בס"ד
שאלה:
קיבלתי לבר מצווה ספר עם הקדשה מאת המחבר שליט"א. הספר יקר ללבי מאד. בשבוע שעבר השאלתי את הספר לחבר שלי. אחרי יומיים החבר חזר אלי וסיפר שהוא לא זוכר היכן הניח את הספר, ואינו מצליח למצוא אותו, ולכן הוא ישלם לי עליו, והוא אכן העביר לי כסף בסכום שהיה נראה לנו מתאים.
אתמול החבר התקשר ובישר בהתלהבות שהספר נמצא. האם בעקבות התשלום הספר נהיה שייך לחבר, או שאני יכול להחזיר לו את הכסף ולקבל את הספר בחזרה?
תשובה:
המשנה בתחילת פרק המפקיד[1] אומרת: "המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים, ונגנבו או שאבדו- שילם ולא רצה להישבע… נמצא הגנב משלם תשלומי כפל… למי משלם? למי שהפיקדון אצלו". פירוש: הדין הרגיל הוא, אם אדם שהשאיר חפץ- פיקדון- אצל שומר, אם אין השומר מחזיר את החפץ, עליו לשלם את שווי החפץ, או להישבע שֶמה שאינו מחזיר את החפץ הוא מסיבה ששומר כמוהו פטור עליה. אם השומר בחר לשלם ולא להישבע, ולאחר מכן נתפס הגנב והתחייב תשלומי כפל- הרי שהוא משלם אותם לשומר, ולא לבעל החפץ.
בגמרא[2] מבואר שהטעם הוא: "אמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו". כלומר: כיון שלבעל החפץ חשוב שהשומר ירצה לשלם ולא לפטור את עצמו בשבועה, אנו אומרים שכשהוא נותן את החפץ לשומר, הוא כאילו התנה אתו שאם החפץ יגנב או יאבד, אם יסכים השומר לשלם- בעל החפץ מקנה לו את החפץ מעכשיו, כך שאם ימצא הגנב הוא ישלם את הכפל לשומר. עוד מבואר בהמשך הגמרא, שלשואל אין הבעלים מקנה את החפץ עד שישלם ממש, ולא מספיק שהשואל יסכים לשלם.
התוס'[3] פירשו, שהבעלים מקנה את החפץ לשומר, ולכן ממילא הוא זוכה בכפל. ואילו הרמב"ם כתב[4]: "הבהמה עצמה חוזרת לבעליה".
נראה אם כן, שלתוס' השואל קנה את הספר, ואילו לרמב"ם על השואל להחזיר את הספר. אך ראה בש"ך[5] שכתב שגם הרמב"ם מודה לתוס', ומה שכתב שהפרה עצמה חוזרת, היינו שכל עוד השומר לא שילם, אנו אומרים שמן הסתם אינו מקפיד על הבהמה עצמה, אבל אחרי שהשומר שילם ודאי שאינו צריך להחזיר את הפרה.
ולפי זה במקרה שלנו, ודאי שאי אפשר לחייב את השואל להחזיר את הספר.
אמנם, יש שלמדו אחרת הן את התוס' והן את הרמב"ם. בחידושי רבי עקיבא איגר הבין שגם לדעת התוס' הפרה עצמה חוזרת, וכתב שהבנתו בתוס' היא דלא כהבנת הש"ך.
הנתיבות[6] ביאר בדעת הרמב"ם שהבעלים כלל אינו מקנה את הפרה, וכן ביארו אחרונים שונים[7] בדעת הרמב"ם באופנים שונים, ולשיטתם אין מקור לומר שאם השואל שילם כבר אי אפשר לחייב אותו להחזיר.
ולאידך גיסא, הרב ניימן בספר ארחות יהודה[8] כתב שכל מה שכתב הרמב"ם שהבהמה עצמה חוזרת, הוא דווקא בבהמה, כיון שהבעלים לא רוצה להקנותה לשומר בגלל הגיזות והוולדות או בגלל כושרא דחיותא, אבל בשאר פיקדונות גם הרמב"ם מודה שהשומר קונה את הפיקדון.
אמנם במקרה דנן שישנה הקדשה אישית מהמחבר שליט"א על הספר, יש מקום לומר שהבעלים אינו רוצה להקנות, בכל שכן מהטעמים הנ"ל שבגללם אינו רוצה להקנות את הבהמה.
בספר פתחי חושן[9] נקט להלכה שהשומר קונה את הפיקדון, וכדעת התוס' לביאור הש"ך. אלא שכתב שם בהערה מ"א, שאם החפץ נמצא ברשות השומר, גם אם שילם מעצמו החפץ חוזר מדין שומא בטעות, לפי מה שמבואר בט"ז[10], ולדעת השולחן ערוך כך הדין אפילו אם מצא את הספר שלא ברשותו.
