מורה שהחרים חפץ ואיבדו

מורה שהחרים חפץ ואיבדו
הרב שלמה בן רחמים

בע”ה

שאלה:

אני מלמד בתלמוד תורה, החרמתי חפץ מילד במהלך השיעור, כדי שלא יפריע ויוכל להתרכז בלימוד. את החפץ הנחתי בתאי בחדר המורים, אך לא נעלתי אותו, ולמחרת גיליתי שהחפץ נגנב. האם יש לי חובה לשלם על כך? 

תשובה:
ראשית יש לדון מה המקור לכך שמותר למורה להחרים חפץ מתלמידו.

יש להציע כמה דרכים.

הראשונה, שהנה הדין הוא שמותר לרב להכות את תלמידו כדי שילמד כמבואר בגמ’ (ב”ב כא. ובמכות ח:), ואם הדין הוא שמותר להכות, כל שכן שמותר להענישו בממונו.

השניה, שכך ניחא להורים שהמלמד יקח את הדברים המסיחים דעתו של התלמיד. (עי’ רש”י נדרים לז. ד”ה רב).

השלישית, שכל תלמיד הבא ללמוד במקום מסוים נכנס ללמוד במקום זה על דעת כללי המקום, וממילא יש רשות למורה לפעול על פי הכללים, וכעין מה שאמרו רבותינו (ב”ב ח:) בני העיר רשאין להסיע על קיצתן.

רביעית, כאשר התלמיד מפריע עם חפץ מסוים הרי שזכותו של המלמד למנוע אותו מלהזיקו שהרי כעת אינו יכול לעשות מלאכתו, ועביד איניש דינא לנפשיה (ב”ק כח.).

ועל פי כל דרך מהדרכים האלה יש השלכה על הגדרת האחריות של המלמד.

לפי הדרך הראשונה, ההחרמה של החפץ היא בעצם מצוה כמו ההכאה שמותרת לרב שבכך התלמיד ילמד יותר טוב.

ישנה מחלוקת בדין מוצא אבידה (ב”מ כט.), האם נעשה שומר שכר או שומר חינם על האבידה, לדעת רב יוסף נעשה שומר שכר כי בשעת המציאה נפטר מלתת פרוטה לעני כיון שהעוסק במצוה פטור מהמצוה, לדעת רבה נעשה שומר חינם ואין להתחשב באם יבוא עני, כי הוא דבר שלא שכיח בכל רגע.

להלכה פסק השו”ע (סי’ רסז סט”ז) שהוא שומר שכר והרמ”א פסק שהוא שומר חינם ע”ש בש”ך.

כמו כן בנידוננו, הרי שברגע שלקח המורה את החפץ מהתלמיד, הרי עשה מצוה ונפטר מלתת פרוטה לעני אם כן לדעת השו”ע הרי הוא שומר שכר, ולרמ”א הוא שומר חינם.

ואע”פ שכל השיעור הוא מצוה, וכל העוסק במצוה פטור מן המצוה, הרי שגם לולי הטעם של ההכאה-מצוה הרי שהוא שומר שכר, יש לומר שאם מפסיק מהשיעור בגלל ההפרעה הרי שכבר לא עוסק במצוה, אולם עיין בתוספות (סוכה כה.) ובר”ן (יב.), שאם האדם טרוד במצוה ותיקונה חשוב עסוק במצוה, ולפי זה אף כאן חשוב יהיה חשוב שומר שכר, ואף כשמחרים חפץ הוא חלק ממהלך השיעור.

איך שיהיה עדיין דינו תלוי ועומד במחלוקת מרן והרמ”א בדין פרוטה דרב יוסף.

ואכן מדברי הש”ך (סי’ עב סקל”ד) נראה שדין פרוטה דרב יוסף שייך אף בנידון דידן, כמו שיתבאר לקמן במשכונות שהקהל ממשכן את מי שחייב מס, שהשומר עליהם לדעת הש”ך הוא שומר שכר כי הוא עוסק במצוה.

אולם דעת הנתיבות המשפט (סי’ עב בי’ סקי”ט) שאין פטור פרוטה דרב יוסף רק במקום שהוא חיוב עשה על האדם אבל מצוה אחרת לא לכן גבאי צדקה שאינם חייבים להיות גבאים הם רק שומרי חינם אם מישכנו חפץ  מהחייב צדקה, ע”ש, ולפי זה כיון שאין חיוב עשה על כל אדם להיות מחנך ומורה בעם ישראל, ישאר דינו רק כשומר חינם.

אך דעת שו”ת שם אריה (הוספות סימן ג) שכל מצוה של בן אדם לחבירו יש בה פטור של פרוטה דרב יוסף, ולפי זה חינוך יש בו גם מצד בן אדם לחבירו שהרי בכך הוא מוכשר לדעה נכונה וחיים טובים, וכמו שדרשו חז”ל (מכות ח:) על הפסוק ‘יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך’ וכמו כן במלמדו אומנות כמבואר שם, ובשו”ת מהרש”ם (ח”ח סי’ רסט) הסכים עימו, והבי”ד חשוקי חמד (גיטין צ.) להלכה, ובשו”ת משנה הלכות (חלק ד סימן רכד) הביא ראיות לדחות דברי הנתה”מ מתוספות בשבועות ע”ש. ועיין עוד במשפטי יונתן (זריהן) על התומים (סי’ סו ס”ק סז) מה שהאריך בזה בשיטות החולקים והמצדדים בדברי הנתיבות הנ”ל.

