שאלה:
לפני חודשיים הזמין אותי יוסי חברי הטוב לפיקניק בשרי בגן סאקר להתאוורר קצת ולאגור כוחות, הוא שילם את כל ההוצאות בעצמו, ולא הסכים לקחת כסף. אתמול שוב הזמין אותי יוסי לפיקניק בשרי, הייתי בטוח שגם הפעם הוא הולך לשלם הכל, אבל אחרי שאכלנו אמר יוסי "נעשה חצי חצי?". האם אני צריך לשלם? ברור לי שאם הייתי יודע שאצטרך להשתתף לא הייתי אוכל.
תשובה בקצרה:
צריך לשלם.
תשובה בהרחבה:
ישנם שני דינים בדיני ממונות:
דין מזיק.
דין נהנה.
תרומת הדשן (שי"ז) והרמ"א בחושן משפט (סוף סימן רמ"ו) פסקו כך:
"האומר לחבירו "אכול עמי" צריך לשלם לו, ולא אמרינן מתנה קא יהיב ליה (=לא אומרים מתנה נותן לו)".
תרומת הדשן למד דין זה מהגמרא בבבא קמא דף צג., שם מבואר שהאומר לחבירו: "קרע את כסותי" (=בגד שלי), וחבירו קרע את הכסות – החבר פטור מתשלומין, אלא אם כן הבגד הופקד אצל שומר, שאז אם אמר "קרע את כסותי" השומר חייב.
ראיה זו צריכה ביאור, שהרי בגמרא משמע להיפך. שהרי האומר לחבירו: "קרע את כסותי" – החבר פטור, אם כן הוא הדין באומר לחבירו "אכול עמי" צריך להיות פטור, ורק כשאמר לשומר "קרע את כסותי" והשומר קרעו – השומר חייב, כך הקשה הש"ך (ס"ק ט') וכך שיטת הפרשת דרכים (י"ז) ש"אכול עמי" ו"קרע כסותי" משמעותם שיהיה פטור מתשלומים.
מזיק ברשות – אינו מזיק אבל חייב מדין נהנה
הקצות (ס"ק א') מיישב את שיטת הרמ"א וכדבריו הסכימו רוב הפוסקים. ראשית כל, מבאר הקצות את השוני בין אדם רגיל שפטור כשחבירו אמר לו "קרע את כסותי", לבין שומר שחייב כאשר חבירו אמר לו "קרע את כסותי". מייסד הקצות שכאשר אמר "קרע את כסותי" אין משמעות האמירה פטור מתשלומים, וסיבת הפטור היא משום שאין חיוב מזיק כאשר מזיק ברשות ובציווי הבעלים – וזאת מפני שהבעלים הם אלו שהזיקו את עצמם. לעומת זאת כשאמר לשומר "קרע את כסותי" השומר חייב משום דיני שומרים – ולא משום שהוא "מזיק" (הדין הוא ששומר צריך להחזיר את החפץ וכל עוד לא החזירו חייב). לפי הבנה זו אין בכח המילים "קרע את כסותי" משמעות של פטור, וממילא כיון שאין כאן פטור, למרות שאין חיוב "מזיק", ישנו חיוב אחר הנקרא "חיוב נהנה" – שהנהנה מחבירו וחבירו נחסר חייב לשלם (עיין בב"ק דף כ' ובפנ"י שם).
ובקצרה: אדם האומר לחבירו "אכול עמי" אין במשמעות מילים אלו פטור מתשלום, לכן למרות שחבירו אמר לו "אכול עמי" אינו פטור מתשלום וחייב מדין נהנה. ואילו כאשר אמר לחבירו "קרע את כסותי", למרות שאין בדבריו משמעות של פטור מתשלום – פטור, שהרי אין לחייבו מדין מזיק משום שכל המזיק בהסכמת הבעלים אין בו חיוב 'מזיק', וגם לא נהנה כך שאי אפשר לחייבו מדין נהנה.
