בס"ד
שאלה
קבוצת הורים אספה כסף למתנת סוף שנה למורה. הם אספו מאה שמונים וחמישה ₪. אחד ההורים התנדב ללכת לקנות את המתנה. הוא נכנס באקראי לחנות אחת, ומצא שם מתנה יפה בסכום שאספו. לפתע המוכר אומר לו שאם הוא יערוך קנייה בשווי מאתיים ₪ הוא יוכל להיכנס להגרלה. הוא החליט להוסיף משלו חמישה עשר ₪, וקנה משהו נוסף כדי להשתתף בהגרלה. לבסוף הוא זכה בדבר ששווה שלוש מאות ₪. למי מגיעה המתנה, האם למי שביצע את הקנייה, או שמא, מכיוון שכל ההורים שותפים בכסף, על המתנה להתחלק בין כולם? ואם לחלק בין כולם יש להסתפק האם חצי למי שקנה וחצי לכל השאר, או בין כולם לפי חלקו היחסי של כל אחד?
תשובה
במשנה בכתובות (צח, א) נאמר שאלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שווה מנה במאתיים או שווה מאתיים במנה נתקבלה כתובתה. והקשתה הגמ' מדוע אם האשה שמכרה מנכסי היתומים במחיר הפסד- ההפסד הוא שלה, ואילו אם מכרה ברווח- הרווח הוא ליתומים ולא לעצמה? ותירצה שרבי פסק כר' יוסי שאם הוסיפו רווח לשליח בדבר שיש לו קצבה, השליח והמשלח חולקים ביניהם את הרווח, ואם הוא בדבר שאין לו קצבה כל הרווח הולך למשלח שהוא בעל המעות, ומכירת קרקע הוא כדבר שאין לו קצבה, כי הוא נמכר באומד זה בפחות וזה ביותר (רש"י).
ובטעם החילוק בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה, כתב רש"י: "אבל דבר שאין לו קצבה… הכל לבעל המעות, שאין כאן מתנה אלא מכר". וביאור הדברים הוא, שבדבר שאין לו קצבה, ניתן לומר שהכל הוא בכלל המכר לבעל המעות, ואין כאן מתנה כלל, כי מכיוון שיכול למכור גם במחיר יותר יקר, הרי אפשר לראות זאת כחלק מכלל העסקה, ולא כתוספת עליה. אולם בדבר שיש לו קצבה, הרי ברור שמה שהוסיף לו הוא תוספת שאינה מכלל העסקה, ויש כאן מתנה.
ונחלקו הראשונים בביאור הטעם שחולקים בדבר שיש לו קצבה. רש"י פירש משום שיש צד לומר שהמוכר התכוון לתת לשליח ויש צד לומר שהמוכר התכוון לתת למשלח, וההבנה המקובלת בדבריו בראשונים והאחרונים היא שיש ספק למי המוכר התכוון לתת האם לשליח או למשלח, ומספק חולקים. אולם הרי"ף והרא"ש פירשו שמכיוון שבאה הנאה לשליח ע"י מעות המשלח, יש גם למשלח זכות ברווח. ומדוקדק מדבריהם וכן מבואר בסמ"ע (חו"מ קפג, יח) שמעיקר הדין הכל צריך להיות לשליח כי הוא ביצע את הקנייה, וחכמים תקנו שגם למשלח יהיה חלק כי באה לשליח הנאה ע"י מעותיו.
הר"ן כתב שנפקא מינה, אם המוכר אמר בפירוש שנותן לשליח, שלרש"י הכל לשליח, ולרי"ף והרא"ש חולקים משום התקנה. הרמ"א (חו"מ קפג, ו) פסק שאם המוכר אמר בפירוש שנותן לשליח, הכל לשליח, ומבואר שפסק כרש"י, והסמ"ע (שם) כתב שאמנם כך העיקר לדינא, אולם לפי ראות עיני הדיין יש לפסוק גם כרי"ף והרא"ש. ואילו הש"ך (סקי"ב) והט"ז השיגו על הרמ"א, שהרי רוב הראשונים סוברים כרי"ף והרא"ש, ועוד השיג הט"ז שלפי רש"י שיש כאן ספק, מדוע חולקים, הרי השליח הוא מוחזק? אלא וודאי צריך לומר שיש כאן תקנת חכמים.
והנה התוספות שם (ד"ה אמר רב פפא) גם כן סוברים כטעמם של הרי"ף והרא"ש, ונחלקו שם לגבי טעות בחשבון בראובן ששלח את שמעון לגבות חוב מהגוי והגוי טעה בחשבון והחזיר יותר ממה שהיה צריך. שמתחילה רצה ר"ת לומר ע"פ סברת הרי"ף והרא"ש שיחלקו השליח והמשלח, שאע"פ שמעיקר הדין היה צריך להיות הכל לשליח, שהרי "לאחר שקיבל המשלח קצבתו מה לו בטעותו של שליח", מ"מ חכמים תקנו שגם המשלח יזכה משום שבאה לשליח הנאה ע"י מעותיו, אולם חזר בו והורה שהכל למשלח, ולא ביאר טעמו. ואפשר שטעמו משום שאין זה כמתנה שהיא נפרדת מהמכר, אלא זו טעות ביחס למכר או החוב שהיה לו כלפי ראובן, ולכן זה חלק מהמכר עצמו והכל למשלח. אולם רבו של בעל התוס' (וברא"ש כתב זאת בשם ר"י) חולק וסובר שהכל לשליח, משום שאין זו טעות משום שסבר שהמוצר שווה יותר ושילם ביודעין יותר מהמחיר, שאז זה חלק מהמכר, אלא טעות אחרת בחשבון שלא ספר את הכסף נכון, אך שווי המוצר נשאר כשהיה, וטעות זו היא נפרדת מהמכר, ולכן הכל לשליח. ומבואר מזה, שאף אם אנו אומרים את סברת הרי"ף והרא"ש, עדיין לא בכל מקום שנגרמת הנאה לשליח ע"י מעות המשלח, אנו אומרים שחכמים תקנו שגם המשלח יזכה, אלא רק כששייך לראות את הרווח כחלק מהמכר. והשו"ע (חו"מ קפג, ז) פסק כר"י.
