מה דין בכלב שאכל את הנרתיק של הסכך של חברו

מה דין בכלב שאכל את הנרתיק של הסכך של חברו
הרב בנימין פלהיימר

ב”ה

שאלה:
לראובן היה בחצר ביתו סכך “לנצח” שהמכוסה בכיסוי מיוחד נגד גשם וכדומה. יום אחד ראה שהכסוי קרוע לגמרי. מסתבר שהכלב של שכנו היקר יעקב קרע בשיניו את הכסוי והרס אותו. יעקב בירר כמה עולה כסוי חדש והעביר לראובן 30 ש”ח. אולם ראובן סירב לקבל את הכסף ותובע 300 ש”ח וטוען שכעת אין להשיג את הכסוי בחנות ויש צורך לנסוע במיוחד לקנות ועלות הדלק והפסד זמן עבודה שוה לו 300 ש”ח. מי צודק?

תשובה:
אדם שמזיק לחברו צריך לתקן את הנזק שעשה או לשלם את ערך הנזק, וזו לשון הרמב”ם בפרק ט מהלכות גזילה הלכה א:

“הגוזל קרקע מחבירו והפסידה כגון שחפר בה בורות שיחין ומערות או שקצץ את האילנות ושחת המעיינות והרס הבניין חייב להעמיד לו בית או שדה כשהיו בשעת הגזלה או ישלם דמי מה שהפסיד“.

פה הנזק זה העלות של הכיסוי, ואילו העלות של הנסיעה היא רק גרמא, וכן הפסד הזמן מוגדר כ’מבטל כיסו של חברו’ שלמעשה לא מוציאים ממון בכה”ג. דומה הדבר להוצאות משפט שנפסק להלכה בשולחן ערוך סימן יד סעיף ה שפטור מלשלם כיון שזה גרמא.

אולם בנידון דידן מדובר על נזק שנגרם על ידי בע”ח ובאופן פשוט מוגדר כקרן שלא גובים בזמן הזה כמבואר בשו”ע חו”מ סימן א סעיף א[1] , וגם אם נגיד שכדי לצאת ידי שמים יהיה חייב לשלם פה זה קנס והקצות החושן (א ס”ק ז) מסביר שכיון שב”ד לא חייבו אותו הוא פטור לגמרי אפילו לצאת ידי שמים. אמנם ערוה”ש חו”מ א ס”ק יג חולק, ולשיטתו צריך לשלם גם היום, אך רק חצי נזק כדין קרן תמה.

בנידון דידן עלות הנסיעה וכו’, זה  גרמא ולכן צריך לראות האם בכלל יש חיוב על גרמא בבהמה:

כותב הנימוקי יוסף מסכת בבא קמא דף כא עמוד א-

“כתב הרא”ה ז”ל בשם רבו ז”ל שזה אינו, דודאי לא נאמר כן אלא על האדם, אבל בבהמה דברי הכל פטור שלא חייבה תורה על הכשר נזקי בהמה כדכתיב איש בור ולא שור בור והוא הדין  לשאר נזקין”.

ומובא ברמ”א חושן משפט הלכות נזיקין סימן שפו סעיף א

“קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. הגה: ודוקא באדם חייב דינא דגרמי, אבל בבהמה, לכולי עלמא פטור.

ובש”ך שם סעיף קטן ה’:

“אבל בבהמה לכ”ע פטור. כן כתב בנימוקי יוסף פרק הפרה שכתב הרא”ה בשם רבו. וצ”ע דרבו של הרא”ה הוא הרמב”ן, והרמב”ן מפלפל בזה בדיני דגרמי שלו ומסיק דחייב … ומ”מ לפי מה שהעליתי לעיל ס”ק א’ דדיני דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן ובדבר דלא שכיח לא קנסו א”כ בבהמה פטור ועיין בשלטי גבורים פ’ הפרה סוף דף כ”ג ל’ ריא”ז”.

כלומר הש”ך מביא בשם הרמב”ן שגם בבהמה יש חיוב בגרמא, אמנם כותב שזה דווקא לשיטת הרמב”ן (שסובר שגרמא זה דאורייתא והש”ך דוחה דבריו) אבל לשיטתו העיקר כשיטת ריצב”א שגרמא זה קנס דרבנן וחייב רק במקרה שכיח וא”כ במקרה שלנו יהיה פטור.

וכן בביאור הגר”א שם אות ב’ בליקוט מבאר שלכו”ע נזק עקיף של בהמה יהיה פטור:

“לשיטת התוס’ וש”פ דמחלקי בין גרמי לגרמא בלאו הכי לא קשיא ומ”מ זה הדין ברור דכל גרמי של בהמה אינן אלא גרמא כיון שאינו עושה בעצמו”.

והנה, גם אחרי שהיסקנו שפטור על נזקי גרמא של בהמתו, עדיין יש לדון אם חייב לצאת שמים.  וראה בב”ק נ”ו. שבאדם שהזיק, קי”ל שגרמא בנזיקין פטור בידי אדם וחייב בידי שמים,  וא”כ אולי גם בנזקי בהמתו יש מקום לחייב בידי שמים. אבל [2]המהרי”ט חלק א סימן צ”ה כותב שכל מה שחייב בידי שמים זה בכוונתו להזיק אבל אם אין כוונה להזיק פטור גם לצאת ידי שמים. וכן כותב החזו”א ב”ק סימן ה אות ד: “…בשוגג אינו חייב לצאת ידי שמים והכא מתכוין להזיק אלא שאין הנזק ברור…אבל בקרוב לפשיעה כעין אבידה אינו חייב בידי שמים…”

אם כן נוכל לומר שאם באדם המזיק פטור בשוגג בידי שמים ואפילו קרוב לפשיעה לפי החזו”א, ממילא גם בבהמה יהיה פטור.

לסיכום: ראינו שיש מחלוקת אחרונים האם כדי לצאת ידי שמים בעל הכלב צריך לשלם את מחצית ערך הכיסוי או לקנות כיסוי חדש, נראה שלמעשה צריך לשלם בפרט כדי לפייסו. ועל כל פנים פטור מלשלם את הפסד שעות העבודה של הניזוק או הוצאות הנסיעה לחנות כיון שזה גרמא. בגרמא רגילה קי”ל שפטור אבל צריך לשלם כדי לצאת ידי שמים, בנידון דידן כיון שמדובר בבהמה יש מקום להגדירו כשוגג ולפטור לגמרי. גם לולא דברי המהרי”ט והחזו”א, יתכן לחדש ולומר שכיון שכל יסוד החיוב פה הוא תלוי במחלוקת וכנ”ל, וגם למ”ד שחייב זה רק כדי לצאת ידי שמים, הרי שנפטור את הגרמא לגמרי (מה גם שלא מצאתי מקור מפורש שגם בבהמה יש חובה לצאת ידי שמים).


[1]שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן א סעיף א

בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה… אין דנים אותו”.

סמ”ע סימן א ס”ק ד

כגון בהמה שחבלה כו’. המחבר תפס כאן לשון הרמב”ם פ”ה דסנהדרין [ה”ט], והוא קרא לתולדה דקרן דלאו אורחא הוא ולאו דרך הנאתה ‘חבלה’, ומשו”ה סתם כאן וכתב אין דנין אותה. ולאו דוקא שחבלה בחברתה, אלא הוא הדין כל מה שהזיקה במידי דלאו אורחא.

2ההפניה למהרי”ט והחזו”א מתוך הספר חשוקי חמד ב”ק שם

נגישות