ועיין עוד בדבריו של המשנה הלכות הנ”ל שהוכיח שאם מקבל שכר על המצוה לא שייך עוסק במצוה פטור מן המצוה אלא אם כן הוא שכר בטלה, והוכיח כן מדברי השו”ע סימן לח באו”ח ע”ש, ובלימוד תורה כל ההיתר הוא מצד שכר בטלה דמוכח עיין שו”ע (יו”ד סימן רמו ס”ה) וביאור הגר”א (שם ס”ק כ), ובלימוד מקצוע מותר לקבל שכר ואע”פ שיש מצוה בכך שמלמדו אומנות כבר לא חשיב עוסק במצוה כי מקבל שכר על כך.

מה גם שיש להעיר שמא יש איסור על המלמד לתת צדקה בשעת השיעור בכל מקרה כי הוא שכור לאחרים ואם מפסיק לדברים אחרים הוא בכלל עושה מלאכת ה’ רמיה, וכמ”ש השו”ע (יו”ד סימן רמו סי”ז), וע”ע (שם סי’ רמד ס”ה) שאין לבעל אומנות לקום בפני תלמיד חכם כששכור לאחרים, אולם יש להסתפק שאם יבוא עני לשיעור שמא ניחא למעסיק שהמלמד יתן דוגמא טובה ויתן לו צדקה.

אחרי שביררנו את כל הצדדים האפשריים בע”ה, לדינא נראה שאי אפשר לחייב את המלמד יותר משומר חינם (ויש להעיר שאין כאן דין שמירה בבעלים עי’ חו”מ סי’ שמו סי”ג ואכמ”ל).

לדרך השניה יש לומר שהמלמד נשאר שומר חינם, שהרי נטל החפץ ברשות אבל אין בזה מצוה, אלא רק מילוי חובתו ללמד, וכמו כן בדרך השלישית המלמד נשאר שומר חינם, כי לקח ברשות אבל אין לו הנאה בכך.

עיין בשולחן ערוך (סי’ עב ס”ה) בשם הרשב”א שמי שנתמשכן על ידי נאמני הקהל על חלקו המגיע מהמס, ונגנב המשכון, אין לקהל ולא לנאמן דין שומר שכר, ומבואר בתשובת הרשב”א שיש לו דין שומר חינם על כל פנים אע”פ שלא משכן הנאמן לטובת עצמו אלא שהוא כאחראי שכל אדם יפרע חובו למלכות.

ואף כאן המלמד מעכב את החפץ ברשות, כי הוא אחראי על התלמיד,  ולוקח החפץ כדי שהתלמיד ילמד, ועל כן יש לו דין שומר חינם.

ועיין עוד בדברי הרשב”א  (ח”ה סי’ קא) שזה שהוא צריך להיות נאמן על המשכונות של הקהילה לא שייך כאן דאתי לאימנועי כי יש לו רווח מזה ע”ש, ואף כאן אם נאמר שמורה יצטרך לשלם על דברים שיאבדו לא שייך לחשוש לאתי לאימנועי כי זו עבודתו ולא שייך שיוותר על עבודתו, ואם לא דואג לניהול השיעור במקום שיכול ממילא הוא בכלל עושה מלאכת ה’ רמיה.

ועיין בריטב”א (ב”מ פב.) שאם החפץ הגיע לשומר ללא הפקדת הבעלים לא חשיב שמירה כלל, אולם מדברי הרשב”א הללו מוכח שיש עליו תורת שמירה וכן נפסק בשו”ע להלכה כנ”ל.

אך לדרך הרביעית יש לומר שלא נחשב לא לשומר חינם ולא לשומר שכר, שהרי הוא רק מרחיק את הנזק, אולם אין לו היתר להפקיר את חפץ אם אין צורך בכך כמבואר בגמ’ (ב”ק כח. ועיין שו”ע סי’ שפג ס”ב), ועיין עוד בשו”ע (סי’ שיט) שמי שעשה שלא כהוגן והכניס סחורה לחצר חבירו שלא ברשותו, האם יש רשות להוציא את הסחורה לרחוב באופן שלא תהיה שמורה, עיין בית יוסף וסמ”ע וב”ח.

וגם במקום שאין חיוב שמירה עדיין יש איסור לפשוע בחפץ, אבל חיוב ממוני אין, כ”כ הרא”ש (ב”מ פ”ד סכ”א) ופסק כמותו השו”ע והרמ”א (סי’ שא ס”א) אך עיין בנתיבות המשפט (חי’ סק”א) “שאפילו לפוטרים בפשיעה זה דווקא בשמירה אבל להניחו ברשות הרבים דהוי אבידה מדעת חייב”.

ולפי דרך זו אם שמר על החפץ באופן מינימאלי יהיה פטור, אבל אם הניח למשל את החפץ מחוץ לכיתה במקום לא שמור הרי שפשע ממש בידיים וחייב.

ולענין הלכה למעשה נראה בע”ה, הואיל ויש הסכמה של ההורים שהמלמד יסיר את כל המפריעים מהתלמיד וגם שההורים מסכימים שהילד יקבל עליו חוקי בית הספר, ממילא יש למלמד דין שומר חינם, וחדר מורים הוא מקום שיש שומרים תמיד, וממילא אין פשיעה בכך שלא נעל, אך אם למשל נכנסים לשם לפעמים עובדי ניקיון שאינם בני ברית וחשודים על הגזל הרי שהמלמד פשע במה שהשאיר שם את החפץ, והיו דברים מעולם, לכן יש לדון כל מקרה לגופו לפי העניין.

ויש עוד מה להאריך בזה אך עכ”פ כך נראה לדינא בע”ה.

נגישות