בס"ד
שאלה:
אשתי הביאה לי בגד שקבלה מהמכבסה הסמוכה. הם הסבירו שהצטברו להם בגדים כבר ממספר שנים, שבעליהם משום מה לא באו לקחת, והם אינם מעוניינים להמשיך לשמור אותם. על הבגד היתה פתקית למי הוא שייך, והיא הוסרה לפני הבגד נמסר לאשתי. רציתי לדעת האם מותר לי להשתמש בבגד?
תשובה:
בבבא מציעא פרק אלו מציאות כ"ג. "אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבידתא כיון דאמר 'וי לה לחסרון כיס' מיאש ליה מינה". ופירש הרא"ש שם (אות ג), שמי שימצא את האבידה אחרי היאוש, הרי היא של המוצא, אפילו בדבר שיש בו סימן. עוד מסופר בגמרא שם בעמוד ב': "ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא [מישהו מצא זפת בבית הבד], אתא לקמיה דרב [בא לפני רב לשאול מה דינה של הזפת], אמר ליה זיל שקול לנפשך [אמר לו לך קח לעצמך]". ומבארת הגמ', שאמנם בכופרא עצמה לא היה סימן, אבל המקום שלה היה סימן, ובכל זאת התירה רב למוצא, והטעם "אמר רבי אבא משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא דקדחו בה חילפי". כלומר, שהכופרא היתה שם זמן רב, שכבר צמחו ממנה קוצים.
לאור זאת, נפסק בטור ובשו"ע (חו"מ רס"ב, ה): "מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפילו יש סימן בגופו או במקומו". הרי לנו שההלכה היא ששייך יאוש גם בדבר שיש בו סימן, אם כבר עבר זמן רב שהבעלים לא הגיעו לדרוש אותו, ואם כן יש לומר שהחפץ הגיע ליד השואל לאחר יאוש, והוא יכול לזכות בו.
אמנם הסמ"ע שם ס"ק י"ב צמצם את ההיתר, וכתב שאם החפץ נמצא במקום המשתמר, יש לומר שהונח שם בכוונה. ולפי זה, בנידון דידן, הרי ודאי שזהו מקום המשתמר, והבעלים הביאו את הבגד לשם בכוונה, ויש לומר שאינם מתייאשים. אך ראיתי בספר השבת אבידה כהלכה (ה הערה ב), שכתב שאחרי זמן רב ודאי אין לחוש שלא היה יאוש. והרי שלשואל ודאי הגיע הבגד אחר יאוש, ומותר לו להשתמש בו.
ויש לדון, האם המכבסה נוהגת כדין במה שהיא נותנת לאחרים לקחת בגדים שנשכחו בה זמן רב. וראיתי בספר הנ"ל (ח, ט) שכתב: "חפצים הניתנים לטכנאי לתיקון- הטכנאי נעשה שומר על החפץ. עבר זמן ולא באו הבעלים לקחת את החפץ- יכול הטכנאי להפקירו. ועצה טובה לתלות מודעה שאחר זמן קצוב יהיה רשאי הטכנאי לנהוג בחפץ כרצונו". הרי שבעל המכבסה אכן רשאי להפקיר את הבגדים שנשארו שם זמן רב, וטעמו מבואר שם (ז הערה י"ב) בשם הגאון הרב ניסים קרליץ זצ"ל, שאדם מביא חפצים למקום של אחרים, כמו בית הכנסת או חנות האומן, עושה זאת על דעת רשות הגבאים או הבעלים לזמן מוגבל, ולכן לאחר זמן המְתנה סביר, אפשר להוציא את החפצים החוצה. ונראה פשוט שמטעם זה אפשר גם לתת אותם לאדם אחר, והרי שמצאנו לשואל היתר שני להשתמש בבגד.
ועל כל פנים, כתב שם שגם אחרי סברת הגר"נ קרליץ, נכון לכתחילה, לתלות מודעה שתבהיר בפירוש שמי שלא יקח את בגדו תוך זמן קצוב, יעשו בו בעלי המכבסה כאשר יראה בעיניהם.
מאידך, מצאתי שיש מי שלא רצה להקל כל כך. והיינו בספר משפט האבידה (רס"ז, כ"א), שכתב שאין המוכר יכול להיפטר בטענה שהחזקת הבגדים עולה לו כסף, כיון שיש עליו חובה של מצוות עשה להשיב את הבגד. ולא התיר אלא לשום דמיהם ולמכרם, ולכתוב בפנקס שָמוּר את הסכום שקיבל עבורם, כדי שאם יבואו הבעלים, ידע כמה לשלם להם. וכתב שבבגדים ההיתר למכור יותר פשוט, שהרי אפשר שאחר זמן כבר לא ילבשו בגד כזה [ראה שם במאזני צדק אות ע"ו, בשערי צדק אות רפ"ג ובהשמטות].
ולשיטה זו, ודאי צריך לתלות מודעה, שהרי לולא זאת, יהיה מותר רק למכור את הבגדים ולכתוב בפנקס.
לסיכום:
מותר לשואל להשתמש בבגד, אף שהיה בו סימן, כיון שאחר זמן רב כל כך, יש לומר שהבעלים התייאשו, והרי שבא לידו לאחר יאוש. וכן המכבסה עצמה אפשר שרשאית היתה להפקיר את הבגד, והוא הדין לתת אותו למי שרוצה. אך יש מי שהתיר רק למכור ולכתוב בפנקס שמור. והנכון, שהמכבסה מראש תתלה מודעה בכניסה, שתבהיר מה יעלה בגורלם של בגדים שישכחו שם יותר מדי זמן.
