מכירת כלי חשמל לגוי- לגבי טבילת כלים

מכירת כלי חשמל לגוי- לגבי טבילת כלים
הרב שאול גרינפלד

בס”ד

שאלה:
לאחרונה נודע לי, שמכון “צומת” מאפשר למכור לגוי כלי חשמל חדשים, בכדי לפטור אותם מטבילה, באופן שהגוי יהיה שותף בכלי. היות וקניתי טוסטר חדש, פניתי למכון בכדי למכור אותו לגוי. התברר כי המכירה נעשית אחת לשבוע ע”י פגישה של נציגי המכון עם הגוי. אם במקרה לא יצאה הפגישה אל הפועל, המכירה נדחית בשבוע.

רציתי להציע רעיון, שיחסוך את הצורך למפגש תכוף עם הגוי: נבקש מהגוי שישאיר במשרד של מכון “צומת” סודר שלו, וכל פעם שמישהו יודיע למכון שהוא רוצה למכור כלי לגוי, נציג המכון יגביה את הסודר, ובכך יקנה את הכלי לגוי בלי צורך במפגש, וכך לא יקרה שהמכירה תדחה. האם זהו פתרון נכון?

תשובה:
בעניין עצם ההנחה של השואל, שיש צורך בהטבלת כלי חשמל, וטוסטר בפרט, ושמועילה מכירת הכלי לשותפות הגוי, לא ניכנס במסגרת זו, ונסתפק בהפניה לתחומי”ן כ”ז עמ’ 457-463, ולספר הכשרות (הרב פוקס) עמ’ קי”ז ולהערה צ’ שם.

לגבי הצעתו של השואל, נראה שישנן כאן מספר נקודות שצריך לעמוד עליהן. א- האם קניין סודר מועיל מהתורה או מדרבנן, והיינו שאם טבילת כלים חדשים מהתורה, ובכללם גם כלים חדשים שלא היו בשימוש הגוי ויוצרו לשם מכירתם, ואפי’ שאינם פועלים ללא חיבור לחשמל- חייבים בטבילה מהתורה, הרי שצריך לעשות עליהם קניין שמועיל לדיני תורה. ב- האם בקבלת ההסכמה מהגוי למכור לו כלים חדשים, שמן הסתם בזמן קבלת ההסכמה ממנו עדיין לא יוצרו בכלל, וכל שכן שלא היו ברשות בעליהם,  אין חיסרון של דבר שלא לעולם. ג- האם מועיל קניין סודר שלא בנוכחות הקונה. ד- האם יש חיסרון בכך שאף אחד לא מוסר כרגע את הסודר לנציג המכון. ה- האם אפשר להשתמש בסודר ליותר מאשר הקנאה אחת. ו- האם מועיל קניין סודר בגוי.

ננסה להתייחס בקצרה, לכל אחת מהנקודות:

א- מקורו של קניין סודר מתברר בגמ’ בב”מ מ”ז. בברייתא “וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה… תמורה זו חליפין”. הרי שהקניין חליפין נלמד מפסוק במגילת רות, ויש לעיין האם משמעות הדבר שקניין סודר מהתורה, והוסמך על הפסוק, או שכך היה המנהג, או שזה קניין שתקנו חכמים. וראה בגמ’ בתחילת קידושין במשנה “האשה נקנית {כלומר מתקדשת} בשלש דרכים”, ובגמ’ ג. מבואר שהמשנה נקטה “שלש”, למעט חליפין, ומסבירה הגמ’ שהייתי חושב שכמו ששדה נקנה בחליפין , כך גם אשה תקנה בחליפין, שהרי יש גזרה שווה קיחה קיחה מקניין שדה לקידושי אשה, ועל כן משמיעה לנו המשנה שלא, והטעם שלא, הוא שחליפין ישנם בפחות משווה פרוטה, ואשה אינה מקנה עצמה בפחות משווה פרוטה. הרי לנו מבואר, שממה היתה למשנה הווה אמינא שאשה מתקדשת בחליפין, הרי שהיה פשוט למשנה שחליפין מהתורה, וכמו שהגמ’ מביאה מקור מהתורה לכל קנייני האשה. ויותר, שאם גם שדה אינו נקנה בחליפין אלא רק מתקנת חכמים, מהיכי תיתי ללמוד ממנו שיועיל חליפין לקידושין בגזרה שווה?! וכן נקט הרמב”ן בהשגות לספר המצוות בסוף השורש השני שחליפין דאורייתא. אמנם שיטת הרמב”ם (אישות א ב) שרק קידושי ביאה ושטר מהתורה, אבל קידושי כסף דרבנן, ולשיטתו אולי אין מכאן ראיה, אמנם גם ברמב”ם יש שהבינו שקידושי כסף מהתורה, או שהרמב”ם חזר בו ממה שכתב שקידושי כסף מדברי סופרים, ראה בהערה ה’ של הגאון מהר”י קאפח זצ”ל בתחילת הל’ אישות. וראה גם בשו”ת המבי”ט ח”א סי’ כ”ה שנקט שחליפין מהתורה, ובשו”ת הרדב”ז ח”א תק”ג שנקט שהוא דרבנן אבל מועיל לדאורייתא, כיון שכך הדין בכל הקניינים שתקנו חכמים. וצריך יהיה להסביר כיצד הבין את הגמ’ הנ”ל בקידושין. אמנם, מה שנקט הרדב”ז שקניינים דרבנן מועילים לדין תורה, אינו מוסכם על כל הפוסקים, ראה בשו”ת רע”א (רכ”א אות ו’) תשובה מבנו מהר”ש. וראה גם בחכמת שלמה (קלוגר) בחו”מ סו”ס קכ”ג שנקט שקניין סודר אינו מצד התורה אלא שכך נהגו, ומועיל גם מהתורה. ועיין גם בדבר אברהם ח”א סי’ א’, ואין כאן מקום להאריך יותר.      

