שאלה:
יוסי ומשפחתו שכרו את אולם השמחות של היישוב כדי לחגוג בו את בר המצוה של בנם . במהלך השבת כאשר המשפחה לא נכחה במקום נכנסו נערים ועשו נזק לחלק מהריהוט. האולם לא היה נעול כאשר הנערים נכנסו (מנהג המקום שלא נועלים במהלך השבת). כעת מזכירות היישוב טוענת שעל יוסי ומשפחתו לשלם את הנזק, בעוד יוסי טוען שכיון שהמנהג להשאיר פתוח וגם הנזק לא נעשה ממנו, אין עליו חובה לשלם את הנזק. מי צודק?
תשובה:
ראשית – במידה ויש חוזה שכירות מפורט על האולם יש ללכת על פי החוזה שנחתם ע"פ הכלל שכל תנאי שבממון קיים.
במידה ולא נחתם חוזה:
יש לדון איזה סוג של שמירה יש על השוכר וכן אם הייתה כאן פשיעה בשמירה.
לגבי הפשיעה- מסתבר שאין כאן פשיעה, כיון שמנהג המקום הוא שלא נועלים, ממילא אין פשיעה בכך שנהגו כמנהג המקום. אולם עדיין נותר לנו להגדיר את רמת חיוב השמירה על הריהוט, והגדרת הנזק שנעשה.
נחלקו בגמרא שבועות מ"ט: ר' מאיר ור' יהודה מה מעמדו של שוכר, האם כשומר חנם או כשומר שכר. להלכה נפסק בשו"ע (חו"מ ש"ז, א) כר' יהודה שנחשב כשומר שכר. שומר שכר חייב בגניבה ואבידה. נחלקו הראשנים האם גם כאשר שמר מתחייב בגניבה ואפילו באונס על הגניבה או שאם שמר כהוגן פטור. השו"ע (חו"מ ש"ג, ב) הביא יש אומרים שחייב בכל עניין.
אולם במקרה שלנו יש לדמות לענ"ד לדין של הגמרא בבבא מציעא צ"ג: לגבי שומר שכר שנכנס לעיר בשעה שהיה רגיל להיכנס ובא ארי וטרף את הפרה והדין הוא שחייב במידה ואם היה נשאר שם היה יכול להציל את הפרה למרות שנהג כדין והיה מותר לו להיכנס לעיר. ואם כן הוא הדין במקרה שלנו למרות שהיו "רשאים" לעזוב את האולם כיון שאם היו נשארים שם הנזק היה נמנע ממילא חייבים באחריותו.
וכן מובא ברמב"ם הלכות שכירות (ג, ח) ובשו"ע (חו"מ ש"ז, י):
"רועה שהניח עדרו ובא לעיר בין בעת שדרך הרועים להכנס ובין בעת שאין דרך הרועים להכנס ובאו זאבים וטרפו ארי ודרס- אין אומרים אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו: אם יכול להציל על ידי רועים ומקלות- חייב, ואם לאו פטור. ואם אין הדבר ידוע- חייב לשלם".
אלא שיש אולי לחלק ולומר על פי הסבר המגיד משנה שם:
"ומה שכתב בין בעת שדרך הרועים ליכנס הוא בשומר שכר וכרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי התם להכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלנטר נטירותא מעלייתא".
כלומר, שומר שכר חייב גם כשנכנס לעיר בזמן שהיה מותר לו להיכנס, בגלל שהבעלים אומר לו שלכך הוא נותן לו שכר, כדי שישמור שמירה מעולה, ואם כן, ואולי טענה זו שייכת רק בשומר ממש, שהבעלים משלם לו עבור השמירה, ולא בשוכר, שאמנם דינו כשומר שכר, אבל לא הבעלים לא משלם לו עבור השמירה, וממילא לא יתחייב בגניבה ואבידה במידה ושמר כדרך השומרים.
הקצות (עב ס"ק ה) דן בדברי המהרש"ך (סימן קסט) שמובא בכנסת הגדולה, שרוצה לומר מעין הסברא שהזכרנו. ומביא שמשנה למלך דחה את דברי המהרש"ך וטען שודאי שנעשה שוכר נעשה שומר שכר לכל דיניו. רעק"א על גליון השו"ע (שם סעיף ב') מצדד בדברי המשנה למלך ומוכיח מהרשב"א ותוס' נגד חידוש המהרש"ך. וכן נראה שהקצות לא מקבל את דברי המהרש"ך.
אמנם ראיתי שהפתחי תשובה (שם סק"ד) מביא משו"ת חתם סופר (חלק ה סימן טז) שהחזיק בסברא זו של המהרש"ך: "כבר כתבו ראשונים: דכל ההפלגת נטירתא יתירתא שאמרו, היינו: היכי דמקבל איגרא להדיא דאמר ליה: להכי יהיב אגרא וכו'. אבל בכל אלו הנדונים כשומר שכר מאומד הדעת דבההיא הנאה דשביק כולי עלמא ואגר ליה לדידיה, או נפיק עליה קלא דמהימנא הוא וכדומה, נהי דחייב באונסים כשומר שכר, מכל מקום אותן הפלגות יתירות לית בה, דהרי לא יהיב ליה אגרא.
ונראה לי, דזה הוא דעת הראב"ד, שמובא ברא"ש פ"ז דמסכת ב"מ, סי' ח', שהקשה: וכי יאחוז בזנבה וילך? ותירץ רמב"ן: דלהכי יהיב ליה איגרא, עיין היטב. ואמנם הראב"ד ס"ל: דבשוכר לא אמרינן הך סברא. להכי יהיבי לך איגרא דוקא בשומר שכר ממש, ולא בשוכר. וכנ"ל. והיא סברת מהרש"ך, שבכנה"ג סי' ע"ב, בהגהת ב"י, אות כ'."
בשו"ת הר צבי חו"מ קה צידד גם הוא בדברי המהרש"ך והחתם סופר.
ובס"ד מצאתי בשו"ת אגרות משה חושן משפט (חלק א סימן ס"ט) שכותב סברא זאת וכותב שלא מצא מי שאומר אותה אבל ברוך השם אנחנו הראנו שיש אחרונים חשובים שחזיקו בסברא זו:
"ואף שיש מקום לומר דאומן וכן שוכר אף שדינם הוא כשומר שכר הוא רק לחיובי השמירה אבל לחדושא דר"ח ורבר"ה דצריך לטרוח יותר ממה דעבדי אינשי בשלהן הוא רק כשנותן לו השכר עבור השמירה מטעם דאמרי להכי יהבי לך אגרא לנטורי לי נטירותא יתירתא, שזה אולי לא שייך כשאינו נותן לו שכר על זה אך שהוא שומר שכר משום שנהנה על כל פנים ממנו בהשכירות והאומנות לומר שבשביל הנאה שיש לו מזה יתחייב מעצמו בנטירותא יתירתא מדרך אינשי בשלהם אבל מכיון שלא ראיתי חלוק זה בפוסקים אין לנו לומר מעצמנו אף שלכאורה הסברא נכונה. ידידו, משה פיינשטיין".
למסקנה:
נראה על פי פשט השו"ע וכמה אחרונים חשובים (מל"מ, קצות, רעק"א) שחייב בנזק במקרה כזה. אמנם מצאנו מי שפטר (מהרש"ך , חת"ס, הר צבי ואג"מ מדעתיה דנפשיה) ולכן מן הראוי להתפשר לשלם רק חלק מהסכום ולא את כל הנזק.
