שאלה:
באחד מהמקוואות בירושלים נוצרה תופעה בה אנשים נכנסים למקווה לאחר זמן הסגירה ובכך גורמים צער והזק לבלן, שמתעכב בנקיון המקווה עד שהמאחרים ייצאו ובכך משתבש סדר יומו. שאלת הבלן היא האם מותר לו לנעול את האנשים במקווה לכמה שעות ובכך למגר את התופעה.
תשובה:
יש לדון בכמה עניינים:
א. האם מותר להזיק אנשים מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
ב. האם חינוך וענישה נכללים בעביד איניש.
ראשית כל, התורה דרכיה דרכי נעם וישראל רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, ויש לעשות כל מה שאפשר כדי לפתור את הבעיה בדרכי שלום וכבוד ולהימנע מצער ישראל הן מצד הבלן הן מצד הטובלים.
עוד יש לראות האם יש סיבה טובה לנעול את המקווה, כייון שאם אין לו סיבה טובה, כגון שיכול לנקות מאוחר יותר ייתכן והדבר גובל במדת סדום. אולם עיין תוס' ב"ק כ: ורמב"ם שכנים פ"ח, ה"ב ודברי מלכיאל ח"ג קנז.
א. האם מותר לנעול אנשים מדין עביד איניש דינא לנפשיה.
הקדמה:
מבואר בגמרא ב"ק מח. "אמר רבא נכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית או בעל הבית הוזק בו חייב. הזיקו בעל הבית פטור.
אמר רב פפא לא אמרן אלא דלא הוה ידע ביה. אבל הוה ידע ביה – הזיקו בעל הבית חייב, מאי טעמא: משום דאמר ליה נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא".
הראשונים נחלקו בביאור דברי רב פפא שכאשר בעל הבית ידע ביה הרי הוא חייב, מה הכוונה 'ידע ביה'.
רש"י פירש ש'הזיק' היינו בין בכוונה בין שלא בכוונה. לפירושו מוכרחים לומר שמה שרב פפא מחלק בין ידע ללא ידע אין החילוק בין בכוונה או שלא בכוונה, כיון שרבא כבר אמר שבין בכוונה ובין שלא בכוונה פטור, אלא החילוק הוא האם בעל הבית ידע מכניסת האדם לחצירו – לפי רש"י כאשר בעל הבית ידע מכך שאדם נכנס לחצירו הרי הוא חייב גם כאשר שכח והזיקו שלא בכוונה.
אבל הרמב"ם (חובל ומזיק פ"א הט"ז) מפרש שכוונת רב פפא לחלק בין הזיקו בכוונה – 'ידע ליה' ובין הזיקו שלא בכוונה. לפי הרמב"ם המזיק אדם שנכנס ברשותו אינו חייב אלא אם כן הוא מזיד אבל בשוגג פטור כיון שאדם ברשותו אינו צריך להיזהר כ"כ וגם כיון שזה שהנכנס ללא רשות הוא זה שגרם לעצמו את ההיזק.
שואל המשנה למלך (עבדים ג, ה) לפי ביאור הרמב"ם מה רב פפא חידש הרי פשיטא שהמזיק במזיד חייב.
מחלוקת הרמב"ם והמאירי האם מותר להזיק כאשר הזהירו
ומוכיח המשנה למלך שלפי הרמב"ם מה שכתוב במזיד חייב הכוונה אפילו לא היה יכול להוציאו בעניין אחר, דאע"ג דקיימא לן דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום שאין פסידא מכל מקום אינו רשאי להכותו כיון דליכא פסידא.
לעומת זאת המאירי בסוגיא כתב כך:
"ומ"מ זה שאמר שאין לו רשות להכותו דוקא עד שיתרהו לצאת אבל אם התרהו לצאת ולא רצה לצאת רשאי להכותו ולרדותו כמו שבארנו בפרק המניח".
דהיינו, בב"ק כז: מבואר שיש מחלוקת אמוראים האם מותר לאדם לעשות דין בעצמו.
"דאתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה.
היכא דאיכא פסידא כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה (=במקום שיש הפסד אם יחכה עד שיבוא לב"ד, אין מחלוקת שמותר לעשות דין בעצמו ואינו צריך לבוא לב"ד)
כי פליגי היכא דליכא פסידא רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה דכיון דבדין עביד לא טרח".
אחת הראיות שמובאת בגמרא להוכיח כרב נחמן שמותר לאדם לעשות דין לעצמו היא זו:
"תא שמע מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב (=מפציר) בו לצאת וחבל ועשה בו חבורה שהוא פטור תלמוד לומר לא תקחו כופר לשוב לא תקחו כופר לשב".
מבואר בברייתא שכאשר עבד שהגיע זמנו להשתחרר אינו רוצה לצאת מותר לרבו לחבול בו על מנת שיצא אע"פ שיש דרך אחרת להוציאו והיא לבוא לב"ד מכאן מוכח כרב נחמן.