ב- עניין דבר שלא בא לעולם מופיע במספר סוגיות, ונידון בהרחבה ביבמות צ”ג. המתבאר שם, הוא שאדם אינו מוכר דבר שלא בא לעולם, כמו שאמר רב נחמן שאדם אינו יכול למכור פירות דקל שעדיין לא צמחו, אולם לא שמענו שיש בעיה בכך שאדם יסכים לקנות דבר שלא בא לעולם, כאשר הקניין יתבצע רק כאשר הדבר כבר יבוא לעולם. וכיון שלפי עצתו של השואל המכירה לגוי תיעשה רק לאחר שהכלי יבוא לעולם ולרשותו של הבעלים שרוצה למכור לגוי, נראה שמצד דבר שלא בא לעולם אין בכך כל בעיה.

ג- בשו”ע חו”מ קצ”ה א’ מתואר כיצד מתבצע הקניין: “יתן הקונה למקנה כלי כל שהוא ויאמר לו קנה זה חלף הקרקע או המטלטל שמכרת או שנתת לי, וכיון שמשך המקנה הכלי נקנה הקרקע או המטלטלים ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהוא”. משמע לכאורה שהקונה נוכח. אמנם בגיטין ל”ז. אומרת הגמ’ שפרוזבול כותבים רק אם יש ללווה קרקע, ואם אין לקרקע מזכה ע”י אחר, וביאר שם הר”ן על הרי”ף (י”ט:) שמדובר שהלווה אינו נמצא שם, ובפשטות זיכוי שדה שבלא בנוכחות המזוכה הוא ע”י חליפין, ונעשה ע”י הגבהת הסודר של העדים. ואולי אפשר להתווכח עם ראיה זו, אך אין לי ספק שזו פשטות הגמרא. וברמ”א שם בסעיף ב’ כתוב שרוב הקניינים הם שלא בפני הקונה, אך המתעקש יוכל לדחות ולומר שכוונת הרמ”א שהקניינים הם בפני שליח הקונה, ובגוי אין שליחות [קידושין מ”א:, שו”ע חו”מ קפ”ח, א].

ד- בעניין מה שלפי הצעת השואל לא תתבצע מסירה של הסודר ע”י הגוי הקונה. אמנם כתבתי לעיל להוכיח שאין צורך במסירת הקונה, ודי במסירת העדים, אך יש לדון אם שייך לומר זאת בגוי שאין בו דין שליחות. ועיין בקצות שם סק”ט שביאר שאין צריך דין שליחות למסירת הסודר ע”י העדים. ועכ”פ בנדון דידן נראה שאין צורך לזה, שהרי הגוי כבר מסר למכון את הסודר על מנת שיזכו לו באמצעותו, וכל מה שיש לדון, הוא בכך שהלקיחה על ידי נציג המכון נעשית רק אחר כך, והוא דומה למה שאמרו בגיטין כ”ד. שלגירושין לא מועיל טלי גיטך מעל גבי קרקע, ויש לברר האם גם בחליפין לא מועיל טול סודרי מעל גבי קרקע. וראה באבני מילואים קל”ט ס”ק י”ג, שנקט בפשטות שמועיל, וכן בחי’ הרי”ם חו”מ קצ”ה ס”ק א’ שכתב שמסתימת הפוסקים משמע שאין בחליפין חיסרון של טלי גיטך מעל גבי קרקע, ושם כתבו מלתא בטעמא. שוב ראיתי שכן הורה למעשה הגרש”א שטרן בספר “מכירת חמץ כהלכתו” (י”ג, ד).

