התוקף ההלכתי של התערבות בלחיצת יד

התוקף ההלכתי של התערבות בלחיצת יד
הרב שלמה בן רחמים

שאלה:
שמואל ודוד התווכחו מה נכתב בספר מסוים, הויכוח הגיע לטונים גבוהים מאוד שכל צד טען שהוא הצודק, המשיכו להתווכח על העניין עד שקם דוד ואמר אני מתערב איתך על 100 דולר שכך כתוב בספר, ושמואל הסכים ולחצו ידיים, כעבור כמה ימים מצא שמואל את הספר ושם נמצא כתוב כמו שהוא טען, כעת בא שמואל ותובע את דוד לתת לו 100 דולר. מה הדין?


תשובה:

המשנה בסנהדרין כ”ד: אומרת משחק בקוביא פסול לעדות. ובגמ’ שם נחלקו האמוראים {לפי גרסת הגמ’ שלפנינו} אם סיבת הפסול היא מפני שמִשחַק בקוביא נחשב לאסמכתא, היינו שהמהמר לא באמת התכוון להקנות, ואם כן המשחֵק פסול משום שעובר על גזל, או שמִשחַק בקוביא אינו אסמכתא, ואין בזה חשש גזל, ומשחקים בקוביא פסולים משום שאינם עוסקים ביישובו של עולם. התוס’ שם ד”ה “כל”, ביארו שלא אומרים אסמכתא כאשר אדם מהמר על דבר שאינו בידו, כלומר שכשאדם מהמר על דבר שאין ביכולתו להשפיע עליו, אנו אומרים שהתחייב באמת, שהרי אי אפשר לומר שסמך על כך שיצליח להשיג בהשתדלותו את התוצאה הרצויה. אך לדעת הרמב”ם (גזילה פ”ו ה”ז) מדרבנן אין קנין גם במה שלא בידו, ולכן יש בזה משום גזל אם יגבה ממנו את סכום ההימור.
להלכה פסק הרמ”א (חו”מ סי’ רז סי”ג) כשיטת התוספות, ואילו השולחן ערוך שם כשהביא את דין אסמכתא, לא הביא שיטת התוספות, אלא נקט את לשון הרמב”ם, ודעתו מתבררת ממה שכתב בדיני גזילה (סי’ שע ס”א), שיש איסור בדבר משום אבק גזל.
וממילא התערבות בין אנשים, לדעת הרמב”ם אין בה משום קנין, ולרמ”א קונה לפי התנאים המבוארים בדבריו (בחו”מ סי’ רז שם).
ולעניין אם מתחייב בהתערבות עם תקיעת כף, יש ללמוד ממה שכתב מרן בחו”מ (סי’ רז, יט) שתקיעת כף ושבועה אין בה משום אסמכתא, והטעם שתקיעת כף היא שבועה כמבואר ביו”ד (סי’ רלט ס”ב). ולפי זה מי שנשבע לחבירו אם הוא צודק שיתן לו כך וכך, הרי שיש כאן שבועה ואם הלה צודק הרי שיתחייב גם אם יש אסמכתא בעניין.
אולם הט”ז (יו”ד רלב ס”ק יב) כתב מי שהתערב בתקיעת כף עם חבירו על דבר מסוים והשני צדק, עדיין פטור מלתת לו, משום נדרי שגגות, שכיון שהוא היה בטוח בכך הרי שלא התחייב, כמו שמבואר בגמרא (שבועות כו.) שמי שנשבע על דבר שהיה בטוח שכך היה שהוא אנוס בשבועתו.
ובשו”ת משאת בנימין (סי’ ס) כתב שאם התערבו שניים על דין שהיה בניהם, שמי שיזכה בדין המפסיד יתן מאה זהובים לצדקה, ופסק שלא חייב כי היה בטוח בעצמו שיזכה בדין, וכתב שאין כאן מעייל נפשיה בספיקא, כי כל אדם בטוח בצדקתו אע”פ שהשני הכחישו ואעפ”כ לא נחשב כשבועת שווא אלא שבועת שגגה. ע”ש.
וכן ראיתי שכתב בשו”ת משכנות יעקב (יו”ד סימן סב) שאם יש ספק לא שייך לומר את דינו של הט”ז כי איך יכול להיות בטוח מה יהיה בעתיד.
וכן ערוה”ש (יו”ד שם) כתב על דברי הט”ז שהפטור הוא דווקא בהתערבות על העבר אבל התערבות על דבר עתידי שאין לו בו שליטה חייב כי לא שייך שהוא בטוח אלא מעייל נפשיה בספיקא, וכן כתב הש”ך כעין זה ביו”ד (סו”ס רלט).
ולפי זה יש חילוק, אם זו התערבות על מה שהיה אזי אין התחייבות, אבל אם היא התערבות על מה שיהיה בעתיד הרי שכן חייב בהתערבות זו.
וראה לדברי הריב”ש (סימן רפא) שאסמכתא שייכת גם בשבועה ונדר, ומשמע מדבריו שלדעת הרמב”ם גם דבר שנשבע עליו אם מהותו אסמכתא אינו מתחייב בכך, וממילא גם במי שנתערב עם חבירו בתקיעת כף יש לפוטרו, והביא דבריו בבדק הבית (יו”ד סימן רנח), אולם בבית יוסף הכריע כדברי בעל תרומת הדשן שהמנהג לחייב באסמכתא שיש בה שבועה ע”ש.
ואגב בצידי הדברים, האם בכלל מותר להיכנס למצב של התערבות בין אנשים, הרמ”א כתב (חו”מ סימן שע ס”ג) שהמנהג לשחק בקוביא אם יש לו אומנות אחרת, והרמב”ם (גזילה פ”ו ה”ז) פסק שהוי גזל מדבריהם וכן פסק השו”ע (שם ס”ב) וכן עיין בשולחן ערוך (או”ח סימן שכב ס”ו) שאסור אפילו להטעים טעם קוביא לבניו בתוך ביתו, וע”ע ברשב”א הובא בבית יוסף (יו”ד סימן רכח) שקוביא הוא איסור ואם נדרו שלא לשחק אסור להתיר, וכן פסק בשו”ע (שם סעיף טו), והש”ך (שם ס”ק כח) כתב שרק אם אין לו אומנות אחרת יש איסור בקוביא וכדעת הרמ”א.
אולם יש להדגיש שהימורים וכדומה גם אם יש דרכים מסוימות התקפות לפי ההלכה, עדיין צריך לזכור שתרבות ההימורים רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה כפשוטו, ושומר נפשו ירחק ממנה.


המסקנה להלכה:

אם שני בני אדם מתערבים בלחיצת יד (תקיעת כף) הרי שיש לזה תוקף של שבועה, ואין חשש אסמכתא במקום שבועה, ולכן הדבר מחייב את שני הצדדים, והתערבות המחייבת היא כאשר מתערבים על דבר שיקרה בעתיד, אך אם ההתערבות היא על דבר שכבר קרה, אין אחד מהצדדים מחויב להתערבות גם מדיני שבועה. ולכן בנידון דידן, שהתערבו על מה שכתוב בספר, שזה דבר שכבר קרה, הרי שדוד פטור מלשלם.

נגישות