הגמרא מתרצת שלפי רב יהודה מדובר בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית שברגע שמשתחרר הרי הוא אסור בשפחה כנענית ולכן מותר לרבו להכותו כדי להפרישו מאיסור ע' רש"י שם, אבל לפי רב נחמן הברייתא מתפרשת כפשוטה שמותר להכות בעבד על מנת שיצא מרשותו.
כל הפוסקים פסקו כרב נחמן שמותר לאדם לעשות דין לעצמו, ולכן המאירי פסק שמותר לאדם להכות את חבירו כדי שיצא מרשותו כפי שמותר לאדון להכות את העבד על מנת שיצא מרשותו.
הקושיא העצומה של המהרש"ך
המהרש"ך (ח"ג כ"ב) הקשה על הרמב"ם בהלכות עבדים (פ"ג ה"ה) שכתב כך:
"נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו פטור שהרי נאסר בשפחה".
הרמב"ם פסק שרק כאשר העבד עושה איסור מותר להכותו אבל סתם אדם שנמצא ברשותי אין היתר להכותו כדי שיצא, כל זה כפי שהגמרא העמידה לפי רב יהודה, ואילו בהלכות סנהדרין (פ"ב הי"ב) הרמב"ם פסק כרב נחמן.
תירוץ המהרש"ך – כאשר אין הפסד "עביד איניש" דווקא בלי הכאה
המהרש"ך מתרץ כך:
"ויראה לענ"ד דאיברא (=אמת) שהרא"ש כתב דלרב נחמן דסבירא ליה עביד איניש דינא לנפשיה אפילו היכא דליכא פסידא, אם אינו יכול להוציא את שלו מיד חבירו רשאי להכותו עד שיוציא את שלו, והטור גם כן כתב בחו"מ סימן ד' על זה.
ולכאורה יראה דבר זר לומר שיכול להכות את חבירו להוציא את שלו, דמסתיין לו (=מספיק לו) דמצי עביד דינא דנפשיה ולהוציא את שלו בחזקה, אבל להכותו ולעבור על לאו דפן יוסיף מנין לנו זה".
והמהרש"ך ממשיך שם ואומר שהרמב"ם למד שהגמרא חוזרת בה וסוברת שגם לפי רב נחמן אין היתר לחבול בחבירו ולעבור על איסור דאורייתא של פן יוסיף אלא אם כן העבד עובר איסור או שיש הפסד.
דעת הרמב"ם שהמחלוקת בין רב יהודה לרב נחמן אינה האם מותר להכות את הנתבע, שזה אסור אלא אם כן יש לו הפסד או לאפרושי מאיסורא, אלא מחלוקתם היא האם מותר להוציא ממנו ללא הכאה.
תירוץ המשנה למלך שני סוגים של "ליכא פסידא"
המשנה למלך תמה שעדיין יש סתירה בשולחן ערוך שבסימן ד' פסק שאפילו במקום שאין פסידא מותר להכותו ולא הביא שום חולק בדבר ואילו בסימן תכ"א כתב "יש אומרים שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו" משמע שלא ברור הדבר האם מותר להכותו שהרי הביא דין זה רק בשם יש אומרים.
לכן מיישב המשנה למלך שיש שני דרגות ב"ליכא פסידא". יש 'ליכא פסידא' שמשמעותו שלא ייגרם לו נזק מכך שיחכה לב"ד או למשטרה אבל באמת יש לו הפסד כגון במקרה שחבירו לקח ממנו חפץ – במקרה זה התיר רב נחמן לעשות דין לעצמו ואינו צריך לחכות לבית דין.
ויש ליכא פסידא שאין לו הפסד כלל כגון שחבירו נכנס לחצירו ואינו לוקח שום דבר אלא רק עומד שם במקרה זה לפי הרמב"ם מותר להוציאו את חבירו אבל אין היתר להכותו כיון שלא נגרם לו נזק מכך. כאשר נכנס לחצר חבירו אין לחבירו הפסד כלל שהרי הנכנס אינו לוקח שום דבר תחת רשותו ומשום כך אף שרשאי להוציאו אינו רשאי להכותו.
וממילא יתורצו דברי השו"ע: בסימן ד' פסק דאפילו במקום שאין הפסד רשאי להכותו משום ששם מדובר שחבירו לקח ממנו חפץ, לעומת זאת בסימן תכ"א מדובר שאין לו הפסד כלל אלא שחבירו יושב ברשותו ולכן לפי הרמב"ם אסור להכותו. וכעין זה פסק הלחם משנה (עבדים ג, ה).
הנתיבות (ריש סימן ד') מחלק בין מטלטלין לקרקע, דבמטלטלין דיש חשש פסידא אפילו לכתחלה מותר להכותו, אבל בקרקע שאין שום חשש פסידא אסור לכתחלה… שהרי בודאי לא יקולקל ביתו כשיעמוד שם קצת שעה עד שילך לב"ד והב"ד ישלחו להוציאו משם, לכן סבירא ליה להרמב"ם והשו"ע דאסור להכותו, כיון דליכא שום חשש הפסד הוי כאפשר להציל בעניין אחר דהא אפשר להציל ע"י ב"ד, וכל שאפשר להציל בעניין אחר אסור להכות כמבואר בסוגיא שם.
