן ומוציא כל היום במארה אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן שהרי הקפידו חכמים על ברכה רביעית של ברכת במזון שלא יברך אותה.
גם המסילת ישרים בפרק יא האריך מאד בחומרת הדבר וכתב גם טעם לדבר ז"ל:
"…קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, הרי זה גזלן… כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו זכרונם לברכה (בבא מציעא נו, ב) שכירות מכירה ליומיה.
וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פה, ב) עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו. ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו.."
הקושיא בדעת השו"ע
השו"ע בהלכות שכירות פועלים (חו"מ שלז, כ) העתיק לשון הרמב"ם, אלא שהשמיט את תחילת דבריו שהווי גזל וצריך ביאור למה השמיט שהווי גזל?
הנה מקור דברי הרמב"ם הם מברכות טז. שם חז"ל פטרו פועל מברכה רביעית של ברכת המזון, כדי שלא יבטל מזמן בעל הבית.
כאשר נעיין האם השו"ע פסק זאת, נגלה שבאורח חיים (סי' קצ"א) לאחר שהביא את הדין שפועל פטור מברכה רביעית, כתב שהיום אין דין זה נוהג וזו לשונו:
"והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך ומסתמא אדעתא דהכי (=על דעת כך) שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם".
דהיינו לפי השו"ע היום אין דרך בני אדם להקפיד בביטול זמן מועט, ולכן חייב לברך ברכה רביעית. ולפי זה אפשר לבאר שלכן השמיט גם בהלכות שכירות פועלים שביטול זמן הוא גזל, משום שהיום ביטול מועט אינו גזל, משום שאין דרך בני אדם להקפיד, אלא שלכתחילה לא ידבר אפילו מעט שמא ימשך.
שיטת הגר"א ועוד תירוץ לשו"ע
יש לציין, שעל אף שהשו"ע הנ"ל בהלכות שכירות פועלים הביא שהמקור לדינו הוא ברכה רביעית וכנ"ל מהרמב"ם, הגר"א בביאורו ציין למקור אחר לדין זה של השו"ע והוא המשנה בב"מ (צ"א:). שם מבואר שלמרות שמדין תורה פועל יכול לאכול מהפירות שקוטף, כל זה רק בשעת המלאכה, אבל כשהולך ממקום למקום בשדה אסור לו לאכול מדין תורה, אלא שחז"ל התירו לו לאכול גם שלא בשעת המלאכה משום השבת אבידה לבעל הבית. כלומר, שכדי שלא יתבטל ממלאכת בעה"ב בשעה שעובד, התירו לו לאכול בדרך.
דהיינו שיטת הגר"א שביטול ממלאכת בעל הבית איננה משום איסור גזל, אלא משום מצוות השבת אבידה, שלא להתבטל ממלאכת בעל הבית.
ונראה שהגר"א חולק על המסילת ישרים וסובר שפועל אין כל שעותיו מכורות לבעל הבית.
לפי ביאור הגר"א מבואר עוד הסבר מדוע השו"ע לא כתב שהוי גזל. משום שס"ל לשו"ע שאין זה גזל אלא רק מדין השבת אבידה.
למסקנה
כמו שראינו למרות שעיקר הדין של גזל זמן בעל הבית הוא חמור מאד אבל כיון שרוב העולם אינם מקפידים על ביטול זמן מועט ועוד שהיום חשוב למשכיר שתהיה אוירה טובה וחיובית בין אנשי הצוות ובשביל כך צריך לדבר קצת וזה חלק מהעבודה והוכחה לזה היא שעושים במיוחד מפגשים כאלה ואף משלמים עליהם.
אלא שאם הדיבורים בצורה מוגזמת הדבר אסור ואם עבד ודיבר צריך להוריד זמן זה משעות העבודה. והגבול בין הרגילות להגזמה הוא דק, לכן יצייר לעצמו שהמשכיר נמצא לידו האם היה ממשיך לדבר.
עוד יש להעיר שלפי הגר"א שיסוד כל העניין הוא השבת אבידה אם כן כל מה שמשתדלים לעבוד בחריצות מקיימים בזה מצווה.
