האם יש חיוב לעצור ולעזור לרכב שנתקע

האם יש חיוב לעצור ולעזור לרכב שנתקע
הרב נדב סמואלס

שאלה:
נסעתי וראיתי את השכן מנסה לדחוף את רכבו על מנת להתניעו, האם מוטל עלי לעזור לו לדחוף את המכונית? כמו כן האם מוטל עלי לעצור לעזור לתקן פנצ'ר?

תשובה

מצאנו בתורה חיוב פריקה וטעינה כפי שכתוב בפרשת משפטים: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו.. עזב תעזב עמו", ובפרשת כי תצא כתוב: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו".

אלא שיש לדון האם החיוב של פריקה וטעינה הוא דווקא בבעלי חיים, או שגם במכונית תקועה שייך חיוב זה לעזור לחבירו כפי שיש חיוב לעזור לו כשחמורו ושורו נופלים בדרך.

 שאלה זו תלויה במהות מצוות פריקה וטעינה, האם מהות מצוות פריקה וטעינה הוא משום צער בעלי חיים, או שמהות המצווה הוא משום צער הישראל בעל הבהמה?

מחלוקת הרמב"ם והטור

הרמב"ם (הלכות רוצח פי"ג הלכה ט) כתב כך[1]:

'הייתה הבהמה של ישראל והמשאוי של גוי חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל'.

הטור (סי' רע"ב) מקשה על הרמב"ם הרי החיוב לפרוק הוא משום מצוות פריקה, ולמה הרמב"ם כתב חיוב מחודש שלא מופיע בתורה 'משום צער ישראל'?

הסמ"ע (ס"ק י"ב) והמרשים (אחד מחכמי ישראל שכתב הערות על הרמב"ם והובאו דבריו בב"י) מחדשים שכאשר המשא של גוי- לא חל החיוב הרגיל של פריקה וטעינה, משום שכל חיוב פריקה וטעינה הוא רק כאשר גם הבהמה וגם המשא הם של ישראל.

אלא שיש חיוב חדש שנקרא צער ישראל, וחיוב זה נלמד ק"ו מצער בעלי חיים דאורייתא, אם צריך לפעול כדי שלא יהיה צער בעלי חיים, כל שכן שצריך לפעול שלא יהיה צער לישראל, "דלא גרע צער ישראל מצער בעלי חיים".

הב"י חולק, וסובר שאין חיוב חדש של צער ישראל, וכל החיוב הוא רק מצוות פריקה וטעינה, אלא משום שכל מצוות פריקה וטעינה מהותה וענינה הוא רק משום צער ישראל, ולכן הרמב"ם כתב שחייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל, משום שזה הטעם של מצוות פריקה וטעינה. וכך מוכח מדברי הרמב"ם בסוף הפרק (הי"ד) שכתב:

"מצווה לפרוק ולטעון עמו, ולא יניחו {את החמור} נוטה למות, שמא ישתהה {בעל החמור} בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה".

ישנה עוד הוכחה לכך שלשיטת הרמב"ם חיוב מצוות פריקה וטעינה הוא מדין צער היהודי ולא מדין צער הבהמה, מכך שהרמב"ם מיקם את הלכות פריקה וטעינה בתוך הלכות רוצח ושמירת הנפש, רואים מכך שהרמב"ם למד שחיוב פריקה וטעינה הוא מדין שמירת הנפש. וכ"כ הרשב"א בשו"ת (ח"א רנ"ב, רנ"ו, רנ"ז).

השו"ע בסעיף ח' כאן הביא להלכה את שיטת הרמב"ם.

האם כל החיוב הוא דווקא במקום סכנה

יש להעיר שברמב"ם ובשו"ע (הובאו דבריהם לעיל) משמע שכל החיוב של פריקה וטעינה הוא דווקא במקום שיש חשש סכנה "שמא ישתהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה" ולפי זה ייתכן שרק בכביש מהיר יש חיוב לעזור כיון ששם בעל הרכב נמצא קצת בסכנה[2]. אמנם ברשב"א בשו"ת (ח"א רנ"ב, רנ"ו, רנ"ז) משמע שאין חילוק בזה ובכל מקום יש חיוב לפרוק ולטעון.