ובנידון דידן נראה מכמה טעמים שהזכייה בהגרלה תהיה כולה להורה שקנה בפועל את המתנה בשם כולם:
- כאן השליח הוסיף משלו. אפשר שדין יחלוקו נאמר כשהמתנה ניתנה אך ורק עבור כספו של המשלח בלבד. הן לרש"י שיש ספק למי התכוון המוכר, כשהשליח הוסיף משלו נראה יותר שהמוכר התכוון אליו. והן לרי"ף והרא"ש שחכמים תקנו שגם המשלח יזכה, וכשהשליח הוסיף משלו יש לומר שלא תקנו.
- כאן המוצר שקנו בשותפות אינו חוזר אליהם, אלא הוא מיועד למתנה עבור מישהו אחר, ולכן לרש"י נראה שאין כאן מקום להסתפק למי התכוון המוכר שיזכה בהגרלה, שהרי המשלח לא ייהנה מהמוצר, וודאי שהתכוון לשליח שנכנס בפועל לחנות. וגם לרי"ף והרא"ש יש לומר שבאופן זה חכמים לא תקנו, כי כל התקנה היא כשהמשלח 'עדיין בתמונה' והמוצר אמור לחזור אליו, אולם כשהמוצר מיועד למתנה עבור מישהו אחר, אפשר לראות את המשלח כמי ש'יצא מהתמונה' מצד מעשה הרכישה מיד כשנתן מעותיו לשליח, והוא עכשיו רק שותף לעניין זה שהמתנה תינתן גם בשמו.
- כאן השליח לא התבקש לקנות מוצר מסוים, ולכן לרש"י יש לומר שאין כאן ספק למי המוכר התכוון, כי למשלח כלל אין עניין במוצר זה דווקא, וממילא לא בחנות שמוכרת דבר כזה דווקא, ולכן מטרת המבצע או ההגרלה שנועדה להגדיל את כח הקנייה מכוון כאן רק כלפי השליח ולא כלפי המשלח. וגם לרי"ף ולרא"ש יש לומר שבאופן זה חכמים לא תקנו, כי כל התקנה היא רק כשהשליחות היתה עבור מוצר מסוים, שלכן אמרינן שבאה לו הנאה ע"י מעותיו, שהיו לצורך דבר זה, אולם כאן כשהשליחות היתה עבור מתנה בעלמא, ובאותה מידה היה יכול לקנות מוצר אחר בחנות אחרת, א"כ יש לומר שאין קשר בין המשלח לזכייה בהגרלה אע"פ שהיא באה ע"י מעותיו, אלא זה עניין אחר שבא רק בעקבות השליח, וכמו שראינו לגבי טעות בחשבון, שאע"פ שההנאה באה ע"י מעות המשלח, מ"מ אנו רואים אותה כעניין אחר המנותק מהמשלח.
- כאן השליח לא התבקש להיכנס לחנות מסוימת, אלא שנכנס לחנות זו באקראי, ובאותה מידה היה יכול גם להיכנס לחנות אחרת, ולכן לרש"י יש לומר שאין כאן ספק למי המוכר התכוון, כי למשלח לא היה עניין דווקא בחנות זו, ואפשר שכלל לא יידע באיזו חנות נרכשה המתנה עבור המורה, וממילא כל המבצע או ההגרלה להגדיל את כח הקנייה בחנות זו מכוון בעיקר כלפי השליח. וגם לרי"ף ולרא"ש יש לומר שבאופן זה חכמים לא תקנו, כי כל התקנה היא רק כשהשליחות היתה עבור קנייה אצל מוכר זה, אבל אם השליחות לא היתה לחנות מסוימת, הרי כל מה שהתגלגלה לכאן הזכייה בהגרלה היא רק בסיבתו של השליח, ואע"פ שהיא ע"י מעותיו של המשלח מ"מ היא מנותקת ממנה ונחשבת לעניין אחר, כמו שראינו בטעות בחשבון.
דין שניים שהטילו לכיס השכר לאמצע (כתובות צג, א; שו"ע חו"מ קעו, ה), נראה שלא שייך כאן, משום שהשותפות לא היתה על מנת ליצור עסק שיניב רווחים, וגם לא קנו מוצר בשותפות שישמש את כולם והמוצר הושבח, אלא השותפות היתה אך ורק עבור מתנה למישהו אחר, והיא לא הושבחה או הוזלה, אלא רק גרמה מבחינה מסוימת לזכייה בהגרלה שהיא נפרדת מהשותפות. אמנם אם היה מקבל הנחה עבור המוצר, אכן יש לומר שההנחה היתה מתחלקת בין כולם, כי כאן באמת המוצר שבו השתתפו הושבח.
ועי' עוד בנידון דומה בשו"ת משפטי התורה (א, סי' סט) שכתב כדברינו, אולם עי' בשו"ת שמרו משפט (ב, סי' לא ו-לג) שחולק עליו ועל דברינו. אמנם שם לא מדובר שהמוצר שנרכש מיועד למתנה עבור מישהו אחר. והנלע"ד כתבתי.