סיכום חלק א'
על פי האמור בינתיים כאשר יש לבלן הפסד כספי מכך שאנשים מאחרים מותר לו לכולי עלמא להתרות בהם ולאח"כ לנעול אותם במקווה, אבל כאשר אין לבלן הפסד הדבר תלוי במחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים, לפי הרמב"ם אסור להזיק אותם והוא הדין שאסור לנעול אותם בפנים.
נראה שבמקרה זה הדבר נחשב שיש לבלן הפסד שהרי רש"י (ב"ק כז.) כתב שהסיבה שאין הפסד היא כיון שהאדם יכול ללכת לב"ד והם יסדרו את העניין, אבל במקרה שלנו שמדובר בתופעה יום יומית שצריך למגר אותה ולא שייך לקרוא כל יום למשטרה וגם עד שהמשטרה תגיע וכו' נראה שהדבר מוגדר שיש לבלן הפסד וכאשר הדבר גורם לו נזק מותר לו לנעול את הטובלים במקווה.
חלק ב' – עביד איניש עתידי
עד כה ראינו שכאשר יש הפסד אם יחכה עד שילך לב"ד לכל השיטות מותר להכות את חבירו כדי לסלק את הנזק אבל כאשר אין הפסד אם יחכה לב"ד אז ישנם כמה פוסקים שמחמירים ואוסרים להכות וכל מה שהתיר רב נחמן זה רק לחטוף את חפצו מחבירו.
אלא שיש הבדל גדול בין סוגיית עביד איניש לבין נעילת אנשים במקווה, כיוון שעביד איניש מהותו הצלת עצמו מהיזק עכשוי ואילו נעילת אנשים במקווה מטרתה חינוך אנשים וענישה למען העתיד, ומניין לנו שמותר לכל אחד לענוש ולצער אנשים למען העתיד הרי כח זה לענוש אנשים הוא כח המסור לב"ד. אע"פ שיש מקום לומר שזה חלק מעביד איניש שהרי יש כאן תופעה יום יומית שצריך למגר אותה אם כן יש מקום להסתכל על המציאות כמציאות אחת – בענישה היום קיימת כבר התועלת של מחר, אבל אין זה ברור.
ייתכן לדמות מחלוקת זו למחלוקת הש"ך והדרכי משה בסימן שפח סעיף ז שם מובא דין בשם מהר"ם מריזבורג שאדם המוכה מחבירו יכול לילך לקבול לפני העכו"ם, אע"פ שייגרם למכה היזק גדול.
הדרכי משה מקשה מדוע מותר לגרום לחבירו המכה היזק גדול הרי נפסק בגמרא (ב"ק קיט.) שאפילו 'מוסר' שמותר להזיק את גופו אסור להזיק את ממונו, אם כן כיצד ייתכן שמותר להלשין על המכה את חבירו ולהזיק את ממונו.
הש"ך מיישב את שיטת המהר"ם מריזבורק ומבאר שכל מה שאסור לאבד את ממון המוסר הוא בתורת עונש אבל מותר להלשין ולאבד את ממונו כאשר מתכוין לתועלת העתיד ויש כאן לכאורה מעין מקור שיש היתר להעניש לתועלת העתיד ולהשקטת המריבה.
וזה לשון הש"ך: "הכא להציל הוא בא ואי אפשר להצילו אם לא שיגיד לשופט ועל ידי כך הוא מפסיד ממון ופשיטא דאם יכולים להציל הנמסר ע"י שיפסיד המוסר ממון דשרי ומצוה הוא.
ואע"פ שאין נידון זה דומה לענייננו כיון ששם מלשין על אדם המכה את חבירו בכוונה שזו עבירה חמורה יותר, ועוד שכל מה שהתיר הש"ך זה דווקא לאדם חיצוני להציל את המכה, שיש לו כח של ב"ד להציל את העשוק, אבל כאן הבלן הוא הנועל וודאי שאין לו כח של ב"ד אם כן צריך עיון מניין שמותר לנעול את חבירו במקווה.
ועוד שהרי מבואר שם בש"ך שכל ההיתר הוא דווקא כאשר אין פתרון אחר, אבל אם יש פתרון אחר אין היתר כלל. אם כן וודאי שאסור לנעול את חבירו לכמה שעות שהרי התוצאה תושג גם אם ינעל את חבירו למשך עשרים דקות בלבד לכן וודאי שאסור לנעול ולצער את חבירו למשך כמה שעות.
למעשה
ודאי שאסור לנעול את חבירו למשך כמה שעות, אלא שייתכן שיהיה מותר לנעול את חבירו למשך עשרים דקות. והעצה היותר טובה לבלן היא שיפסול את המקווה לאחר זמן הסגירה כגון שיהפוך את המים שבמקוה לזוחלים.