אמנם לא זכיתי להבין את דבריו, שהרי המקור לדין שומא בטעות הוא מהגמרא בבא מציעא[11], שם מסופר כך:
"ההוא גברא דאפקיד כיפי גביה חבריה [מישהו ביקש מחבירו לשמור על נזמים שלו], אמר ליה: הב לי כיפאי [לאחר זמן, ביקש מחבירו שיחזיר לו אותם]. אמר ליה: לא ידענא היכא אותבינהו [אמר לו השומר שאינו זוכר היכן הניח את הנזמים]. אתא לקמיה דרב נחמן, אמר ליה: כל לא ידענא – פשיעותא היא, זיל שלים [רב נחמן חייב אותו לשלם]. לא שילם, אזל רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה [השומר לא יכול היה לשלם, ולכן נתנו בית של השומר לבעל הנזמים]. לסוף אישתכח כיפי, ואיקור [אחר זמן הנזמים נמצאו, וגם מחירם עלה]. אמר רב נחמן: הדרי כיפי למרייהו, והדרא אפדנא למרה [רב נחמן פסק שהנזמים יחזרו לבעליהם, והבית לשומר]. אמר רבא: הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן, ופרקין המפקיד הוה, ואמרי ליה: שילם ולא רצה לישבע [רבא תמה על דינו של רב נחמן, שהרי למדנו בפרק המפקיד שאם השומר שילם הוא קונה את הגניבה![12]] ולא אהדר לי. ושפיר עבד דלא אהדר לי. מאי טעמא – התם לא אטרחיה לבי דינא, הכא אטרחיה לבי דינא [התמיה של רבא אינה נכונה, כיון שכאשר השומר הטריח את הבעלים להגיע לבית הדין, אין השומר קונה למרות ששילם]. למימרא דסבר רב נחמן דשומא הדר [שואלת הגמרא: האם אפשר ללמוד מהסיפור הנ"ל שדעת רב נחמן שמי שגבו ממנו קרקע, יכול תמיד להחזירה לעצמו אם ישלם את החוב]? – שאני התם, דשומא בטעות הוה, דקא הוה כיפי מעיקרא [אי אפשר להוכיח מכאן, כיון שכאן ההחזרה היתה מטעם אחר- מטעם שגביית הבית היתה בטעות, שהרי הנזמים כלל לא אבדו, אלא היו ברשות השומר {לדעת הט"ז, ולדעת השו"ע כיון שהתברר שהנזמים לא נגנבו}]".
מבואר להדיא, שגם בשומא בטעות, אם השומר שילם בעצמו בלי להטריח את הבעלים להגיע לבית דין- הוא קונה את החפץ[13].
למסקנה:
כיון שהשואל כבר שילם על הספר, לא ניתן לחייב אותו להחזיר[14], אף שראוי להחזיר, כיון שזו דעת פוסקים רבים, והספר חשוב לבעליו, וכבר נאמר 'ועשית הישר והטוב בעיני ה". ולדעת הפתחי חושן, אם השואל נוהג לפסוק כדעת השולחן ערוך, עליו להחזיר את הספר. ואם אינו נוהג לפסוק בדווקא כפי השולחן ערוך, הרי שאם התברר שהספר היה ברשותו של השואל, אפשר לחייב אותו להחזיר, ואם מצאו שלא ברשותו, אי אפשר לחייב אותו להחזיר, וכנ"ל.
[1] ל"ד:.
[2] ל"ה.
[3] ל"ד: ד"ה כגון.
[4] שאלה ופיקדון ח, א.
[5] חו"מ רצ"ה ס"ק י"א.
[6] ס"ק ד.
[7] ראה בחזון יחזקאל על התוספתא פ"ג ה"א חידושים ד"ה משלם, באבן האזל כאן, ובחי' רבי חיים הלוי סולובייציק..
[8] פרק המפקיד ל"ג: אות קי"ח.
[9] פיקדון, שאלה, שליחות פרק ח סעיף י"ג.
[10] חו"מ סי' ק"ג סעיף י"א.
[11] ל"ה.
[12] ראה הערה 13.
[13] רש"י לא פירש כך, אלא שֶמה שרבא רצה לומר היה שהשומר קונה את ההתייקרות בלבד. והיינו שכנ"ל הכיפי חוזרים משום שומא בטעות, גם כאשר הדין הוא שהשומר קונה, וכדעת הפתחי חושן, אלא שלפירוש רש"י מהגמרא הזו מוכח דלא כתוס' אליבא דהש"ך, שהרי לדידם השומר זוכה בהתייקרות רק משום שזוכה בגוף החפץ, וכאן רבא רצה לומר שהשומר זוכה בהתייקרות למרות שהנזמים חוזרים, וכבר כתב כן החזון יחזקאל הנ"ל. ואם כן לפתחי חושן שהלכה כתוס' אליבא דהש"ך, צריך לפרש כדכתבתי, ומוכח שכאשר הדין הוא שהשומר קונה, לא מחזירים אפילו שומא בטעות, וצ"ע כעת. וראה בסימן ק"ג שם ברע"א, שכתב שמוכח בטור שאפילו בנמצא ביד הגנב נחשב שומא בטעות, ולדידיה, אם נאמר כדעת הפתחי חושן, הרי לעולם השומר לא יקנה את הפיקדון! ואמנם רע"א עצמו הבין גם בתוס' שהחפץ חוזר ובכל זאת השומר זוכה בהתייקרות, ודלא כש"ך, ולדידיה הסוגיה מתפרשת כרש"י, ואפשר שלכן רע"א למד את התוס' דלא כש"ך, אך כנ"ל הפתחי חושן נקט להלכה כתוס' אליבא דהש"ך, וצריך לי עיון.
[14] כיון שאפשר שהלכה כתוס' אליבא דהש"ך, או כרמב"ם אליבא דארחות יהודה.