אמנם נראה שגם הרמב"ם מודה שגם כשאין חשש סכנה יש חיוב לעזור כפי שכתב בהלכה ט, וכל מה שהוצרך בהלכה י"ד לכתוב מקום סכנה הוא משום שבהלכה י"ד הרמב"ם דן בחיוב פריקה לרשע, לכן הוצרך הרמב"ם לבאר שלמרות שהוא רשע יש חיוב לעזור לו משום שיש חשש סכנה, "והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת" עיי"ש.        

סיכום

ראינו עד כה 3 שיטות מרכזיות:

שיטת הטור שמצוות פריקה וטעינה  משום צער הבהמה ולפי דבריו אין חיוב פריקה וטעינה במכונית כיון שאין לה צער.

בית יוסף בשיטת הרמב"ם החיוב של פריקה וטעינה הוא משום צער הישראל, לפי זה גם במכונית כיון שיש צער לישראל, יש חיוב דאורייתא של פריקה וטעינה.

שיטת הסמ"ע והמרשים בדעת הרמב"ם במכונית אין חיוב מדין פריקה וטעינה אלא שיש חיוב חדש של צער ישראל שנלמד ק"ו מצער בעלי חיים.

והיינו, שגם לפי הסמ"ע וגם לפי הבית יוסף יש חיוב לעזור גם במכונית משום צער הבעלים, אלא שנחלקו האם החיוב הוא מדין פריקה וטעינה או שנלמד ק"ו מצער בעלי חיים. וישנם מספר נפקא מינות ביניהם:

א. מבואר בגמרא (ב"מ לג.) שיש חיוב פריקה וטעינה גם כאשר רואים את החמור מרחוק. שהרי מצד אחד כתוב בתורה 'כי תראה' ומצד שני כתוב 'כי תפגע' משמע פגיעה ממש –  ואיזוהי ראייה שיש בה פגיעה 266 אמה שהם 128 מטר. ממילא יוצא שלפי הב"י שבמכונית יש חיוב פריקה וטעינה, הרי שגם כשרואים מרחוק מכונית תקועה צריך ללכת לשם לעזור, כאשר המרחק אינו עולה על 128 מטר.   

ב. אם החיוב הוא ק"ו  מצער בעלי חיים- מותר לקחת כסף על העזרה, אבל אם החיוב הוא מדין פריקה- צריך לעזור בחינם, ממילא כיון שנקטינן לחומרא כמו הב"י צריך לעזור בחינם.

ג. מצד חובת פריקה וטעינה צריך ללוותו ד' מיל כדי לוודא שהוא מסתדר. ויש להעיר שאולי כל חיוב זה הוא דווקא בבהמה, אבל ברכב הדין שונה מפני שפחות שייך בו קלקול נוסף מאשר בבהמה, וישנם עוד סברות לחלק וצ"ע.  ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת ח"ה סימן ס"ה ובערוך השלחן רע"ב, ח'.

לכן למסקנה צריך לעצור ולעזור.


[1] ע"פ ברייתא במסכת ב"מ (לב:)

[2] בהעמק דבר לנצי"ב (דברים כב ד) כתב שהרמב"ם למד שדין פריקה וטעינה הוא משום צער ישראל ולא משום צער בעלי חיים מכך שהתורה הוסיפה את המילה "בדרך" משמע שכל החיוב הוא רק  משום שהבעלים עומדים בדרך ויש סכנה, לכן לפי הרמב"ם העיקר הוא מי בעל הבהמה ואם בעל הבהמה הוא יהודי גם אם המשא הוא של גוי צריך לעזור לו לטעון עיי"ש עוד.

נגישות