אלא שעדיין יש מקום לטעון, שאולי הפעם הקודמת הוכיחה שגם בפעם הזאת הסעודה היא מתנה. מהמשנה בכתובות (סו.) אפשר ללמוד שהפעם הקודמת איננה מגלה על הפעם הנוכחית. במשנה שם מדובר באדם שאירס את בתו והבטיח לחתנו סכום כסף שיתן לו לאחר הנישואין, לבסוף נפטר החתן לפני החתונה, ובא אחיו של החתן ליבמה היבם דורש את הכסף המיועד לחתן. פוסקת המשנה שאבי הבת איננו חייב לתת ליבם את הכסף שהבטיח לאחיו, אלא יכול לומר לו "לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך אי אפשי ליתן". הרי שמה שאדם הסכים פעם אחת, אינו מהווה ראיה שיסכים גם בפעם אחרת. למרות ששם מדובר בשני אנשים שונים (החתן והיבם) והיה מקום לטעון שדווקא בשני אנשים שונים ההתחייבות הקודמת לא מוכיחה על ההתחייבות הנוכחית, אבל באדם אחד אולי ההתחייבות הקודמת כן מגלה גם על ההתחייבות הנוכחית. למרות שהיה אפשר לטעון כך, נראה שכיוון שבנידון דידן מדובר במתנה חדשה, לכן גם כשמדובר באותו אדם, המעשה הקודם אינו מגלה על המתנה החדשה. עכ"פ גם אם אין ראיה מהמשנה הנ"ל, נראה מסברא שאדם יכול לומר פעם הייתי רוצה לתת ועכשיו איני רוצה, גם כשמדובר באותו אדם שמקבל את ההטבה[1].
יש בנותן טעם לבאר כאן את המדרש בבראשית רבה פרשה מט אות ד, שם מבואר שאברהם אבינו היה מכניס אורחים מאכילם ומשקם ובסוף הסעודה היה דורש שיברכו, אורח שלא רצה לברך דרש ממנו אברהם את תשלום דמי הסעודה. משמע מהמדרש כדברי הרמ"א שהאומר לחבירו אכול עמי צריך לשלם לו, ולכן תבע אברהם תשלום. ועיין בבית יעקב (טאוושונסקי) (חו"מ ס"ס רמ"ו) שדייק להיפך, ולא זכיתי להבין דבריו.
אלא שצריך עיון שהלבוש, הובא בבאר הגולה אות ד', כתב שכאשר אדם מאכיל את חבירו בדרך הכנסת אורחים, חבירו פטור מתשלום, אם כן מדוע דרש אברהם אבינו תשלום?
אפשר לבאר את הדברים על פי מהלכו של הפרשת דרכים (סימן י"ז) שכתב כך:
"קשה מה דעתיה דאברהם להאכילם בסתם ואח״כ לתבוע מהם דמי האכילה?", ומבאר הפרשת דרכים שאם לא ברכו אף אברהם אבינו לא היה זוכה באוכל ואינו משלו, שהרי כתוב "לה׳ הארץ ומלואה", ומה מועיל אם היה מפרנס אותם בסתם בתורת מתנה, אם הדברים הנאכלים אינן שלו, ונמצא שנותן להם מה שאינו שלו, שבכגון זה לא זכה המקבל. וזהו "ויקרא שם בשם ה׳ אל עולם", שמאחר שקודם ברכה "לה׳ הארץ ומלואה" והוא אל עולם, לא יכול היה אברהם ליתן להם, עיין שם. אך עדיין תירוץ הפרשת דרכים צריך ביאור, מדוע דרש אברהם אבינו תשלום, הרי קודם ברכה כל העולם הוא של ה' ולא של אברהם? ונראה שביאור הדבר, שגם לפני שאדם מברך האוכל הוא בחזקתו, לכן ישנו איסור גזל לקחת מידו, אלא שאסור לכלות ולאכול את האוכל בלי ברכה, כיון שכל חפץ בעולם מגלה את כבוד ה', וכאשר כלה החפץ נחסר כבוד ה' מהעולם, לכן מברכים על האוכל כדי להשלים את כבוד ה' שנחסר (יסוד זה מבואר בנתיב העובדה למהר"ל פרק י"ד עיין שם דברים נפלאים). לכן כאשר האורחים לא בירכו, נמצא שנתן להם מה שאינו שלו, ואין לו רשות לתת להם לכלות את המאכל, וממילא הנתינה לא חלה והחפץ נשאר ברשותו.
