חבר שליח שטעה בתאריכים

חבר שליח שטעה בתאריכים
הרב שאול גרינפלד

בס”ד

שאלה:
הייתי צריך להזמין כרטיסים לצורך טיסה לחו”ל. המציאות היא, שישנם זמנים שבהם יש ביקוש רב לחברות התעופה, והן מאפשרות קניית כרטיסים במחיר במוזל למי שמזמין מספיק זמן מראש. את ההזמנה אפשר לבצע באתר של חברת התעופה. היות שאני לא ‘מבין גדול’ בעניינים אלה, בקשתי מחבר שלי שיזמין עבורי כרטיסים לתאריכים המבוקשים, כך שארוויח את המחיר הזול. החבר הסכים, ומסרתי לו את פרטי האשראי שלי.

דא עקא, התברר שהחבר טעה והזמין כרטיסים לתאריכים לא נכונים, שאין לי שום תועלת בהם. אמנם, על הכרטיסים המיותרים אפשר להזדכות בחברת התעופה, אך כיון שעכשיו נאלצתי להזמין כרטיסים לאחר תום הזמן בו ניתן להזמין בזול, נגרם לי נזק של 1,000 ₪.

האם ניתן לחייב את החבר שלי לפצות אותי על הנזק שגרם?

תשובה:
 בגמרא ב”מ פ’ איזהו נשך ע”ג:- ע”ד מובא: “אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה, משלם ליה כדקאזיל אפרוותא דזולשפט… רב אשי אמר אפי’ יין סתם נמי לא. מאי טעמא- אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ולרב אשי מאי שנא מאם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? – התם בידו, הכא לאו בידו”. כלומר, אדם נתן לחבירו כסף, כדי שיקנה לו יין בזולשפט, שם היין נמכר בזול, את היין יביאו למקומם ושם ימכרו אותו ברווח. אותו חבר התרשל ולא קנה. דעת רב חמא שחייב החבר לפצות את שולחו על הנזק שגרם, ודעת רב אשי שפטור מטעם שזו אסמכתא, היינו שאנו אומרים שהחבר לא באמת התכוון להתחייב. שואלת הגמ’ על רב אשי, במה הדין של רב חמא שונה מפועל שאומר שאם לא יעבד את השדה לשלם מה שהיתה אמורה להוציא, שחייב, ועונה הגמ’, שבפועל הדבר תלוי בעצמו אם יניח את השדה בורה או יעבד אותה, ועל כן אנו אומרים שבאמת התכוון להתחייב, מה שאין כן מי שנשלח לזולשפט, שאין זה תלוי בו שבאמת יצליח לקנות יין בזול, אנו אומרים שלא באמת התכוון להתחייב. ולפי זה לכאורה יש לחייב את החבר על רשלנותו, שהרי ודאי היה בידו להזמין את הכרטיסים הנכונים בזמן.

הראשונים הקשו מהירושלמי כאן הלכה ג’: “המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת”, כלומר שמי שנתן לחבירו מעות כדי לסחור בהם ולהרוויח, וחבירו התבטל ולא הרוויח, אין אפשרות לחייב אותו על כך, ואילו כאן מבואר שאם היה ביד חבירו להרוויח חייב לשלם. נאמרו בכך שני תירוצים: א- הרא”ש והנימוק”י תירצו שב’אם אוביר’ חייב רק אם התנה בפירוש שאם יוביר ישלם את ההפסד. ב- הריטב”א בשם מורו הרב תירץ, שבמקרה של זולשפט, המשלח יכול היה לקנות בעצמו או ע”י שליח אחר, ולא עשה כך אלא נתן מעותיו לאותו חבר וסמך עליו, ולכן  הוא חייב מדין ערב. ואם כן, לפי הרא”ש החבר פטור, שהרי לא התנו אתו, ולפי הריטב”א החבר חייב מדין ערב.

והנה, הדין של אם אוביר, מובא במשנה לקמן פ’ המקבל ק”ד., ושם בגמ’ “רבי מאיר היה דורש לשון הדיוט דתניא אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא”. וכתב שם הרא”ש, ומקורו בתוס’, שלשון הדיוט שנהגו לכתוב בשטרות אף אם לא נכתב נחשב כנכתב, ועל כן בדין של אם אוביר, אם הפועל אכן יוביר את השדה, הוא יצטרך לשלם במיטבא אף שלא הותנה על כך. הרי שבדין של זולשפט הצריך הרא”ש התנייה כדי לחייב, ואילו בדין של אם אוביר לא הצריך, מטעם שלשון הדיוט שרגילים להתנות נחשב כאילו התנה.   

בשו”ע חו”מ קפ”ג א’ נפסק “הנותן מעות לשלוחו לקנות לו סחורה ידועה ולא לקחה אין לו עליו אלא תרעומת”, הרי שכשלא הותנה אי אפשר לחייב. ובסי’ שכ”ח ס”ב כתב השו”ע “לא עבדה אלא הובירה כולה או מקצתה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו”, הרי שאפשר לחייב גם ללא התנייה. פסקים אלו הם כשיטת הרא”ש הנ”ל, אלא שצריך להבין מתי צריך להתנות בפירוש, ומתי מועיל לשון הדיוט.

הנתיבות בקפ”ג סק”א חילק ששליח שיכול לחזור בו, כגון שהוא שליח בחינם, פטור אם לא התנו אתו, ולפי”ז החבר פטור, שהרי פעל בתנדבות. החזו”א ב”ק ריש סי’ כ”ב תמה על חילוק הנתיבות, ודעתו שלשיטת הרא”ש אפשר לחייב בלא התנייה רק במה שכך המנהג, ולדעת הריטב”א שחייב לחייב משום ערב, אפשר לחייב כל מי שגרם נזק במה שהתרשל. עוד ציין החזו”א לתוס’ בפ’ האומנים ע”ו: והרא”ש שם, שכתבו שם שהטעם לחייב בעל בית שהבטיח עבודה לפועלים ולא קיים, כך שהפועלים הפסידו יום עבודה, הוא מדין גרמי, אך שיטת הש”ך שפ”ו סק”ו שגרמי בשוגג פטור. ועיין בחזו”א שם סי’ ה’ אות ג’ שדן אם אפשר לחייב גרמי על פשיעה או רק כשכוונתו להזיק.  

לסיכום- העולה למעשה, שלא ניתן לחייב את החבר, הן לנתיבות והן לחזו”א, לדעת הרא”ש שהובאה להלכה, שהרי החבר הוא שליח בחינם שיכול היה לחזור בו לסברת הנתיבות, וכן אין מנהג לחייב על זה, לסברת החזו”א. מאידך, היה נראה שראוי לפשר ביניהם, שהרי סו”ס החבר הוא פושע ואפשר שחייב בשל כך מדין גרמי, ואין ספק שהזמנת כרטיסים בתאריכים שאינם נכונים אינה פחות רשלנות מאשר לא להזמין בכלל. ולשיטת הריטב”א, אף שלא הובאה להלכה, יש עליו חיוב מדין ערב.  ויש לעיין אם יש להעמיד לזכות החבר את מה שבסך הכל רצה לעזור, אל מול רשלנותו החמורה והנזק הרב שגרם.

למעשה, הייתי מציע להם בתורת פשרה, שהחבר ישלם שליש מהנזק, שכך נראה בעיני כפשרה הקרובה לדין.

נגישות