ה- בעניין אם הסודר יועיל ליותר מאשר הקנאה אחת- בנדרים מ”ח: מובאת מימרא של רב נחמן, שקניין סודר הוא “קני על מנת להקנות”, והיינו שכשמקנה החפץ מגביה את הסודר של הקונה הוא קונה את הסודר, אך לא באופן שיוכל לעכבו אצלו, אלא הוא חייב להקנותו בחזרה לקונה, וכן הביא הרמ”א שם בסעיף ד’. ועל פי זה, אם נקבל את הצעתו של השואל, הרי כיון שכנ”ל אין שליחות לגוי, והגוי לא נמצא כאן, נוכל להשתמש בסודר רק פעם אחת, כיון שאין לנו דרך להקנות את הסודר לגוי. ואם כן נוכל ליישם את ההצעה הנ”ל רק אם מכון “צומת” יקבל מהגוי הרבה סודרים, וצריך יהיה לשוב ולהיפגש עם הגוי כשהסודרים יגמרו.

ו- ובעניין אם מועיל סודר בגוי- התוס’ בקידושין ג. ד”ה “ואשה” נקטו שגם בגוי יש קניין סודר, ושכך היה נוהג ר”ת למעשה. הש”ך בחו”מ קכ”ג ס”ק ל’ פקפק על דינו של ר”ת, וציין למהר”ם מינץ ומהרשד”ם שנקטו שאין חליפין לגוי, והביאו הנתיבות בחי’ סק”ה. מאידך התומים שם ס”ק י”ב כתב “ופשוט שאין לזוז מן פסק ר”ת ומי יורה נגדו ח”ו”. וכן בחכמת שלמה שם צידד בדברי ר”ת וסיים “והנה המלצנו בעד ר”ת הקדוש אשר אין אני כדאי להזכיר אפי’ שמו יהא רעווא שיהיה ר”ת מליץ עלינו לפני אבינו שבשמים לעשות עימנו אות לטובה אמן”, וכן דעת הקצות קצ”ה סק”א. הרי שנחלקו בכך הפוסקים. וראיתי במשנה ברורה סי’ תמ”ח ס”ק י”ז גבי מכירת חמץ לגוי, שהזכיר את המחלוקת אם מועיל סודר בגוי, והסיק שאם מכר את החמץ לגוי בסודר, אין החמץ נאסר, וטעמו שחמץ בלאו הכי אינו ברשותו של אדם, ורק שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, ולכן די בקניין כל שהוא בכדי שיגלה דעתו שמוציא את החמץ מרשותו. ובס”ק י”ט כתב המ”ב כיצד לבצע את המכירה, ולא הזכיר קניין סודר, הרי שלמעשה דעת המשנה הברורה שאין לסמוך עכ”פ לכתחילה על כך שמועיל קניין סודר בגוי. ובספר “מכירת חמץ כהלכתו” הנ”ל, כתב שרק מצרפים קניין סודר לקניינים נוספים.

ועל כן הנראה למעשה, שאם היינו מקבלים את הצעת השואל, צריך היה לקבל הרבה סודרים מהגוי, והסכמה ממנו שנשתמש בהם כדי להקנות לו את הכלים החדשים, ואין בזה חיסרון לא במה שהגוי לא נמצא כאן, ולא של טלי גיטך מעל גבי קרקע, ולא של דבר שלא לעולם, וכן נראה שלרוב הפוסקים הקניין יועיל גם אם ההקנאה לגוי היא לצורך דאורייתא. אלא שאחרי הכל, המשנה ברורה נקט, וכן המנהג, שלא לסמוך לכתחילה במקום איסור על קניין סודר בלבד לגוי,  ואפי’ במקום איסור דרבנן כחמץ שעבר עליו הפסח, ולכן טוב עושים במכון “צומת” שאינם מוכרים כלי חשמל לחדשים, מבלי להיפגש ממש עם הגוי.  

נגישות