האם יש איסור ריבית בהחלפת תורנות, כאשר מחזיר תורנות קשה יותר

האם יש איסור ריבית בהחלפת תורנות, כאשר מחזיר תורנות קשה יותר
הרב נדב סמואלס

שאלה:
הגיע תורי להיות תורן בחדר האוכל בשבת האם מותר לי להחליף עם חבר, כך שהוא יעבוד במקומי בשבת זו ואני אעבוד במקומו בשבת אחרת?

רק מציין שבשבת הבאה בה אעבוד במקומו העבודה תהיה קשה יותר מאשר העבודה בשבת זו משום  שבשבת זו רוב הבחורים אינם נמצאים ואילו בשבת הבאה רובם נמצאים.

תשובה:

מקור האיסור: מבואר במשנה בב"מ (עה.) שיש מושג של הלואה גם בעבודה אחד עבור השני, לכן כאשר חברי עובד במקומי ואני אעבוד לאחר זמן במקומו, הדבר מוגדר שחבירי מלוה לי את כח עבודתו ואני מחזיר לו בפעם הבאה את כח עבודתי, לכן יש איסור ריבית כאשר מחזירים עבודה 'שווה' יותר מאשר העבודה שניתנה.

לשון המשנה:

"אומר אדם לחבירו: נכש עמי ואנכש עמך, עדור עמי ואעדור עמך. ולא יאמר לו: נכש עמי ואעדור עמך, עדור עמי ואנכש עמך. ביאר רש"י: פעמים שזו קשה מזו, ויש כאן אגר נטר ליה (=שכר המתנה), בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו.

לא יאמר לו: חרוש עמי בגריד [כשאין גשם] ואני אחרוש עמך ברביעה [כשיש גשם](= ימי רביעה קשים למלאכה בשדות)".

דהיינו, אדם שחרש עבור חבירו בזמן היובש, אסור לחבירו לשוב ולחרוש עבורו בזמן קשה יותר, כיון שבכך הוא מחזיר יותר ממה שקבל, ויש בזה איסור ריבית.

לכן בפשטות במקרה שלנו היה נראה לומר שאסור להחזיר תורנות שווה יותר, אלא שישנו אופן המותר כדלקמן.

כאשר לא פירש שמחזיר לו יותר – מחלוקת התרומות והטור

מדוייק במשנה, שכל האיסור הוא דווקא כאשר אומר שיחזיר לו עבודה שווה יותר, ונחלקו הראשונים האם דיוק זה מוכרח.

בספר התרומות (שער מו ח"ג כב) כתב:

"וכן אסרו חכמים להרבות בשכר האדם, שלא יאמר לו עשה עמי מלאכה זו היום שהיא שוה מאה ואני עושה עמך בשבוע האחר מלאכה שהיא שוה מאתים".

משמע שכל האיסור הוא דווקא כאשר דיבר מפורשות שיחזיר לו יותר.  לעומת זאת בטור (סימן קס) משמע שגם כאשר לא פירש אסור אם מחזיר לו יותר ראה לשונו בהערה[1].

מלשון השולחן ערוך משמע שמיקל כדברי ספר התרומות וכל האיסור הוא רק כאשר דברו במפורש שיחזיר לו מלאכה כבידה יותר, אבל בדרכי תשובה (ק"ס ס"ק נ"א) הכריע לאסור כשיטת הטור משום שסוף סוף הוא מחזיר יותר ויש בכך איסור ריבית.   

סתירה בדעת השו"ע

הגמרא (ב"מ עג:) מספרת שרבינא שילם עבור חביות יין והמוכרים החזירו לו לאחר זמן יין רב יותר ממה ששילם עבורו, רבינא הגיע לרב אשי לשאול האם יש בזה איסור ריבית והתשובה הייתה שאין בכך איסור ריבית משום ש"אחולי הוא דקא מחלי גבך" (= הואיל ולא פסקת עמהם שיוסיפו לך, ומרצונם נותנים לך, ואינן מזכירים שהתוספת בשכר מעותיך, מתנה בעלמא היא).

הראשונים נחלקו בטעם ההיתר:

תוספות סוברים שאסור לקבל יותר גם כאשר לא דובר על כך כלל ומה שהיה מותר לרבינא לקבל יותר הוא רק משום שמדובר כאן בריבית מאוחרת.

דהיינו, תחילה נתנו המוכרים לרבינא את היין עבור מעותיו ובכך נגמרה המכירה וההלואה, לאחר זמן מרובה נתנו לרבינא חביות במתנה, זה נקרא ריבית מאוחרת – ריבית שניתנת לאחר שנגמרה ההלוואה. הדין הוא שריבית מאוחרת מותרת כאשר לא פורש ולא מוכח שהיא ניתנת עבור ההלוואה ועיין ט"ז (יור"ד ק"ס ס"ק ג). וכך פסק השולחן ערוך.

הרשב"א והנימוקי יוסף ביארו שטעם ההיתר הוא משום שמדובר כאן על הלואה בצורת מקח וממכר, ובדרך מקח וממכר כאשר לא פירש- מותר לקבל יותר, שזה נחשב שהמוכר מוזיל את המחיר של הסחורה ולכן נותן יותר.

דהיינו, כיון שלא נעשתה כאן הלוואה רגילה אלא שרבינא שילם מראש עבור היין ולמרות שחז"ל החמירו להחשיב זאת כהלוואה, יש קולא שכל עוד לא פירש להדיא שנותן עבור ההלואה הדבר מותר וכך פסק הרמ"א.

אם כן לכאורה ישנה סתירה בשו"ע, מצד אחד דעת השו"ע כתוספות שגם כשאין הלוואה גמורה וגם אינו מפרש שנותן תוספת אסור להחזיר יותר למרות שלא מפרש, ואילו במחלוקת הקודמת בהחזר עבודה דעת השו"ע להקל כדברי ספר התרומות שכיון שאינה הלואה גמורה מותר להחזיר יותר כשאינו מפרש, כך מקשה הגידולי תרומה (שער מו חלק ג אות כד).

ביד דוד (ב"מ עה) כתב לתרץ שהסיבה שמותר לעבוד יותר כשאינו מפרש היא משום "שזה דרך הוא שיעשה מלאכה עם חבירו יום אחד, וכשצריך חבירו למלאכה עושה עמו בין קלה בין חמורה וא"כ אין כאן רבית", עיי"ש עוד תירוץ.

דהיינו, כיון שיש כאן דרך חברות וידידות שאחד עובד בשביל חבירו ולמחר חבירו עובד בשבילו וזה הדרך שאינם מקפידים, אם כן הסיבה שמחזיר לו עבודה יתירה איננה בגלל ההלוואה אלא זה דרך חברים זה עם זה, לכן חז"ל לא גזרו איסור ריבית כשאינו מפרש.

למדנו עד כה שכאשר אינו מפרש שמחזיר לו יותר הטור והדרכי תשובה מחמירים, ואילו לפי בעל התרומות והרמ"א מותר וכך משמע בלשון השו"ע.

עוד היתרים

מבואר במשנה: "כל ימי גריד – אחד, כל ימי רביעה – אחת". דהיינו, אדם שעבד עבור חבירו בשעת הגריד מותר לחבירו להחזיר לו עבודה בשעת הגריד למרות שלא כל הימים הם באותו אורך וייתכן שיחזיר לו עבודה ביום ארוך יותר.

רש"י מבאר את טעם ההיתר זה לשונו: "כל ימי גריד אחד – הם, ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו ".

מפשט לשון רש"י משמע שכיוון שיש לשני העבודות בשני הימים את אותו 'שם', למרות שייתכן שיום אחד קשה מחבירו חז"ל לא גזרו כל עוד יש לעבודות אותו שם של קושי[2]. ויש להסתפק האם במקרה שלנו יש לתורנות את אותו שם שהרי גם תורנות בשבת שנמצאים בה פחות בחורים שמה תורנות ואין הבדל בשם וייתכן שחז"ל לא גזרו איסור ריבית בזה[3].

יש מקום לומר עוד היתר שכל מה שנאסר זה דווקא כאשר העבודה היא בשדה של עצמו, אבל בתורנות בישיבה בעצם כל אחד צריך לעזור אלא שהתפקידים חולקו – כל מטרת החלוקה היא כדי ליצור סדר, אבל אין משמעות עצמית לחלוקה, אם כן יש מקום לומר שכאשר מחליפים תפקידים מתברר למפרע שכך חלוקת התפקידים מעיקרא.

יש עוד מקום להתיר והוא שכל האיסור כאן הוא מחמת ש"שכירות הוא חייב לו דינר בשכר טרחו ומה לי פורע במעות או במלאכה[4]", אבל בתורנות ייתכן שבמציאות אינו חייב לו שכר בשכר טורחו, ואם כן הדבר אינו מוגדר כהלוואה וצ"ע.

למסקנה – כאשר מחליף תורנות אם הוא מחזיר את אותה תורנות או תורנות קלה יותר אין כאן רבית כלל.

אבל כאשר בפועל ההחזרה היא על ידי תורנות קשה יותר, כל שלא פירש שיחזיר עבודה קשה יותר הדבר מותר, וצריך להקפיד שלא יאמר לחבירו שבזכות העזרה הוא יעשה במקומו עבודה יותר גדולה.


[1] "ואפי' במלאכה יש בה משום רבית שלא יעשה עמו מלאכה על מנת שיעשה עמו אחרת לאחר זמן כדתנן אומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך ולא יאמר לו עדור עמי ואנכש עמך  שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבדה יותר מאותה שעשה לו ובשכר שממתין לו מלפורעו שכר עבודתו עושה עמו מלאכה הכבדה יותר מזאת שעשה לו ואפילו באותו שעשה לו אם חבירו יעשנו לו בזמן שכבדה יותר אסור כדתנן לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה".

[2] עיין רש"ש ומרדכי שנחלקו מה ההיתר, לפי הרש"ש כל ההיתר הוא דווקא כשמדובר על אותה כמות עבודה וכל ההבדל הוא רק בקושי, אבל כאשר מחזיר עבודה שממונית שווה יותר הדבר אסור, אם כן ייתכן שאצלנו אסור ותלוי במציאות.

[3] הסיבה שאין כאן ריבית דאורייתא היא, שכדי שיהיה ריבית דאורייתא צריך שיתקיימו שני תנאים: א. הסיכום על נתינת הריבית היה כבר בשעת ההלואה. ב. כאשר יש הלואה אבל בדרך מקח וממכר האיסור הוא רק מדרבנן.

[4] גר"א ק"ס ט"ז.

נגישות